קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
תודה רבה, אדוני היושב-ראש. חבריי חברי הכנסת, בפתח דבריי אני רוצה להודות לחבר הכנסת יולי אדלשטיין, יו"ר ועדת החוץ והביטחון, על המאמץ שהוא עשה להקטין את הנזק של החוק הזה. בקיצור שהוא דרש מהצבא יחד איתנו, חברי הוועדה, ועם זאת, עם זאת, מדובר במעט מדי ומאוחר מדי.
לפני שאני מתייחס לדברים שהכנתי, אני רוצה להקריא אחד מכמה מכתבים שקיבלתי בימים האחרונים מהורים של חיילים: שלום רב, אנחנו הורים של – יחידה זו וזו, רוצים לשתף אתכם בדאגתנו הגדולה לבנינו. הבנים שלנו החל מ-7 באוקטובר מעורבים באופן אינטנסיבי, נמצאים בחוד החנית של הלחימה בעזה. בשבוע הראשון למלחמה הם נלחמו בעוטף, היו מעורבים בקרבות עזים, נחשפו למראות מזעזעים. מייד לאחר מכן, עם הכניסה הקרקעית, איבדו שניים מחבריהם ליחידה. הם המשיכו בלחימה למרות מורכבות האירועים, עשו כל שהתבקשו, כל שביכולתם, לתרום בצורה משמעותית במלחמת האין-ברירה שאליה נקראה מדינתנו; כל זאת, תוך שהייה ממושכת, לחימה בעזה, כמעט ללא יציאות והתאווררויות.
הבנים שלנו היו אמורים להשתחרר באפריל הקרוב. לאחר הפוגה קצרה, לפני שבועיים הודיעו להם, אחרי שהם שוב נכנסו, שהם מצטרפים למילואים והם יתחילו שוב שירות נוסף. וכאמור, בכל פעם שהם עמדו לסיים, השחרור שלהם נדחה. עכשיו הוא מיועד לעוד שבוע, באמצע מרץ, לא סופי. שוחחנו עם בנינו, הבנו שחלק גדול מהם, אחרי חמישה חודשים כמעט רצופים בעזה, שחוקים, מותשים, זקוקים בדחיפות להתאווררות. נציין שלמרות הכול הם לא קיימו שיחות עם קב"ן, ומצד שני הם מוכנים לחזור.
חשיפה ממושכת למלחמה, למתח, תוך אובדן חברים, מסכנת את בריאותם הנפשית והפיזית של ילדינו. גם החיילים בעלי החוסן הגבוה ביותר לא מסוגלים לעמוד נפשית ופיזית במלחמה לאורך זמן כה ממושך. אנחנו מרגישים את הידלדלות הכוחות הנפשיים שלהם, ברור לנו כמובן שהם ימשיכו לשרת. אנחנו פונים אליכם למצוא פתרון מיידי לעניין ההתאווררות שלהם.
וזה, אולי, אדוני היושב-ראש, לב העניין. הילדים האלה ימשיכו לשרת. איך שהם יסיימו את השירות הסדיר הם יעברו למילואים, והם יתחילו שוב. הייתי אומר בשיחות לחיילים צעירים שהגיעו אליי כשהייתי מג"ד: תקשיבו, חבר'ה, עד עכשיו שיחקתם בסדיר, עכשיו זה העסק האמיתי. יש לכם 20 שנה איתנו. עכשיו רוצים שזה יהיה 21. אז אני אומר: לפני שאנחנו מאריכים את השירות למי שכבר משרת, לאלו שכבר כמעט חצי שנה עצרו את השגרה שלהם, ולצד הקדמת הגיוס לשנות השירות, למכינות וגם לתלמידי ישיבות ציוניות, אני רוצה להזכיר מחדש מה מבקשים פה. ושוב, היום לא מדובר בחוק המלא. אנחנו עכשיו בשיטת השלבים של נתניהו – הארכת שירות בשנה בסך הכול, עם כמה חודשים, ואז נראה מה יהיה אחר כך. כאילו אחר כך יהיה יותר קל.
יותר מ-13,000 חיילים עברו תהליך שונה, של פציעה, בין אם פציעה פיזית או נפשית; 563 נהרגו. צה"ל זקוק לאלפי לוחמים נוספים. בצה"ל מודים, נכון, 540 חרדים התגייסו מתחילת המלחמה, עוד כמה מאות עברו טירונות קצרה ונקראו למילואים עורפיים. זה נהדר, אבל זאת טיפה בים. כשצה"ל צריך באמת, למי הוא קורא? לאותם 1,300 מהמכינות והשינשינים, מישיבות ההסדר והישיבות הגבוהות.
לפי הנתונים של אכ"א, במלחמה הזאת השתתפו כ-300,000 חיילי מילואים, מתוכם יותר מ-40,000 חיילות; 112,000 מתוכם הם בעלי משפחות, בואו נבין את זה, לא ילדים בני 22. ואז שאל בג"ץ השבוע את ממשלת ישראל: למה אי-אפשר לגייס בחורי ישיבות? אנחנו מצטרפים לשאלה. אנחנו לא רק מצטרפים לשאלה, אנחנו כועסים. האם יהיה שלב כלשהו בחיי מדינת ישראל שבו ההנהגה החרדית, חברי הכנסת, הרבנים, יגידו: וואלכ, הגזמנו, לא צריך כל כך הרבה?
אדוני היושב-ראש, השבת נקרא את פרשת כי תשא. המצווה הראשונה בפרשה היא מצוות מחצית השקל. מה כתוב על המצווה הזאת? "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל לתת את תרומת ה' לכפר על נפשֹתיכם". לא מזמן קראנו את פרשת תרומה, שם גם כן נקבע מס. שלוש תרומות אמורות בכתוב. התורה באה ואומרת: תקשיב, יש חלקים מתרומת המשכן שהם התנדבות, "איש אשר ידבנו ליבו תקחו את תרומתי", ויש חלק שהוא מס אחיד לכולם – כולם חייבים לשלם אותו – "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט", כולם משתתפים במלאכת המשכן. היחס הוא שניים לאחד: שתי תרומות הן חובה, אחת היא התנדבות. כן, גם במלאכת המשכן היה מיזוג בין חובה לבין נדבה. זק"א זה נהדר, מד"א זה מדהים. רוצים להמשיך אחרי גיל גיוס? עוד יותר טוב. אבל יש חובות, חברים. להיות חבר במדינת היהודים דורש חובות מכל אזרחי המדינה.
הרב יונתן זקס, רבה הראשי של בריטניה, זיכרונו לברכה, כותב על הפרשות האלה משהו ממש קשה. הוא אומר: למה נקרעה ממלכת שלמה מייד עם מותו ונפרדה לממלכת יהודה וממלכת ישראל, שלב שהיה בעצם השלב הראשון בחורבן? ברגע האמת, כשמגיע רחבעם בנו, הוא אומר לאנשים שפנו אליו להקל על העול. מה זה העול? העול הוא בניית המקדש, מקדש שלמה. "אבי יסר אתכם בשוטים ואני איסר אתכם בעקרבים" – אני אכביד את העול. אומר הרב זקס: בעוד שבמלאכת המשכן ידע הקדוש ברוך הוא להטיל חלק תרומה וחלק נדבה ולהדגיש לעם ישראל שהוא עושה את הדברים מרצונו גם אם הוא קובע לו חובות, במקדש זה לא היה כך. 150,000 עובדים, הכבידו את עולם על עם ישראל, ואז ברגע האמת, ברגע ששלמה הלך לעולמו, עם ישראל מרד, המלוכה התפצלה, הסוף היה קרוב.
במלחמת חרבות ברזל אנחנו נוכחים בהירתמות האדירה של עם ישראל הנפלא: התנדבות אדירה, הירתמות, תפארת. מי בהגנה, מי בעורף, מי בחמ"ל, מי בשטח. אבל החובות – החובות לא מקבלות מענה. יסודות הבנייה הם יסודות של חובה. "לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין ליבטל ממנה" – אין פטור מהיסודות. לכן אדני המשכן נבנו דווקא מתרומת החובה, לא מהרשות. את היסודות בונים על חובה. כמו במשכן תרומת חובה, גם במדינת ישראל ביטחון לא יכול להיות נדבה – כולם משתתפים באופן שווה, או לפחות כמיטב יכולתם, במלחמה על חיינו במאבק ההישרדות. כל הנספחים – אירוח, אוכל טעים, סולידריות חברתית, רוח חיזוק, רוח התנדבותית ישראלית מופלאה – הם בונוס. זו התנדבות, אבל היא לא מספיקה, אנחנו צריכים את כולם ליסודות.
אתה יודע, אדוני היושב-ראש, היה איכר אחד שעשה ניסוי. הוא אמר: אני מוציא כל כך הרבה על אוכל לסוס שלי, אני אוריד קצת, לא נורא. הוריד קצת יום אחד – הסוס היה אותו דבר; הוריד קצת ביום השני – הסוס עבד כמו סוס; עבר היום השלישי, היום הרביעי – הסוס עדיין עובד. האיש אומר: נהדר. ביום החמישי הסוס מת מרעב. אמר האיכר: ואללה, כמעט הצלחתי, הסוס כמעט הצליח. היה לי פטנט, סוס שעובד בלי אוכל. במדינת ישראל הסוסים רעבים, עמוסים, הם לא יכולים לעבוד יותר לבד. מה שהם מבקשים מאיתנו זה את הנדבך הראשון בהרחבת חובות המילואים.
אני יודע, אדוני היושב-ראש, שגם אתה עשית שנים רבות במילואים. מילואים הם בעצם – אני אגלה לכם סוד – התנדבות. כלומר, הם חובה, אבל מי שרוצה יכול להשתמט. אף מג"ד לא יעמוד בפני חייל שיאמר: אני לא יכול כבר יותר. אי-אפשר באמת לחייב מילואים, בטח לא בקרבי. מה, אני אשים את המאג על החייל ואומר לו "סחב" כשהוא לא רוצה לסחוב? אז עכשיו מה אנחנו באים? אנחנו מחייבים בחוק. יש המון מתנדבים במילואים, חלקם שילמו בחייהם בחרבות ברזל. חברים, להגדיל את החובה? בואו נתחיל בלחייב את מי שמחויב באמת, בואו נפסיק את ההשתמטות, בואו נפסיק להעמיס על הפראיירים הישראלים. תודה.
1,103 מילים של משה טור פז. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.