קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אשתדל מאוד להיות דייקנית. תודה רבה, אדוני היושב-ראש. כנסת נכבדה, האמת היא שאני קצת עצובה לראות שהמליאה כל כך ריקה כשאנחנו דנים בנושא כל כך חשוב, כי יש פה באמת באמת הזדמנות היסטורית, בעיניי, והייתי רוצה שהשיח שמתחולל עכשיו בחברה הישראלית יבוא לידי ביטוי פה ושיהיה כאן שיח אמיתי, שכל חברי הכנסת יושבים פה וחושבים ביחד איך אנחנו פותרים את הנושא הזה. אז ככה הייתי חייבת לתת את ההקדמה הזאת.
בסוף אני לא חברה בוועדת החוץ והביטחון, ו-120 החברים שיושבים פה יקבעו את עתידה של מדינת ישראל ושל החברה הישראלית, והייתי שמחה שיהיה פה שיח אמיתי אמיתי אמיתי, של כולם כאן, שאנחנו חושבים ביחד איך אנחנו בונים ביחד את הגורל המשותף שלנו במדינה הזאת.
אדוני היושב בראש, כנסת נכבדה, אני עומדת כאן היום מובכת מאוד, מובכת שאתם, חברי הממשלה והקואליציה, הבאתם על עם ישראל – אתם מוליכים אותנו בעיניים פקוחות אל עבר תהום חברתית. מהרגע שהקמתם את הממשלה, בחרתם ביודעין, ובלי לחשוב שוב אפילו לרגע, ללכת נגד העם שלנו, נגד המדינה שלנו. המדינה שלנו קמה עם אתוס מכונן, אתוס של עבודה משותפת, של "אם לא נהיה תלויים זה בזה, נהיה תלויים זה לצד זה". בלי הערבות ההדדית, בלי ההבנה שאנחנו צריכים לשתף פעולה, שכוחנו באחדותנו, לא הייתה קמה כאן המדינה הזאת, שיכולה וצריכה להיות המדינה הטובה בעולם, אור לגויים, בית לאומי לעם שפעמים כה רבות בהיסטוריה שלו עמד בפני השמדה, פוגרומים ומלחמות, אויבים שבכל דור ודור קמו עלינו להורגנו. ואתם, ללא רגשות חרטה, בוחרים בעצם לפרק אותנו מבפנים, עושים את העבודה עבור אלה שלא רוצים אותנו כאן, שמתבוננים במעשים שלכם בהנאה ומבינים שתחת ההנהגה הזאת אין לנו אלא לעמוד בפני האתגרים שהם מציבים בפנינו.
החוק הזה, שהוא באמת בעיניי חרפה, ישים חלק אחד באוכלוסייה עם זכויות יתר, בעוד האחרים צריכים לשאת את המדינה על גבם, להקריב את חייהם, לצלק את נפשם, לאבד חברים, בני משפחה ואת היקרים להם. ב-7 באוקטובר שערי הגיהינום נפתחו עלינו: 1,400 נרצחים, מאות חללים, 253 אנשים, נשים, ילדים נחטפו אל תוך מנהרות השאול של החמאס בעזה. מאז וכבר כמעט חמישה חודשים בנינו ובנותינו נלחמים כדי להשיב את הביטחון לתושבי הנגב המערבי ולתושבי קו העימות בגבול הלבנון.
אני לא אכנה את השירות בצבא לא עול וגם לא נטל. זו גאווה לשרת את המדינה שלנו. זו גאווה ללבוש את מדי צה"ל. אין בזה פחיתות של כבוד או משמעות. הגנה על המדינה שלנו לא מביכה אותנו, כמו שאתם בקואליציה ובממשלה נוטים לחשוב. חוק ההשתמטות הזה שאתם מגישים הוא מתנה פוליטית של הממשלה הכי אנטי-ציונית שאי פעם קמה פה לגורמים אחרים הכי קיצוניים, שאתם חוברים אליהם רק כדי לשמור על מקומו של ראש ממשלה כושל. גרוע מכך – ראש הממשלה הגרוע ביותר מאז קום המדינה מוכן למכור את המדינה רק בגלל שיקולים פוליטיים.
בחודשים האחרונים בתי הבכורה משקיעה את זמנה ואת מרב כישוריה כדי לזכות בשיבוץ לשירות משמעותי. בתי בת ה-17 מבינה טוב יותר מכם מהי אהבת המדינה, מהי ציונות ומה ראוי לעשות עבור המדינה שהיא אוהבת. זה לא שהבת שלי נהנית מהטבות כמו חלק מהבנים והבנות של היושבים בבית הזה. היא אינה נהנית מפטור משירות או מתקציב עתק עבור לימודים. לבת שלי בעצם יש יותר אהבת מולדת וציונות מאשר לכל אחת ואחד ממי שיצביעו עבור החוק המחפיר הזה.
לפני כמעט שלושה שבועות קיבלתי חזרה בלשכתי את הדובר היקר שלי אודי, אחרי שלחם בעזה במשך 120 ימים. המשפחה שלו זכתה בו בחזרה אחרי חודשים ללא שינה ועם חרדה. בת זוגו קיבלה אותו חזרה הביתה אחרי שנעדר למשך תקופה ארוכה וקשה. הוא סיפר לי על השירות שלו בחודשים האחרונים. הוא דיבר איתי על האנשים הנפלאים שמשרתים איתו ושירתו איתו בחודשים האחרונים ושהפכו מחברים למשפחה חרף השוני האדיר שקיים ביניהם. הוא אמר לי איך גם מול הסכנה הכרוכה במלחמה ובכניסה לשטח עוין ומאוים, היו דברים שהיו שווים את ההקרבה ואת הקושי והכאב, וכן, לא פעם גם את הפחד. במשך שנים, וגם בימים אלה ממש, אתם ושותפיכם הייתם מכנים אותו ואת חבריו "בוגדים במדינה". ניסיתם להוציא אותם אל מחוץ למחנה, אותו מחנה שהוא קפץ להגן עליו באותה שבת שחורה ונוראה.
ואתם, אתם לא מרגישים טיפה של מבוכה או חרטה על האופן שבו אתם מתנהלים. הבעיה היא שאתם לא מסתפקים רק בחוק ההשתמטות; לא מספיקה לכם האפליה לטובה של מגזר. גם הצעות חוק שצריכות לסייע למי שכן משרתים אתם בוחרים להפיל ולהכשיל. עוד לפני המלחמה הנחתי על שולחן הכנסת הצעת חוק חשובה שמשמעותה הצלת חייהם של חיילים משוחררים. הצעת החוק שלי הייתה אמורה לאפשר לחיילים משוחררים להשתמש בכספי הפיקדון שניתנים להם עם שחרורם מהצבא עבור טיפולים פסיכולוגיים ותרופות פסיכיאטריות עבור אלה שזקוקים להם. אתם כנראה לא יודעים אצלכם, בקואליציה של ההשתמטות, אבל כאשר חיילים יוצאים למלחמה או נחשפים לתכנים קשים של מוות והרס, רבים מהם יכולים לפתח תופעות פוסט-טראומטיות. פוסט-טראומה יכולה להתבטא באופנים רבים: היא יכולה לגרום לדיכאון, לחרדה ולקשיי הסתגלות למציאות החיים, קושי לשמור על מקום עבודה יציב, קושי לשמור על זוגיות וקשרים חברתיים, ובמקרים רבים, רבים מדי – גם לפגיעה בעצמם ואפילו למוות.
אתם לא יודעים את זה כי אצלכם, ילדיכם, כל עוד זה תלוי בכם, לעולם לא יחוו שדה קרב, לעולם לא יאבדו חברים, לעולם לא ידעו איך זה מרגיש כשהכדורים שורקים מעל ראשיהם. אבל אפילו כשחלקכם, את ילדיכם אתם לא שולחים לקרב, את ילדיהם של אחרים אתם ששים לשלוח להילחם מלחמות אין-סופיות. כשהחוק הזה הגיע אליכם לדיון בוועדת השרים לחקיקה, קיבלתם את המלצת משרד הביטחון, שמתנגד מטעמים לא הגיוניים בעליל, אבל שוב, גם כאן, כשמדובר בחיי חיילינו, בחרתם בשיקולים הפוליטיים שלכם לפני שראיתם את טובת הציבור והמדינה. במקום להגיד בריש גלי שאתם לא מעוניינים לסייע לחיילים שנפשם נפגעה בלחימה, אתם בחרתם למסמס את הצעת החוק ודחיתם את הדיון בה בעוד שלושה חודשים, כי חיי אדם אינם קדושים בעיניכם אלא רק שלמות הקואליציה והממשלה. רק הכיסא חשוב ולא החייל ששומר על המדינה ומאפשר לכם לשבת על הכיסא הזה.
הייתה לי האפשרות להעלות את החוק החשוב הזה כבר היום להצבעה. יכולתי להכריח אתכם כבר עכשיו לשבת פה ולהצביע נגד החיילים שלנו ונגד המדינה ולהביך אתכם בפני כל עם ישראל, ובעיקר בפני החיילים שלנו, אבל בחרתי לתת לכם את האפשרות לשנות את דעתכם, ההזדמנות לעשות פעם אחת מאז תחילת הקדנציה הזאת את הדבר הנכון, להראות שיש ביניכם עדיין אנשים שטובת העם שלנו קודמת לטובת הכיסא.
אני מובכת כאזרחית ישראלית שאתם מנהיגים את המדינה באופן הזה. אני מובכת כאזרחית ישראלית שהכנסת הזאת הולכת לפגוע בציבור שאוהב את המדינה, שמגן עליה. אני מובכת כאזרחית ישראלית שיש לנו ממשלה שלמעשה חותרת תחת הציונות. זה מביך שאתם מקבלים החלטות הרות גורל בצורה הזאת. זה מביך שגם אחרי שבמשמרת שלכם קרתה הטרגדיה הנוראית ביותר שקרתה ליהודים מאז השואה, אתם עדיין נדבקים לכיסא. זה מביך שאתם נושאים תארים חשובים כמו חברי כנסת או שרים ואפילו ראש ממשלה. לעם שלנו מגיעה ממשלה שרואה אותו, שאוהבת אותו, שאוהבת את המדינה שלנו.
לצערי, אתם מביכים את הביתה זה, אתם מביכים את המדינה, וזה אות קלון בהיסטוריה היהודית והציונית. הגיע זמנכם ללכת הביתה, והיה עדיף שתעשו את זה כבר לפני שנה; כנראה שמצבנו היום היה טוב יותר. תודה רבה.
1,106 מילים של שלי טל מירון. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.