קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
תודה רבה, כבוד יו"ר הישיבה. אני רוצה לספר לך שכשאני פוגשת אזרחים, חיילים שחזרו ממילואים, הם משוכנעים שאין שום סיכוי שהאי-שוויון בנטל יימשך. הם משוכנעים עמוק עמוק שאין דבר כזה שהממשלה לא תשנה את המציאות הזאת; שבעצם הכול השתנה מאז האסון הנורא והמלחמה והצרכים החדשים; שבוודאי חוק הגיוס הולך להשתנות; ובוודאי שלא יעמיקו את הנטל עליהם. אני אומרת להם: יש פה ממשלה שלא באירוע מאז האסון.
זה הכול ביחד. תגובת המדינה היום על הגיוס המוקדם של המכינות והשינשינים, מה היא אומרת? שהתפקיד של ישיבות ההסדר יותר חשוב. מה זה אומר?
לא. משרד הרווחה מוציא מכתב על הפגיעה האנושה; משרד החינוך נכנס גם הוא, אומר: על הפנים הדבר הזה, מסכן לגמרי את מפעל השינשינים. המדינה, כעמדה – משהו כאן לא רק לא מנוהל, זה ממש מכוון – יד ימין לא יודעת משמאל. יש פה ממש מדיניות שפשוט בנויה על אפליה, ומנסים למרוח ולמרוח. מזל אחד יש לנו, המזל שלא הצלחתם לרסק את בית המשפט ובג"ץ לפני האסון הזה – וגם אתה כנראה מבין, אני לא אחייב אותך לומר – המזל, שעוד יש איזה שומר סף שיגיד: תתעוררו, למען השם.
עכשיו אני רוצה להגיד לך משהו. אני היחידה שמדברת את הנקודה הזאת, אבל אני אומרת שאם אני לא אגיד את הדברים האלה, לא יהיה מי שיגיד אותם. כשאנחנו יודעים שצורכי המערכת השתנו – ואגב, אני רוצה להגיד לך, לפני המלחמה והאסון האמנתי שבכל הסיפור של חוק הגיוס צריך להגיע לאיזו פשרה. לא הייתי לעומתית. אני אגיד לך גם למה, אמרתי, אם הצבא לא צריך, בואו ננסה להגיע להסכמה, למתווה שיגיד כמה כן יתגייסו, בואו נעשה משהו שיפתור את הסיטואציה הזאת. אבל המציאות השתנתה, גם אני מבינה את זה. העולם לא נוהג כמנהגו כשכל מה שמסביב בכאוס. בסופו של דבר, אנחנו מעמידים פה את האוכלוסייה הכי משרתת, את הקצינים הקרביים ואת החיילים הקרביים, בסיטואציית נטל מוגדלת. תגיד לי אתה, בסופו של דבר – אני אומרת את זה כל הזמן, ואני אגיד את הטיעון הזה – האם אנחנו הולכים לפגוע ביודעין תעסוקתית ובפרנסתם של האנשים האלה? קודם כול, אתה אומר לקצינים קרביים: אל תקימו עסק בחיים שלכם. אין טעם, לא תוכלו להחזיק אותו. הנטל עליכם בכל שנה יהיה גדול. ואם יתפתחו חלילה עוד חזיתות או אם יהיה עוד דבר – יהיה גדול יותר. המדינה, אתה יודע, לא נותנת רשת ביטחון לעצמאים, לא מפעילה נוהל חירום אוטומטי לעסקים קטנים ועצמאים, אלא נלחמת בהם בזמן חירום. אז כבר אתה מוריד אוכלוסייה, אומר לה: אין טעם בכלל.
חיילים קרביים וקצינים קרביים, כשהם ילכו למקום עבודה, לא יקימו עסק, מקום עבודה. ובקורות חייהם עכשיו, עם הגדלת נטל הגיוס – לא רק בהוראת השעה הזמנית, אלא לפי צורכי המערכת, כי אין פה שוויון בנטל, וכל עוד חרדים לא יתגייסו בצורה אחרת – יעמיסו על הציבור המשרת יותר, זה ברור לכולנו. אני לא רוצה שנגיע ליום שבו מעסיקים יתחילו לחשוב בדיוק כמו שהם חושבים על נשים בתקופת הפריון, האם משתלם או לא משתלם לקחת את האיש האיכותי הזה, הקצין הקרבי הזה, להעסקה. אף אחד לא שוקל את זה.
אני אומרת את זה, לא כי אני באה לנבא איזה חזון רע, אלא כי בסופו של דבר מייצרים פה מצב שיהיה קוטבי מדי, ויעשו את השיקולים הללו. אולי לא יגידו את זה פומבי, אולי לא כל דבר – יעשו את השיקולים הללו. אם עושים את השיקולים הללו לנשים בגיל הפוריות, שבמקסימום ייעדרו x זמן, תחשוב מה יקרה לקצין קרבי שצריך להתגייס ל-80 יום שנה אחר שנה.
יש כאן כשל מוסרי, ערכי, פגיעה מכוונת בחיילים וקצינים קרביים, ויש כאן העמקה של מציאות שלא יכולה להתקיים עוד.
סיימנו? אני יכולה לסיים בהקראת שיר? תודה רבה. אני רוצה להקריא את שירה של יונית נעמן "העולם נעצר על סף המילה": "הינה אבא / אמר יואלי / בדרך לגן החדש. / על המדרכה שבקצה אצבעו המורה / ראיתי איש צעיר / צועד לבוש מדים / של צבא ההגנה. / זה לא אבא, / אמרתי לבני, / ועצרתי באמצע משפט. / המילים זה חייל / נעמדו / בגרוני / דום מתוח. // שלא ידע עדיין / לאן הולכים חיילים / מה עושים צבאות / איך עומדים דום." תודה רבה.
651 מילים של נעמה לזימי. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.