קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
זה בסדר. תודה רבה, אדוני היושב-ראש. השר התורן, חבריי חברות וחברי הכנסת, אני חייב להגיד שאתמול הייתי גאה. ראיתי המון המון אזרחי ישראל, תושבים, גם ערבים, גם חרדים, שנוהרים לקלפיות, עובדים קשה מאוד, יוצאים מהישיבות, מבטלים תורה בשביל לעשות משהו שהוא חשוב לא פחות – להשתתף בהליך הדמוקרטי. באו, הצביעו, היו שותפים, עבדו מאוד קשה בבחירות המוניציפליות, דאגו שיהיו אנשים שלהם. אפילו יש שר במדינת ישראל שב-8 באוקטובר דאג להוציא מכתב לוודא שהבן שלו יהיה מועמד באיזה מקום. דרך אגב, הבן שלו הפסיד, אבל היה יפה מאוד – איך אנשים יכולים לעצור שנייה את הלימודים ולעשות עוד דברים חשובים, דברים שקשורים לבחירות, לדמוקרטיה ולמחויבות ציבורית.
יש כאלה שאומרים שזה רק בגלל דאגה לעצמם, ויש קבוצה גדולה של אנשים שלא אכפת להם מהמדינה אלא רק מעצמם. אפילו יש כאלה שאומרים שהם רוצים שאחרים יהיו פראיירים בשבילם. אבל אני לא אדבר ואני לא אכליל, אני רק אתן דוגמאות. אני אגיד דברים עקרוניים מאוד מאוד קשים, בטח בימים אלה, שבהם יש 200,000 פליטים יהודים בארצם. בארץ ישראל, מדינת היהודים, ממשלת ימין על מלא, 200,000 פליטים – מעט מאוד משרתים. עכשיו באים ואומרים שחייבים שהם ישרתו יותר, כי אין עוד אחרים, אבל יותר מ-50% לא משרתים, אז איך אין עוד אחרים?
קודם גם שמעתי את שר הביטחון בא ואומר שאין ברירה, יש צורך לאומי בהארכת שירות הסדיר והמילואים. צורך לאומי בלברוח מאחריות, זה אולי מה שיש. הוא לא מגיש חוק, הוא לא אומר שהוא יגיש חוק. הוא אומר: עד שלא כולם יסכימו, אני, שר הביטחון, לא אגיש חוק. זה בלוף, ואני רוצה להסביר לכם את הבלוף, בגלל שאני מתעסק בנושא של השוויון בנטל מהיום שהשתחררתי מהצבא. אני זוכר טוב מאוד איך בצבא ראינו מי הולך להתגייס ואיך בבקו"ם ראינו איך אנשים הולכים לקבל פטור מהגיוס; איך חלק גדול מהאזרחים צוחקים עלינו, בין שאנחנו עושים שירות משמעותי ובין שאנחנו לא עושים שירות משמעותי, כי הם את החיים שלהם ממשיכים, כי כאן הרי זה אמריקה – אחרי הלימודים אפשר להמשיך לעוד לימודים, נכון? כמו באמריקה, שרק מי שרוצה הולך לצבא.
כנראה אנשים מתבלבלים, אין להם מושג על מה הם מדברים, כי מאז חוק טל דרך כל החוקים שניסו להעביר, יש קבוצה של אנשים שעושה הכול בשביל להתחמק מהשירות הצבאי, עובדת על העולם, עובדת על אזרחים ועובדת על בג"ץ, בשביל שהבנים שלי ישרתו, שאני אשרת, שחלק מהאנשים ישרתו אבל הם לא ישרתו, לא הם, לא הבנים שלהם, לא הבנות שלהם, לא האחים שלהם, לא ההורים שלהם. אנחנו טובים למות, ללכת למות בעד ארצנו, ללכת להיות בכל מיני אזכרות צבאיות, אבל הם – חלילה, שלא יסכנו את החיים שלהם, כי הם עושים את זה לקידוש השם כשהם מתפללים ולומדים בבית המדרש.
איזה בושה זה. איזה לא יהודי זה. איזה ביזיון זה. איזו צביעות, איזה רפש, איזה גועל נפש. אנשים שנמצאים כאן מסתכלים עלינו בעיניים ואומרים: איך אתם רוצים לגייס אותנו, שונאים חרדים. באותה נשימה, מבחינתם לא לשנוא חרדים זה שאנחנו נלך ונסכן את החיים שלנו, הילדים שלנו ילכו ויסכנו את החיים שלהם, והם ימשיכו כרגיל, כאילו העולם מנותק ממה שקורה כאן. כאילו אם היה ערבי בא ורואה מישהו חרדי, הוא לא היה יורה בו. כאילו אותו חרדי לא היה רוצה שחייל יגן עליו. לא, זה לא השם שמגן עליו. זה כדור ואקדח או רובה, זה צבא, זה אנשים שעוזבים את החיים הנוחים ונמצאים בעזה עם הפטריות, עם המלחמות, עם הקור, עם החמאסניקים, עם המחבלים, עם החטופים; עם אנשים שגדלים על זה שלמען המדינה, למען שמירה על מדינת ישראל, למען שמירה על היהודים, אנחנו צריכים לתת מעצמנו; עם אנשים שגדלים על מה אתה עושה למען המדינה לעומת אנשים שגדלים על איך אתה עושק את המדינה.
עכשיו יגידו שזאת שנאת חרדים. אני אומר: כל מי שלא מתגייס צריך להתגייס. אין אחד בעולם הזה – ואני אחרי אלפי ויכוחים. מאז שבגרתי אין אחד בעולם שיכול להסביר לי למה יש אחד שיכול ללכת לצבא, לשירות אזרחי, לשירות לאומי, למשטרה או לכיבוי אש ויש אחד שלא; למה יש אחד שלא יכול לעזור בשם המדינה בבית חולים, במשרדי הרווחה, מטעם המדינה, ויש כאלה שכן יכולים לעשות את זה; יש כאלה שאם הם לא יעשו את זה הם יהיו בכלא, ויש כאלה שאם לא יעשו את זה הם יקלו צ'פחה וכל הכבוד מהרב שלהם.
זה לא רב – זה בוגד במדינה, חד-משמעית. כל מי שאומר שהקבוצה שלו צריכה לא לשרת וקבוצה אחרת צריכה כן לשרת, בוגד במדינה – כל מי שאומר שאפשר להתגייס ולהמשיך ולהביא חוק שאומר שאלה שנותנים ייתנו יותר; אלה שמסכנים עכשיו את החיים שלהם מתבקשים לסכן עוד; אלה שעוזבים את העסקים שלהם והולכים להגן על המדינה מתבקשים להרוס עוד יותר את העסקים שלהם למען המדינה; אלה ששלחו את הילדים שלהם או שהילדים שלהם השתחררו לא מזמן, מתבקשים לחזור לצבא ולמות למען המדינה ולמען כל אזרחיה. אבל יש אנשים – ולא אכפת לי איך קוראים להם, יענקל מנדל או מוחמד אבו עטילה – שמבחינתם המדינה הזאת יכולה להתקיים, והם לא עושים כלום למען המדינה. מבחינתם המדינה הזאת יכולה להתקיים, והם אומרים: איזה חוקים שטובים לנו נקיים, ואיזה חוקים שלא טובים אנחנו לא נקיים.
הגיע הזמן שאזרחי ישראל ידעו שברגעים אלה, אחרי ששר הביטחון אמר שיש צורך לאומי ושהוא לא יגיש חוק, יש המון המון עסקנים בבניין הזה שעובדים מסביב לשעון לראות איך הם יביאו חוקים שיעבדו בעיניים ויזרו חול בעיניים של האזרחים ושל בג"ץ. יעשו כאילו ישרתו, אבל לא באמת ישרתו; יגידו כאילו הולכים לעשות משהו, אבל החיים שלהם יימשכו כדי שהפראיירים שמשרתים ומתים למען המדינה יוכלו לשרת יותר ולמות יותר.
יגידו כולם: תראו איך עוזרים בבתי חולים ובעמותות. מעניין לי את התחת. גם אחותי, שנפצעה בצבא כי החליטה להתנדב לקרבי, גם היא עכשיו עוזרת בעמותות, למרות שהעסק קורס, כי כל העובדים במילואים, וגם היא צריכה לעזור – כי יש לה ילדים, כי אין לימודים, כי יש הרבה בלגנים. גם אחי, שמ-7 באוקטובר עושה מילואים, גם הוא, כשהוא מגיע הביתה, בזמן שלו קצת מטפל בסטרטאפ, ועוד עוזר לאחרים. אז מה, הוא הולך ומתלהב מזה ואומר שהוא לא צריך לשרת?
איזה בושה. איזה ביזיון. איזה גועל נפש. איזה אזרחים סוג ב' – לא אלה שמשרתים, אלה שהולכים וממשיכים. איך אתם מסתכלים על עצמכם בראי? כל מי שיכול – לתת למען המדינה, אם זה להחזיק נשק, אם זה לעזור עם מדים, אני לא יודע מה, עם ציוד, בין אם זה לעשות לא משנה מה, מה שמשרד הבריאות מבקש ממך, מה שמשרד הביטחון מבקש ממך, מה שהמשטרה מבקשת ממך. חסרים שוטרים, חסרים חיילים, חסרים רופאים, חסרים אחים, חסרים עובדים סוציאליים. בכל זה אפשר לשרת ולעשות למען המדינה, אבל קבוצה הולכת וגדלה של אנשים, שהיא כבר הרוב במדינה, שמה פס על כל זה. הייתי משתמש במילה יותר גרועה, אבל אנחנו כאן מעל בימת הכנסת.
שמה פס על כל זה. מבחינתה, יש אנשים שיכולים למות, פראיירים, ויש אנשים שאלוהים מגן עליהם ואסור להם להתגייס, או שחלילה הם לא יהודים, אז הם לא יכולים לתת למען המדינה. יש אנשים שבגיל 18 מתחילים את החיים שלהם ויש אנשים שבגיל 18 מתחילים לסכן את החיים שלהם. איך אתם מסתכלים לעצמכם בעיניים, ממשלת ימין על מלא? ממשלה של אפסים על מלא. ממשלה שבאה ומביאה היום חוק שמאריך את השירות של אלה ששירתו עד עכשיו במלחמה, של אלה שעושים מילואים עד עכשיו במלחמה, ואומרת: עוד מעט – עד בג"ץ נתכנן. עובדים על כולם בעיניים. במקום שאנשים יבואו, מנהיגי הציבור החרדי והערבי יבואו, יגידו: מדינת ישראל במלחמה הארוכה ביותר בתולדותיה, אנחנו נותנים כתף. היה אחד ששלח את הבן שלו לשבועיים לעשות כאילו הוא מתגייס. עשו לי טובה.
בואו ואספר לכם קצת על ציונות וגם על יהדות. אני בא ממשפחה שנמצאת כאן קצת אחרי גירוש ספרד השורשים שלה נמצאים כאן; רבנים מאוד גדולים. הצד הזה, כשקמה מדינת ישראל, קיבל מכות מתולדות אהרן, שם היה סבא של אבא שלי חבר בישיבה, כי הוא בא והעז להגיד שהוא ציוני והוא רוצה שמדינת ישראל תהיה קיימת. חבר אגד מס' 2, יקיר ירושלים – העיפו אותו, בן אדם חרדי, מתולדות אהרן, כי הוא העז לאהוב את מדינת היהודים. זו יהדות? אותו סבא של אבא, מרוב שהוא התעצבן, דאג שאחת הבנות שלו תהיה בנישואים מסודרים, איך זה נקרא, אירוסין מסודרים. הדברים האלה שעושים, שידוך – שידוך בכוח עם בן של אחד ממייסדי ראשון לציון, חילוני. הוא אמר: אלה האנשים שעזבו את החיים שלהם בכל העולם ובאו וגואלים את הארץ, אני רוצה שהבת שלי תתחתן עם אחד כזה. אני זוכר את סבתא שלי, זיכרונה לברכה, אישה דתייה, מתקשרת כל הזמן למנהיגי החרדים – כולם היו במשפחה שלנו ממאה שערים – ואומרת להם שיתביישו להם. אני זוכר את אבא שלי, שנשבר לו הלב. הוא נולד במדינת ישראל עוד לפני שהיא קמה. נשבר לו הלב, איך יש אנשים שאוהבים את מדינת ישראל, גואלים אותה, ויש אנשים שעושקים אותה ומוצצים את הדם שלה ועוד שולחים אחרים לעשות עוד למענם, לא למען המדינה; למען אותם מוצצי דם.
אתם חושבים שזה יישאר לעד עכשיו, כשיש מלחמה? עכשיו, כשעוד יש לנו מעל 130 חטופים כמה עשרות קילומטרים מכאן? כשיש לנו מאות אלפי חיילים שנלחמים כדי לנסות להשיג אותם? כשיש לנו 200,000 פליטים במדינת ישראל? אתם עוד רוצים שהם יעשו יותר, כולם. אתם בושה למדינת ישראל. בושה לציונות. בושה לבית הזה. בושה לכל מי שאכפת לו ממה שקורה כאן. איפה המנהיגות שאומרת: מה אתם יכולים לעשות למען המדינה בשעה הזאת? איפה המנהיגות שאומרת: איך אנחנו יכולים להתאחד באמת? אבל האחדות שלכם זה קשקוש, קשקוש, כי זו אחדות כל עוד אחרים מתים. איפה אתם? איפה אלה שכן משרתים? איפה הליכוד הגדול, שפעם האמין בשוויון בנטל? איך הוא מקבל את זה בשם הקואליציה ובשם הימין על מלא? מחנה ממלכתי – חארטה. שר ביטחון שבמקום שיבוא ויגיד: אצלי כולם יתגייסו, בא ואומר עכשיו במסיבת עיתונאים: יש הכרח, ואני לא אגיש חוק. ככה אומרים לנו את זה מ-2001. ככה עובדים על בג"ץ. ככה עובדים על כל אחד ואחד.
אבל אני אומר לכם, בתור אחד ששירת שירות לא משמעותי – לא שירתי שירות משמעותי, אבל גם כשהייתי חודש מסופח באיזו קונדיטוריה, באיזה בסיס נידח בחיל האוויר, שחוץ מזה שהקונדיטור ניסה פעם אחת לגעת בי ושברתי לו את הפרצוף, לא היה שום שירות משמעותי – לא העזתי לחשוב להשתחרר מהצבא. לא העזתי לבוא ולהגיד: אני אתרום למען מדינת ישראל – מה פתאום, אני עושה משהו אחר.
תתביישו לכם, חבורה של אפסים אוכלי חינם. השירות, במקום שהוא יהיה גאווה – אתם מסתכלים עליו כבושה. זה אותם אנשים שלא אכפת להם לחתום אבטלה ולקחת את כל הקצבאות מהמדינה ולא לתת כלום למדינה, אנשים שדואגים לעצמם ושמים פס על כולם. זה אותם אנשים שאני אומר לכם, אם יש אלוהים בעולם הזה ובשמיים, הוא ישים אותם בגיהינום, ויגיד לכם: הינה, הבאתי לכם מדינת יהודים, ואתם ירקתם עליה, ושלחתם אחרים, שהם יותר יהודים מכם, להגן עליה. אותם ערבים ישראלים, שיש להם כאן הכי הרבה זכויות מכל מדינות ערב, איפה אתם דואגים למדינה הזאת, ששומרת עליכם? כי גם עליכם היא שומרת. גם על הבדואים נפלו טילים, וגם על ערבים בצפון נופלים טילים, וגם הם מתים בפיגועים, וגם אותם לא סובלים השכנים שלנו כי הם משתפים פעולה עם האויב הציוני.
צר לי מאוד על האנשים שקוראים לעצמם מנהיגים של ציבור וחיים בשלום עם זה שהציבור שלהם לא משרת, וחיים בשלום עם זה שציבורים אחרים באותה מדינה נותנים מהחיים שלהם, של ילדים שלהם, של ילדות שלהם; לא רק זמן, אלה את החיים עצמם. צר לי בכל פעם שאני מבקר משפחות שכולות. צר לי בכל פעם שאני מבקר פצועים. צר לי בכל פעם שאני רואה את האנשים הטובים שנלחמים ונותנים למען מדינת ישראל, והם אומרים לי: אנחנו לא נוותר על המדינה, אבל המספר שלנו הולך וקטן, והרוב הפרזיטי אוכל החינם, הצבוע, האפס, הלא-משרת, שבינו לבין יהדות אין כלום, הולך וגדל, וחושב שאלוהים יגן עליו כמו שהוא הגן עליו בשואה, וכמו שהוא הגן עליו ב-7 באוקטובר.
אז אתם תמשיכו להיות פרזיטים, ואנחנו לא נוותר עד שהמדינה שלנו תהיה שוויונית, עד שאצלנו אנשים יעשו וייתנו למען המדינה, יאהבו את המדינה לפחות כמו שמצפים שהמדינה תאהב אותם. אני מקווה שחשבון נפש יהיה לכם יום אחד, כי אני לא רואה שאתם תעשו את זה לעצמכם. אנחנו נמשיך להגן ללא הפסקה, באהבה מלאה, וניתן את החיים שלנו למען מדינת ישראל, מדינת היהודים האהובה, היחידה שלנו, המדינה שתחזיר את הגאולה שלנו בכוח המעשה ולא בכוח בלבולי השכל והצביעות. תודה.
1,930 מילים של בועז טופורובסקי. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.