קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, קודם כול תרשו לי להתחיל בשליחת תנחומיי לשתי המשפחות, משפחת שחר ומשפחת סייף – שני הקצינים שאיבדנו היום, רב-סרן יפתח שחר, קצין לוחם בשלדג שנפל, וגם סרן איתי סייף, יהי זכרם ברוך; וכמובן, יהי זכרם ברוך של כל הנופלים הגיבורים שנפלו במערכה הארורה הזאת; וכמובן, החלמה מהירה לכל הפצועים. לחיילי צה"ל, כוחות הביטחון, שממשיכים להילחם וכך גם שומרים על העצמאות של המדינה ומשיגים את מטרות המלחמה – כולנו צריכים להרגיש חוב ענק לאנשים שעושים את מלאכתם בימים הקשים האלה, ביום ה-145 למלחמה.
רבותיי, אנחנו הבוקר, התקשורת ורובנו, עסקנו בתוצאות של הבחירות ברמה המוניציפלית. במעבר חד אפשר גם להגיד תודה לכל אלה שבאו, הצביעו, תמכו. כמו לכל מפלגה גם לנו יש נציגים רבים ברמה הארצית, כמעט – אני לא יכול להגיד שבכל עיר אבל ברוב הערים בישראל, רשויות, מועצות. אז בהזדמנות זאת אני רוצה להודות ובאמת להגיד תודה על כל העבודה, שנעשתה עם הפסקה ודחייה: במקום לבחור בסוף אוקטובר אנחנו בחרנו בסוף פברואר, ובוודאי שהדבר הזה השפיע גם על הרוח וגם על התחושה.
אני חייב להגיד שבצדק הרבה אנשים שאלו כיצד ניתן לעשות בחירות בצל המלחמה, ובחלק מהמקומות הבחירות לא התקיימו. אני רוצה להזכיר לכם שבצפון, במועצות אזוריות הבחירות נדחו. למה? בגלל המלחמה, בגלל המפונים, בגלל שאי-אפשר לקיים בחירות בצפון בגבול. בהחלט אפשר לקיים בחירות בח'אן יונס, אדוני היושב-ראש, כאשר החיילים שלנו מצביעים בח'אן יונס, אבל מדינה ריבונית דוחה את הבחירות בגבול הסוברני עם לבנון בצפון. אז אני חושב שהיסטוריונים ואנשי מדעי המדינה אולי בעתיד ייתנו תשובות כיצד זה ייתכן שחיילים הצביעו בח'אן יונס, והתושבים בצפון לא יכלו לממש את זכותם הדמוקרטית ולבחור בנציגים שלהם למועצות. אבל בהחלט מגיעה מילה טובה לכל אלה שזכו, לכל אלה שנבחרו.
אני לא יכול להגיד שמגיעה מילה טובה בנושא אחוז ההצבעה. שוב אנחנו עדים לאירוע, שלדעתי משנה דרמטית את חמש השנים הבאות שמדינת ישראל הולכת אליהן, המשמעות של אחוז ההצבעה. תראו, אי-אפשר לשבת בבית ולא ללכת להצביע, ואחר כך לבוא בטענות. זה לא עובד ביחד. אתה רוצה להשפיע? צא ותצביע. לא יצאת, לא הצבעת? זה לא שאני נוזף בְּךָ או בָּךְ. אבל אני שואל שאלה: כיצד אחר כך אפשר לטעון שהמצב רק מידרדר? אז אני חשבתי וסברתי שהבחירות האלה זאת הזדמנות ראשונה כן לצאת עם אמירה חד-משמעית שאנחנו בהחלט רוצים שינויים, אנחנו רוצים שהמדינה תלך לכיוון אחר, לכיוון שבהחלט אפשר לתקן. לצערי בחלק מהמקומות ראינו אותם ויכוחים, אותן מלחמות, ובחלק מהמקומות חזרנו ל-6 באוקטובר מבחינת ההבנה שכן אפשר לחיות ביחד, כן אפשר לשפר וכן אפשר לעשות – רק תצאו להצביע. אם אתם לא יוצאים להצביע, איך אתם רוצים לשנות?
כשאומרים לפוליטיקאי: אם אתה מתלונן על הציבור, אתה נוזף בציבור שלך, שאמור לבחור בך, אז אתה כנראה לא עשית מספיק – אני לא יכול לדבר בשמם של כולם, אבל עצם העובדה שאחוז ההצבעה בקושי הגיע ל-50% כן מדבר על זה שכנראה גם חלק מהפוליטיקאים ברמה המקומית לא עשו את העבודה שלהם ולא הוציאו את כל האנשים להצבעה. לעומת זאת, יש אנשים שכן יצאו והצביעו, ולכן ההשפעה שלהם רק גדלה. ייקח לנו עוד כמה ימים להבין בכלל את כל השינויים, יש גם סבב שני בחלק מהמקומות, אבל בהחלט במקומות האלה תהיה השפעה דרמטית בחמש שנים הבאות על אותם מקומות, ואני לא רוצה כרגע להתחיל פה רשימה, יהיו לנו עוד הרבה הזדמנויות, גם בדיונים של התקציב, להזכיר את המקומות שבהם כנראה המצב יידרדר ולא יהיה טוב מזה. אבל אנחנו בכל זאת, כמו שאמרתי, מברכים את כל אלה שבכל זאת הצביעו ובכל זאת נבחרו וכך יעבדו למען הציבור וינסו לממש את ההבטחות שהם נתנו במהלך הקמפיין.
אדוני היושב-ראש, אנחנו דנים היום בתיקון ראשון לחוק שירות הביטחון, שהוא בעצם – איך אמרו אנשי הקואליציה? דבר קטן. מה אתם רוצים, אז יש 40? אז זה יהיה 41; אז יש 45? שיהיה 46; 49? 50. מה אתם עושים טררם מהתיקון הקטן שהצבא דורש את התיקון הזה? אז רבותיי, זה לא תיקון קטן, זה תיקון מהותי, כי אי-אפשר לא להתייחס לקונטקסט של התיקון הזה, כאשר אנחנו מבינים שבעקבות התיקון הזה יבואו עוד כמה תיקונים לחוק שירות הביטחון, וביחד, כשמחברים את הדברים הקטנים האלה, כפי שמכנים אנשי הקואליציה, אנחנו מבינים שהקואליציה, הממשלה ואולי גם הצבא בחרו בדרך הקלה ביותר: אתה משרת, אתה מתגייס, אתה נלחם, אז אתה פראייר – בוא נעמיס עליך עוד גיוס, עוד שירות, עוד יומיים ועוד נטל.
מי שמנסה להפוך את המלחמה על שוויון בנטל לעניין דתי ומלחמה בין דת ומדינה הוא פשוט עושה עוול. אין שום קשר בין הדרישה לשוויון בנטל לנושא הדתי. זה לא נושא דתי, זה נושא אזרחי, נושא כלכלי, והנושא הזה אמור להיפתר בלי קשר ליחס שלך לנושאים של דת ומדינה. אלה שלא רוצים לשרת, קל להם לבוא ולהגיד: אנחנו נלחמים בזה שאנחנו לומדים תורה. לא, אתם לא נלחמים. בעיניי כל אחד רשאי ללמוד כמה שהוא רוצה, בוודאי במדינה היהודית, בוודאי במדינת ישראל, אבל מה זה קשור לחובות שלך? מה זה קשור לשירות שלך? ומה זה קשור לשוויון בנטל שלך? למה, אותי שאלו כשאני התגייסתי אם אני רוצה לשרת או לא רוצה לשרת? לא שאלו אותי. למה, הילדים שלי, שעדיין לא הגיעו לגיל צבא, מישהו ישאל אותם אם הם רוצים לשרת או לא? יש לי בנות שילכו לצבא בעוד כמה שנים, כשיגיעו לגיל גיוס. אף אחד לא יבוא לילדים שלי ולא ישאל אותם: האם אתם רוצים לבחור בשירות או שיש לכם מסלול אחר? הם ילכו לשרת, כמו רוב-רובם של אזרחי ישראל, בצה"ל. אני לא יודע באיזה תפקידים; אני תמיד סברתי שזה לא משנה מה התפקיד שלך – אתה נותן את השנים של חייךָ, או של חייִךְ, לשירות ביטחון, וצריך לכבד את זה בלי שום קשר אם אתה קרבי, אתה לוחם, אתה תומך לחימה. מה לעשות, צבא מורכב – יותר מ-60% זה לא לחימה ולא תומך לחימה. גם כשאתה נותן שירות שהוא שירות עורפי אתה נותן שנים מחייך למדינה. זה שוויון בנטל.
מה אנחנו שומעים? אנחנו שומעים את אלה שלא רוצים להבין שאחרי 7 באוקטובר יש פה מצב אחר, ואנחנו שומעים את אלה שמגבים את אלה שלא רוצים להשתתף בנטל. ומה הם אומרים? בואו נעשה בהסכמה, בואו ניגש אליהם בהסכמה, בהידברות, בידידות, באחווה, באהבה. כשאתה הולך ללשכת האוכלוסין, אדוני היושב-ראש, ואתה מבקש דרכון, למה אתה מבקש דרכון? כי אתה אזרח במדינה, נכון? מה המשמעות של אזרח במדינה? שאתה משרת את המדינה ואתה משלם את כל החובות שלך למדינה, אז זו הזכות שלך לקבל דרכון. אם אתה לא עשית שירות בצבא בגלל שלא בא לך לעשות שירות בצבא, למה שהמדינה תעניק לך דרכון? למה שהמדינה תיתן לך משהו שלא מגיע לך כי אתה לא עומד בחובות שלך למדינה?
אז אומרים: בואו אנחנו נתגמל את אלה שמסכנים את החיים שלהם למען המדינה. חבר'ה, זה מובן מאליו. המדינה חייבת לתגמל את אלה שמסכנים את החיים ואפילו משלמים בחיים שלהם, אבל מה זה קשור לחובות שלך? מה, אנחנו שווייץ? אתם יודעים שבשווייץ אם אתה לא רוצה לשרת אז אתה משלם מס? אנחנו לא בשווייץ, כי אנחנו לא מוקפים במדינות כמו איטליה, כמו צרפת, כמו גרמניה. אנחנו מוקפים באויבים. וכשאנחנו מדברים על הגדלת סד"כ בצפון ובדרום באוגדות שלמות אז מישהו צריך למלא את הריק הזה. מישהו צריך לבוא ולהגיד: אני מוכן להירתם למשימה הזאת, וגם אם אני לא יכול להיכנס לח'אן יונס, כי אני לא מיומן להיכנס לח'אן יונס, אז אני אעשה את השירות שלי באותם 60% שלא לוחמים. אז הם יהיו בעורף, אז הם היו בחיל הלוגיסטיקה, הם יהיו גם בחיל הרפואה, הם יהיו בחיל חימוש. לתקן מכוניות זה לא לסכן את החיים בח'אן יונס, למרות שיש גם בנות שנכנסות לעזה ומתקנות את הכלים הכבדים שלנו שעושים את העבודה בעזה, וראינו את הבנות הלוחמות האלה בעזה. אז הבנות יכולות להיכנס לעזה, ואתה לא מסוגל להיות בחיל חימוש ולתקן מכוניות? זה שוויון בנטל. זה שוויון אמיתי בנטל, ואין לזה שום קשר למלחמות הדת, כפי שחלק מחבריי בקואליציה רוצים להציג.
אני שמעתי במהלך הדיונים שהיו בוועדת חוץ וביטחון טיעונים – אני קורא לזה טיעונים חיוביים – של אלה שמנסים לבוא ולהגיד: כאשר אנחנו נעשה את התיקון הזה אנחנו נתחיל בהידברות אמיתית, כי לא יכול להיות מצב שאנחנו נמשיך באותה שגרה כפי שזה היה לפני 7 באוקטובר. באים האנשים האלה כאילו הם לא מכירים את ההיסטוריה של החוק הזה, או היעדר חוק הזה, כאילו הם לא מכירים שכבר עשר שנים חוק טל לא קיים, כאילו הם לא יודעים מה היה ב-2018 כאשר הוקמה הוועדה ששר הביטחון לשעבר ליברמן, שיושב באולם, ניסה לקדם עם ההצעה הכי נדיבה, הכי נדיבה למגזר החרדי. אני לא הייתי אז בכנסת, הייתי כתב פוליטי בכנסת, אני זוכר את התגובות בעולם החרדי, שאמרו: אם אתם עכשיו לא תיקחו את זה בשתי ידיים, לא תקבלו הצעה נדיבה מזו. אי-אפשר לקבל פטור גורף. אז דיברו על ועדה שהוקמה ומצאה שיש כמה אלפים של תלמידי ישיבות שניתן לגייס. אמרו על כך: בואו אנחנו נתייחס לאלה שעוזבים את הלימודים ונדחוף אותם לשירות הצבאי, ודיברו אפילו על הורדת גיל הפטור, כי רצו להוציא אותם לשוק התעסוקה – לא, גם את זה הם הפילו. למה הם הפילו? כי הם הריחו את תחושת השלטון, כי הם חשבו שברגע שהם חוזרים לשלטון הם יוכלו לעשות כל דבר שהם רוצים.
הרי כל הסיפור הזה על חוק-יסוד: לימוד תורה לא בא בגלל שלחוק הזה יש ערך לימוד תורה. אל תספרו לי סיפורים, רבותיי, זה לא חוק שבא לעודד לימוד תורה. חוק-יסוד: לימוד תורה זה חוק שבא לקבע את ההשתמטות מצה"ל, משירות בצה"ל. זה הדבר היחיד שבעצם התניע את יוזמי החוק לקדם את החוק הזה. בגלל המלחמה בוודאי שאף אחד לא יקדם את החוק הזה היום. ושוב אני חוזר לאמירה שאמרתי: אין לי שום בעיה נגד לימוד תורה – להפך, אני רוצה שכל ילד בישראל גם ילמד תורה, ואני אמרתי את זה. גם ילדיי לומדים במסגרת שלומדים תורה יותר ממה שלומדים בבתי ספר ממלכתיים, אבל הם גם לומדים לימודי ליבה מכיתה א', מתמטיקה, אנגלית. אני מדבר על רשת שובו, שזו בעצם בעיניי רשת טובה שמשלבת את הערכים היהודיים ולימודי ליבה. אז למה אי-אפשר לעשות את זה לכל ילד בישראל שרוצה ללמוד תורה? אבל תנו לו גם את הכלים שיוכל להתמודד בשוק התעסוקה, ובגיל 18 הוא יעשה הפסקה לשלוש שנים, וכמו כל אחד שמגיע לגיל 18 ילך וישרת בצבא ההגנה לישראל. אם הוא לא מסוגל לשרת בצבא ההגנה לישראל, מן הראוי שישרת בשירות האזרחי, הלאומי, תקראו לזה איך שאתם רוצים.
דרך אגב, אני חושב שכל אזרח במדינה חייב לעשות את זה, אם זה במגזר הערבי, אם זה במגזר החרדי. יש לנו גם אזרחים שהסטטוס שלהם הוא תושב קבע במדינה, למשל דור רביעי, עולים. צריך לגייס אותם, בוודאי. יש כאלה שרוצים להתגייס כי הם רואים בזה סוג של כרטיס כניסה לחברה הישראלית, להוויה הישראלית הזאת, לחיים בישראל ביחד – כן, גם לציונות. שירות בצה"ל זה חיזוק לתחושה הציונית, זה חיזוק לחיים משותפים במדינת ישראל.
היום צה"ל, אדוני היושב-ראש, זה הארגון הכי גדול מטעם המדינה שגם מעניק היום מקצוע. אתה היום יכול להיכנס לשירות בצה"ל ולצאת עם מקצוע. סיפרתי כמה פעמים מהדוכן הזה שאשתי עשתה שירות בתל נוף, עובדת מעבדה. הבנות שם במעבדה – לא יודע, יכול להיות שגם בנים היו שם – בדקו שמנים ודלקים של המטוסים. אחרי כל גיחה, נחיתה – אני לא בדיוק זוכר איך זה עובד כי אני לא שירתי בחיל האוויר – אתה חייב לבדוק שאין לך שם חתיכות מתכת וכל מיני דברים שלא צריכים להיות במטוסים, ואז בהתאם לזה אתה משחרר, אתה נותן אחר כך למטוס הזה להמריא ולבצע את משימתו. שנתיים בתל נוף, וככה היא רכשה את אהבתה למקצוע מעבדה רפואית. היא עשתה תואר ראשון במעבדה רפואית, תואר שני ושלישי היא כבר עשתה בביולוגיה, והיום היא כבר מנהלת מעבדה. אני לא מציג את זה כאילו יש פה מקצוע שהיא רכשה; לא, היא רכשה מקצוע באזרחות, אבל את האהבה למקצוע הזה היא קיבלה בצבא ההגנה לישראל, בשירות הצבאי שלה. אם יש אנשים שנכנסים להיות פרמדיקים בצבא, חובשים קרביים, רוב הסיכויים שבאזרחות הם ימשיכו עם הדבר הזה. אני כבר לא מדבר על אגף הטכנולוגיה, אגף התקשוב, חיל המודיעין, סייבר.
אני לאו דווקא מדבר על מקצועות הלחימה, ששם זה בכלל עולם אחר. שם הם מקבלים ערכים גדולים יותר מאלה של הטכנולוגיה. שם יש ידידות אמת, שם יש קשרים שאחר כך עוזרים להרבה אנשים להתקדם בחיים, כי כשאתה מחפה על השותף שלך תחת מתקפה בעזה, אז אתה סומך עליו אחר כך כל החיים. אתה יודע שאתה יכול להסתובב אליו עם הגב והוא יחפה עליך. אבל מבחינת המקצועות צה"ל היום מעניק הרבה מקצועות, ואפשר בהחלט לעבוד באזרחות, ובכך לממש את החזון של שוויון בנטל.
אז במקום לבוא ובהחלט לחשוב כיצד אנחנו עושים את זה כמקשה אחת, כחבילה אחת, הממשלה, הקואליציה, כנראה לא הפנימה את גודל האירוע ומנסה לתרץ את הצעת החוק הזאת, את התיקון לחוק הזה, בכך שמה אתם רוצים, הרי ב-29 בפברואר זה עלול לפוג וצה"ל יהיה בבעיה. לא, צה"ל לא יהיה בשום בעיה. תפסיקו כבר להגיד דברים שלא תואמים את המציאות. צה"ל לא יהיה בבעיה כי רוב-רובם של האנשים שכרגע נמצאים בשנת הפטור – אני לא יכול לדבר בשמם אבל אני יכול לומר ש-98%–99% מהם היו נשארים גם בשנה הזאת וגם בשנה הבאה. אם צריך, תקראו להם בעוד שנתיים, הם גם יבואו לשירות. אנחנו ראינו את המספרים האלה. ראינו איך אנשים התייצבו ב-7 באוקטובר בלי שחיכו לצו 8, בלי שמישהו בכלל בדק שהגיל שלהם לא מתאים בכלל לשירות. הם באו. 200% הייתה ההתייצבות ביחידות.
לצערי, אנחנו גם מכירים סיפורים של אנשים שנהרגו ושילמו בחיים שלהם אף שהם לא היו צריכים בכלל להתייצב, כי הם חצו את גיל הפטור ומזמן כבר היו צריכים להיות במאגר של החיילים שאף קצינת קישור לא תתקשר אליהם ולא תזמין אותם לשירות מילואים. אני יכול להגיד – אני לא רוצה להגיד שמות. יש לי את זה, אבל אני מפחד לא להזכיר את אלה שנפלו ובכך לפגוע בכבודם. אבל יש לא מעט סיפורים כאלה של אנשים שנפלו, שלחמו, ולא היו צריכים להיות שם.
אז למה אימא בביתר עילית, בבני ברק או בירושלים ישנה טוב בלילה ולא מחכה לשום דפיקה בדלת, ואימא בכפר סבא, רעננה, מודיעין מכבים-רעות או כל עיר אחרת כבר 145 ימים לא יכולה לישון בלילה? למה? אל תגידו לי שזה קשור לשנאת הדתיים, ממש לא. זאת המציאות שמדינת ישראל נמצאת בה.
אז אני קודם כול מאחל ששום אימא לא תחכה לדפיקה בדלת, אבל אני רוצה שאימא בביתר עילית, בבני ברק ובירושלים ובאלעד היא זאת שתדחוף את הילדים שלה לשירות. היא תבוא ותגיד: אני רוצה להיות גאה שילדיי בגיל 18 עושים הפסקה והולכים לשרת בצבא ההגנה לישראל. דרך אגב, הצבא לא צריך את כולם; הצבא יחליט איפה לגייס, עם כל המגבלות. מגיע להם, צריך לשמור על אורח החיים שלהם, צריך לשמור על הכשרות, צריך לשמור על הערכים שלהם. אין שום בעיה, אבל הערך של השירות הצבאי זה ערך עליון מבחינת שוויון בנטל ומבחינת חיינו המשותפים כחברה אזרחית במדינת ישראל.
כל עוד אנחנו לא נפנים את זה, בבית הזה לא תהיה שום הסכמה; שום ועדה שתקום או שקמה לא תמצא את הפתרון. אנחנו שוב נמצא את עצמנו בכך שהקואליציה, מתוך שיקולים פוליטיים בלבד, תנסה לתרץ את הדברים האלה ותרוץ כל פעם לבית המשפט העליון – כי בג"ץ לא יאפשר את האפליה הזאת – וכל פעם הדבר הזה יידחה. עד מתי, אתם שואלים? עד שהמפלגות החרדיות יאבדו את הקסם הזה, להחזיק את הקואליציה בנושא של פטור משירות צבאי.
אם אתם מוציאים מהמשוואה הזאת את בנימין נתניהו כראש הממשלה, שום קואליציה עתידית לא תסכים לתת פטור גורף לתלמידי הישיבות משירות בצה"ל, אין כזה דבר. זה שנתניהו הפך את זה לכלי פוליטי – מישהו יכול לקרוא לזה בעיה של נתניהו ומישהו יכול להגיד שזה הקסם של נתניהו, תראו איך הוא עושה את זה. תוציאו את נתניהו מהמשוואה הזאת, לא תהיה קואליציה שבה יהיו – או לא יהיו – מפלגות חרדיות שיוכלו לקדם פטור גורף משירות בצבא הגנה לישראל. אין כזה דבר. גם היום אנחנו שומעים, אדוני היושב-ראש, קולות בליכוד שלא מסכימים לדבר הזה. אז אם אתם לא מסכימים, למה אתם שותקים? יש לכם ישיבות סיעה, יש לכם גם הקהל שלכם, שדורש שאתם לא תשתקו. אז תבואו ותגידו בקול צלול וברור שאחרי 7 באוקטובר אי-אפשר להעביר את זה בקלות, ובטח ובטח אתם לא תסכימו לדבר הזה.
מחכים לנו ימים קשים, עם תיקונים נוספים של חוק שירות הביטחון. אלה באמת יהיו ימים קשים, כאשר יצטרכו להוסיף ימים לחיילי המילואים וכאשר הממשלה והקואליציה יצטרכו להאריך את השירות הסדיר ל-36 חודשים – שהיו אמורים להתקצר, על פי החלטה משנת 2015, ל-30 חודשים. אז השירות הסדיר יוארך לא בארבעה חודשים אלא בשישה חודשים בפועל. זה אומר יותר נטל על אלה שמשרתים, על אלה שעובדים, על אלה שמשלמים מיסים ועל אלה שהאימהות שלהם לא ישנות בלילה ולא עלינו מחכות לדפיקה בדלת. תודה רבה לך.
2,620 מילים של יבגני סובה. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.