קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
כבוד היושב-ראש, כבוד השרה, כנסת נכבדה, בימים אלה תושבי שדרות, העוטף, בחלקם התחילו לשוב הביתה. אשתף את כבודו שאתמול, אחרי ארבעה חודשים, שבתי לביתי, עשיתי צ'ק-אאוט – –
– – והגעתי לבית, לבית שב-7 באוקטובר היה מוקף מחבלים. לומר שזו חוויה קלה או שאתה חוזר למציאות שהייתה מוכרת לך לפני? לא. עם זאת, לו הייתה לי האפשרות להסתכל בעיניים למרצח סנוואר, הייתי אומרת לו בשפה מאוד פשוטה וברורה: אנחנו ניצחנו. אנחנו נחזור, אנחנו נשקם, ותהיה תקומה נהדרת.
כבודו, אני אשתף גם שביום שישי, בטרם קיבלתי את ההחלטה ואת האומץ להגיע, החלטתי שאת שישי-שבת, את השולחן האהוב עלינו, את המשפחתיות, אני אעשה ביום שישי. אבל מה שגרם לי יותר להחליט זה – מול החלון יש לי מגרש משחקים, וראיתי ילדים מתנדנדים, צוחקים, וחשבתי לעצמי: איך אנחנו נישאר במלונות מנותקים? הילדים הקטנים האמיצים האלה, שממשיכים את חייהם, בשבילם אנחנו צריכים להיות.
אני חייבת לומר שהשבוע נפגשתי עם קבוצה שנקראת "פורום עוטף ישראל". זה פורום שהוא באמת מכל המגדרים, בעוטף, שדרות. זה פורום שהמטרה שלו היא להפוך את תפיסת הביטחון שהביאה לטבח 7 באוקטובר מתפיסה של התמגנות לתפיסה של הסרת איום. עלה אפילו שהחצרות שלנו, שהגינות שלנו, יהיו עטורות במיגוניות. המראות האלה של מגרשי המשחקים וליד כל מגרש משחקים יש לך מיגונית וכשאתה הולך בכביש יש מיגונית – תחושה שהעיר שלך, שהסביבה שלך, כאילו נכבשה על ידי אנשי החמאס המתועבים.
אני חייבת לומר שנכון שהחזרה של חלקנו הביתה זה ניצחון, אבל לא יהיה ניצחון עד שנשיב את כל החטופים הביתה. אני חושבת שזה הדבר שיכול מאוד להיות שיחזק ובכל זאת יוכיח שיש מי שעדיין מנסה ליצור איזשהו מנגנון חוסן עבורנו.
בנוסף, אני רוצה להתייחס, כבוד היושב-ראש, לסוגיה ולדיון שלנו היום. כבוד היושב-ראש, אתה שירת בצה"ל, גייסת את ילדיך, ואני מניחה שדמם לא שונה מדם אחר. אנחנו ישראלים, יהודים. הטבח שהיה ב-7 באוקטובר זה רק בגלל שאנחנו יהודים; לא בגלל שאנחנו יושבים בשטחים אלא בגלל היהדות שלנו. ביהדות יש "ואהבת לרעך", והיחד זה משהו שאנחנו גדלנו עליו. ואני רוצה לומר לך שאני שירתי כאחות בבית חולים. הייתי עתודאית, זו הייתה עבודתי. ויש לי שלוש בנות, ששתיים מתוכן הן עיוורות מלידה ושירתו. הן הגיעו לגיל שצריך למלא את חובתן כשהן פטורות – הן פטורות והן לא חייבות. נתמלאתי גאווה כשבתי הגדולה אמרה לי: אימא, אני צריכה להתגייס. ואמרתי לה: נכון, אבל את יודעת שאת פטורה, את יכולה לצאת ללימודים ישר. והיא אמרה: לא, אני צריכה למלא את החובה שלי, אני לא שונה. והיא שירתה כמעט מלא, כי אחר כך היא יצאה ללמוד בחצרים, כחיילת. והיא שירתה בבסיס סגור, היא אפילו לא הייתה מוכנה לקבל את ההקלות שמגיעות לה כפטור בגלל מצבה הבריאותי. והילדה הנוספת שלי, שהייתה באמת קצת חרדתית מכל המצב הקסאמי, אצלה בחרנו לקחת לשירות לאומי, והיא עשתה בבית הנשיא בירושלים. והיום יש לי ילדה שנמצאת ביחידה סודית, שכבר אמורה לשרת שנתיים ושמונה, והיא חתומה שנה וחצי, וכבר הודיעו לה שהיא תעשה שבועיים מילואים. ותבין שהיא אולי תשתחרר – כי היא הפסידה שנה – לקראת 2024-2023, כשהחלומות שלה זה לימודים, זה אקדמיה.
ואני חושבת לעצמי, למה אי-אפשר להשוות בין כל הילדים? נכון שיש את אלה שיושבים ושוקדים והתורה היא לנגד עיניהם, אבל בוא, גם אתמול ראינו שעם כל הכבוד לתורה, היה מי שיצא והיה בבחירות שעות ונלחם. זאת אומרת שבשעות האלה כנראה התורה יכולה לחכות. אני רוצה להבהיר: אנחנו לא נגד חרדים ולא נגד דתיים, חלילה. אנחנו גדלנו בבית מסורתי, מאמין, כל אחד בהתאם לאיך שהוא חונך. ואני אומר לך שאני מתרגשת, משום שבעוד חודש, כשהעיר שדרות כנראה תתמלא, עוד חודשיים, אני אכניס ספר תורה על שם חמותי, שממתין כבר מאז אחרי 7 באוקטובר, משום שלא הייתה לנו האפשרות לעשות את הטקס המשובח הזה, את הכבוד של ההכנסה. ואני תוהה, למה צריך להיות חוק כזה? הרי ברור לנו שכולנו בסוף צריכים לראות את הדברים באופן שונה. אנחנו תקועים ב-6 באוקטובר. למה ב-8 וב-9 באוקטובר יכולנו להקים חמ"ל, לעבוד ביחד, לשים את כל הדברים בצד – וכמה עברו? ארבעה חודשים? ארבעה חודשים, ואנחנו מרגישים שהילדים שלנו או הסובבים שלנו, דמם הפקר? חלילה, אנחנו לא רוצים שאף אחד ייפגע או ימות וכו'. המציאות הישראלית – מדינת ישראל נמצאת במבחן הכי הכי חשוב. וזו העת שנאסוף את עצמנו.
ואני רוצה לומר תודה לשר מרגי, כי אתה יודע מה? עם כל הכבוד, יש גם מי שרואה שהדברים שונים. והוא אמר בשפתו הברורה: בואו, לא כולם לומדים תורה. וגם אפשר ללמוד תורה ולשרת בצבא. אני פגשתי חרדים בניו יורק שעובדים בחנויות וחוזרים ללמוד תורה, והם לא פחות חרדים, אני בטוחה. ולומדי התורה שזה באמת כל מאווייהם, והם שם באמת לא בגלל חליפות או דברים מעבר, תן להם ללמוד תורה. אני בעד. ואני גם מאמינה שלימוד תורה ותפילות גם מחזקים את העם שלנו. אבל עם זאת, זה לא יכול להיות גורף. לא יעלה על הדעת שהנטל – אנחנו נוסיף עוד ימים ועוד שעות למילואימניקים. המילואימניקים שלנו עייפים. כולנו עברנו טרגדיה. איבדנו המון חברים, איבדנו שכנים, איבדנו מכרים.
אני היום מתמודדת עם טראומות לא פשוטות שבתי ונכדיי עברו בכפר עזה. והשבוע היא פשוט ריגשה אותי, כי מי שהוציא אותם בשעה 02:00, הציל אותם מהבית – השבוע היא קיבלה הודעה שהוא נהרג. והיא התקשרה ויצרה קשר עם האבא, והיא אומרת לי: אימא, איך אפשר? את מבינה שהוא הציל את החיים? והאבא המיוחד הזה שלו כתב לה: אתם האמיצים, אתם אלה שאני רואה בכם אומץ. אומנם הבן שלי הוציא אתכם, פינה אתכם, אבל אתם אלה האמיצים.
ולכן אני חושבת שאנחנו צריכים לשנות כבר את השיח. אנחנו לא אמורים לעמוד פה שעות כדי לשכנע שילדינו הם ילדים שווים ושבוגרינו שווים, כי אתה יודע מה? יש את אלה שלומדים תורה. למה שאני לא אאפשר לבת שלי להתחיל את התואר שלה מגיל 20? למה היא צריכה להיתקע עד גיל 24 ולצאת וללמוד, ואחר כך להקים גם משפחה? ואני שואלת: למה אנחנו לא יכולים להימנע? למה אי-אפשר לעשות את ההסכמות? לא חייבים לעלות על מדים; יש "שווים במדים", אנשים עם מוגבלויות שמשרתים בצה"ל. אז הם עוזרים קצת באפסנאות, הם עובדים בכל מיני עבודות, אבל הם קמים בבוקר, כשהם פטורים – עם אספרגר, עם תסמונת דאון – ומשרתים. ואני שואלת: מה הבעיה? תעשו חלוקה: לכו תשרתו בבית החולים, לכו תלמדו בישיבות. תעשו משהו למען החברה, כי כשאתם עושים למען החברה, תהיה לנו חברה.
ואם נמשיך את הקרע, את המחלוקות, ומלחמות על תקציבים, אנחנו לא עושים עוול רק לעצמנו – עושים עוול לעם שלם, למדינה שלמה, לאזרחים שתולים את התקוות בבית הזה. ואסור לנו להמשיך ולחדד את הקרע ואת הניתוק. תודה רבה.
1,023 מילים של דבי ביטון. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.