קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
תודה רבה. אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, גברתי השרה, לא מפתיע אותי שאין כאן חברי כנסת מהמפלגות החרדיות, כי בסך הכול איך זה קשור אליהם בדיוק? אנו נאלצים שוב לעמוד כאן היום במליאת הכנסת ולהסביר את החשיבות חסרת התקדים של גיוס כל חלקי החברה הישראלית למאמץ המלחמתי. האם לא למדנו שום כלום מאז 7 באוקטובר? כחמישה חודשים עברו מאז השבת השחורה, ועדיין גם היום הקואליציה לא משכילה להפנים כי ישראל במלחמה הקשה בתולדותיה. חיילינו נלחמים ונופלים על הגנת המולדת בזמן שהממשלה מקדמת חוקים סקטוריאליים, שמשרתים אך ורק מגזרים מסוימים המקורבים לקואליציה. לעיתים, יש לי תחושה, אדוני היושב-ראש, כי הממשלה מחוקקת רק מה שקל, שטחי ושומר על שלמות הקואליציה, ללא עבודת מטה מסודרת, על כל המשמעויות הכלכליות מרחיקות הלכת. לא פעם בתקופה האחרונה, כולל בתקופות התקציב, הממשלה מקדמת צעדים בניגוד מוחלט להמלצות של הדרג המקצועי של משרד האוצר ושל נגיד בנק ישראל. נתוני הלמ"ס, שפורסמו על ידי הכלכלן הראשי של משרד האוצר, חושפים כי 148,000 משרתי המילואים נעדרו מעבודתם בדצמבר האחרון – עלות תקציבית ישירה של 2.1 מיליארד שקלים. אם משרתי המילואים אכן ישרתו מעל 40 ימים בשנה, אז הסכום הזה יגיע ל-5 מיליארד שקלים.
אך מלבד הפגיעה הכלכלית הישירה של הגדלת ימי המילואים, לצעד הזה צפויות להיות השלכות כלכליות עקיפות. מפרוץ המלחמה מתפרסמות עוד ועוד עדויות של מילואימניקים שפוטרו בשל היקף ימי המילואים, וישנו חשש מעשי כי מעסיקים עלולים להימנע מהעסקת משרתי המילואים. ואם זה לא מספיק, הצעדים שהממשלה מציעה יפגעו במשפחות אנשי המילואים וגם במשפחות אנשי הקבע, שכבר היום קורסות תחת העול המשפחתי והכלכלי הכבד. כ-52% מאנשי המילואים הם הורים לילדים. הנטל יתורגם באופן ישיר למשפחותיהם, אשר יצטרכו להתמודד עם היעדרו הממושך של אחד מההורים. מהו המענה הממשלתי לסוגיה? חברי הקואליציה לא מפסיקים להפיץ סיסמאות על אחדות ו"ביחד ננצח", ובה בעת ממשיכים לשתוק לנוכח האירוע המביך והמושחת של הענקת פטור מוחלט לבחורי הישיבות והארכת השירות לחיילים ומשרתי המילואים.
אבל בואו נעזוב שנייה את גיוס החרדים, ונדבר על הכלכלה. על פי נתוני בנק ישראל, שיעור החרדים באוכלוסייה עולה בהתמדה וצפוי להגיע לשליש עד שנת 2065. ללא שילוב מלא של הגברים החרדים בשוק העבודה העתידי לא נוכל לא רק להתקרב לרמת החיים של המדינות המתקדמות, אלא גם לשמר לאורך זמן את רמת החיים הנוכחית במדינת ישראל. אם שיעורם בתעסוקה של הגברים החרדים היה ברמה של הממוצע הכלל-מגזרי, תוצר המדינה היה גדל כבר היום ב-30 מיליארד שקלים בשנה. אם לא נשכיל לשנות את המצב, הפגיעה בתוצר תגדל ל-80 מיליארד שקלים בשנת 2035 ול-220 מיליארד שקלים בשנת 2050. במילים אחרות – אני אתרגם לכם את זה – המיסים יעלו, השירות הציבורי ייפגע, רמת החיים הולכת לרדת. לא, אין צורך לגייס אף אחד בכוח, וגם לא לשלוח טנקים לבני ברק. 1.7 מיליארד הממשלה הזאת מקצה לקצבאות בחורי הישיבות, 600 מיליון שקלים יותר ביחס לשנת 2022. ישנם לא מעט זוכי פרס נובל לכלכלה אשר הוכיחו פעם אחר פעם כי אנשים מתנהגים על פי תמריצים. ברגע שהממשלה תקדם מדיניות עקבית של שוויון בנטל, אחוזי הגיוס בחברה החרדית יעלו פלאים. הבעיה היא כי הממשלה הזאת לא מסוגלת לנהל מדיניות עקבית ונכונה בשום תחום, לא רק בתחום הזה.
אנו עומדים היום בפני צומת דרכים קריטי לעתידנו: האם מדינת ישראל היא מדינה חפצת חיים, ששמה את השוויון בנטל בראש סדר העדיפויות, או מדינה שבה זכויות וחובות נוגעות אך ורק לחלק מאזרחיה? אנחנו ביש עתיד נמשיך להיאבק כנגד החוקים הללו. לאף אחד אין הפריבילגיה לומר "יהיה בסדר" לאחר 7 באוקטובר. זו העת לשוויון בנטל.
אני רוצה לנצל את ההזדמנות ולפנות לראש הממשלה בנימין נתניהו. אדוני ראש הממשלה, בתחילת שנת 2003 אני הייתי עולה חדש, בערך ארבע שנים בארץ. הייתי במהלך לימודי החשבונאות באוניברסיטת תל אביב, וניסיתי לעקוב אחרי המערכת הפוליטית – זו גם הייתה הדרך שלי לשפר את השפה. כבר אז אני מודה שלא נמניתי עם מצביעי הליכוד, אך מאוד הערכתי את שר האוצר ואת מדיניותו הכלכלית, את האומץ לקבל החלטות, את היכולת לבצע מדיניות נכונה גם אם זה לעיתים לא נוח ולא פופולרי ואפילו פוגע בסקרים. לשר האוצר קראו אז בנימין נתניהו, חלפו מאז 21 שנים. אני עומד כאן היום כחבר כנסת, מביט בך ושואל: לאן כל זה נעלם – האומץ, היכולת, האחריות? אדוני ראש הממשלה. התקציב הנוסף לשנת 2024 שהבאתם הוא לא תקציב המלחמה; הוא תקציב מופקר, לא אחראי ולא מקצועי. גם אתה יודע, או לפחות אמור לדעת, כי אחריות לאומית בעת מלחמה פירושה לעשות את הדבר הנכון למען המאמץ המלחמתי – למען המילואימניקים, למען משפחות אנשי הקבע, למען בעלי העסקים הקטנים, למען המפונים, ולנצל כל שקל בקופת המדינה למען הניצחון; למען הניצחון, אדוני ראש הממשלה, לא למען שלמות הקואליציה. 4 מיליארד שקלים כספים קואליציוניים; 38 שרים ב-33 משרדים, חלקם מיותרים; כפי שאמרתי, 1.7 מיליארד שקלים לבחורי הישיבות, ללא קיצוץ רוחבי דווקא בסעיף הזה; 35 מיליון שקלים לעמותות שמעודדות השתמטות מצה"ל – אפרופו החוק שאנחנו דנים עליו עכשיו. מנגד, קיצוצים בחינוך הממלכתי, בסל התרופות, בסיוע בשכר דירה לגמלאים הכי עניים, בתנועות הנוער, במתנדבי שנת שירות.
בשנת 2003, אדוני ראש הממשלה, קיבלת בירושה כשר האוצר גירעון של 4.5%, וכעבור שנתיים סיימת את הקדנציה עם גירעון אמיתי של אפס, אפס. לעומת זאת, לפני 14 חודשים אתה ירשת מממשלת השינוי עודף תקציבי של 10 מיליארד שקלים, הקרסת את הכנסות המדינה עוד לפני המלחמה, סיימת את שנת 2023 עם גירעון של 4.2%, והשנה הוא עלול להגיע לנתון דו-ספרתי. אתה, אדוני ראש הממשלה, ושר האוצר ההזוי שלך, מובילים את כלכלת ישראל בכביש ללא שוליים לעבר אסון כלכלי. עוד אסון שיהיה רשום על שמך – לראשונה בהיסטוריה, במשמרת שלך, אדוני ראש הממשלה, הורידו לנו את דירוג האשראי. נוסף על כך, וזה אפילו חמור יותר כרגע, תחזית הדירוג שלנו היא שלילית. הדוחות של פיץ' ו-S&P בדרך למהלומה כלכלית נוספת. ומה אתם עושים בתגובה? ממשיכים עם הכספים הקואליציוניים, ממשיכים עם המשרדים המיותרים בהפקרות ובחוצפה, שבאמת, לפעמים זה בלתי נתפס.
כמה זה יעלה לנו? רק השנה אזרחי ישראל ישלמו 208 מיליארד שקלים על החזר חוב. תחשבו על הסכום הזה, 208 מיליארד שקלים, פי ארבעה מתקציב משרד הבריאות, פי 20 מתקציב משרד הרווחה. כתוצאה מהמשבר הכלכלי והורדת דירוג האשראי, תשלומי החוב שלנו יגדלו השנה ב-4 מיליארד שקלים, בשנת 2025 – בכ-7 מיליארד שקלים, בשנת 2026 – בכ-10 מיליארד שקלים, וזו רק ההתחלה. זה על חשבון הביטחון, החינוך, הבריאות, הרווחה, על חשבון עתיד הילדים שלנו. גם הכישלון הזה, אדוני ראש הממשלה, יירשם על שמך.
אגב, אדוני ראש הממשלה, ב-3 במאי 2007, במהלך דיון פגרה מיוחד שנערך כאן בכנסת בעקבות מסקנות דוח וינוגרד, אמרת, בין היתר – שימו לב: "חשבנו שיש על מי לסמוך – – – מנהיגות לא הייתה שם. המנהיגות כשלה פעמיים: היא כשלה בכושר הביצוע" ובתפיסת המציאות, וזה התחיל עוד לפני המלחמה. ועוד הוספת, אדוני הממשלה: הגיעה עת תיקון. כגודל הכישלון כך גודל הצורך בתיקון אמיתי. אך אלה שנכשלו לא יכולים לבצע את התיקון. וזה בדיוק מה שקרה לנו לפני 7 באוקטובר, בשבת השחורה, וקורה גם עכשיו.
בדיון 40 חתימות כאן, לפני תשעה חודשים, אדוני ראש הממשלה, אמרת לי כי אתה מסוגל לעשות שני דברים במקביל, גם לקרוא וגם להקשיב. אז הגיע הזמן, אדוני ראש הממשלה, שתדע – אתה לא מסוגל. אתה לא מסוגל לקרוא, כמו שלא קראת את האזהרות ואת הסימנים שהובילו לאסון הכבד של 7 באוקטובר, ועכשיו – גם להורדת דירוג האשראי. דווקא ראש הממשלה לשעבר לפיד זיהה את הסכנה והזהיר אותך, אבל כהרגלך לא הקשבת, כי אתה לא מסוגל להקשיב. אתה בטוח שאתה יודע הכול. איך אני אגיע לך בעדינות? המציאות לא מסכימה איתך. ואם נהיה לגמרי כנים, אדוני ראש הממשלה, אז אפילו דבר אחד אתה לא מסוגל לעשות. יש פער מאוד גדול בין מה שאתה חושב שאתה מסוגל לבין מה שאתה במציאות. כולם רואים את זה, ואת המחיר אנחנו נמשיך לשלם עוד הרבה זמן, גם אחרי שתלך.
המציאות הזאת היא מציאות עגומה בדרום, בצפון. היא מציאות שבה העסקים קורסים, היא מציאות שבה המפונים לא מקבלים סיוע. אני מסתכל על תקציב המדינה, על הקיצוצים – הקיצוץ הממוקד במערכת החינוך, הקיצוץ בתוכניות של משרד הרווחה, הקיצוץ בסיוע בשכר דירה לעולים הכי הכי עניים – 20 מיליון שקל אתם רוצים. העולים האלה הגיעו בגיל מבוגר, אחרי גיל 50, 55, 60. היו להם כמה שנים לעבוד כאן, הם לא הספיקו לצבור זכויות פנסיוניות. סיוע מוגדל בשכר דירה, 1,000–1,500 שקל שהם מקבלים, הוא קריטי להם למחיה. אבל העולים האלה הם לא הבייס שלכם, והם לא המשרד למשימות לאומיות, אז אפשר לפגוע בהם בלי חשבון, כי אין להם לובי בקואליציה. ואתם מעיזים לפגוע בהם, לפגוע בהם בצורה הכי קשה שיכולה להיות. כל יום שאתם כאן זה רק מעלה את אחוז הריבית.
אז, אדוני ראש הממשלה, אם יש משהו אחד שאתה יכול לעשות לטובת המדינה, הוא ללכת הביתה. יהיה לך שם המון זמן לקרוא גם בלי שנפריע לך. תודה רבה.
1,370 מילים של ולדימיר בליאק. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.