הצעת חוק שירות ביטחון (תיקון מס' 26 – הוראת שעה – חרבות ברזל), התשפ"ד–2024

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, רציתי להתחיל דווקא עם קטע של שיר של שלמה ארצי, שמתחבר – כל אחד עושה פרשנויות כאלה ואחרות לשירים – "תחת שמי ים התיכון": "חצי עולם בדוחק מתקיים, / חצי עולם שונא חצי, / בגוף שלי צמרמורת. / מתערב מי אויב ומי ידיד". בתקופה האחרונה אנחנו נוטים לשים דגש רב על הביחד, המשותף, הישראלי, המקרב, המקרב בינינו. בימים הראשונים של המלחמה הצלחנו לשים את המחלוקות בצד והתיישרנו עם הסיסמה "יחד ננצח". אני מאמין בסיסמה הזאת, היא מדויקת, היא נכונה ומעבירה באופן פשוט את הלך הרוח של החברה הישראלית. מדינת ישראל הוקמה על ידי אנשים – גברים, נשים, חילונים, דתיים, חרדים, מזרחים ואשכנזים – קיבוץ גלויות אחד גדול. הייתה להם מטרה אחת משותפת: הקמה ובנייה של מדינה יהודית ודמוקרטית בארץ ישראל. כולם התגייסו. אני מניח שהסיסמה שלהם באותם ימים הייתה: ביחד נילחם, ביחד נבנה יישובים, ביחד נבנה תרבות ישראלית ונשמור עליה. יחד. החברה שלנו זקוקה לביחד הזה. אי-אפשר להגיד "ביחד ננצח" כשאין באמת ביחד.

השבוע הפגינו אלפי אנשים מול בג"ץ בדרישה מאוד פשוטה: גיוס הוגן. אני מסכים עם כל אותם אנשים שצעקו "שירות הוגן לכולם". כל צעיר וצעירה בגיל 18 צריכים להתגייס ולעשות שירות צבאי או שירות לאומי. כל צעיר וצעירה בגיל 18 צריכים לשרת למען המדינה. שירות למען המדינה זה לא נטל. אי-אפשר להמשיך ולסחוב את האלונקה הזאת לבד. המלחמה הזאת הוכיחה שמה שהיה הוא לא מה שיהיה. בין כל קבוצות המפגינים הרבות היו בהפגנה קבוצה של נערים ונערות, חלקם מתנועות נוער; היו כאלה שעושים שנות שירות, נמצאים במכינות קדם-צבאיות. הם באו למחות על כך שאין שירות גיוס הוגן לכולם. לחלקם הקדימו את הצווים, והם יצטרכו לעזוב את המכינה באמצע השנה ולהתגייס. הם עושים את זה בראש מורם ובכבוד ובאהבה למדינה, למרות שהם משלמים את המחיר של חוסר השוויון שהמדינה הזאת יוצרת. הם הפתרון הקל שיש למדינה לגייס צעירים לצבא בזמן מלחמה בלי לקבל התנגדות.

אגב, היה מרגש לפגוש אותם בהפגנה. לראות צעירים שבאים להפגין ולמחות על זה שהם רוצים לשרת את המדינה ולתרום למדינה במכינה שנה לפני הגיוס שלהם, והם אומרים: אנחנו נתגייס לצבא, אבל יש גם עורף שאנחנו צריכים לדאוג לו. יש ילדים של מפונים, יש ילדים עם בעיות בבית. מדובר על אלפי ילדים שאותם חבר'ה צעירים – הם כבר לא נערים ונערות – מחזיקים. העורף של החברה זקוק להם. והם נלחמים בשביל הילדים האלה ובשביל להגיד לנו כאן: חבר'ה, תסתכלו עלינו. אנחנו נבחר להתגייס למדינה, ואנחנו נתגייס למדינה, אבל בזמן שלנו. זה היה משהו ממש מרגש, וחבר'ה שבאים לדבר על הדבר ההוגן הזה שאנחנו צריכים ולא על נטל. לשרת את מדינת ישראל בצבא זה לא נטל. אסור לדבר במונחים כאלה. הורגלנו לזה שזה נטל – זה לא נטל.

ביום חמישי שעבר אני וחברי חבר הכנסת אלי דלאל הובלנו את כנס ההוקרה למכינות הקדם-צבאיות ושנות השירות. זה היה אירוע מרגש. החניכים שיתפו אותנו בתחושות שלהם על איך הם רואים את המדינה, איך הם רואים את החברה במדינת ישראל, מה משותף פה, וכמובן, דיברנו על הגיוס. אני חייב לומר לך, כבוד היושב-ראש, יש לנו נוער מדהים. אפשר לראות בעיניים שלהם את הניצוץ הזה, שאני חושב שחסר כאן להרבה אנשים שמדברים בינם לבין עצמם. גם הנוער הזה – בעיקר מהנוער הזה יש הרבה מה ללמוד. אנחנו צריכים לדאוג להעביר להם מדינה טובה יותר עם עתיד טוב יותר, ואת כל זה נוכל לעשות רק ביחד. את כל זה אנחנו נוכל לעשות רק אם נפסיק להתעסק בסגירת חשבונות אחד עם השני ונתמקד במה שקורה בחיים מחוץ למליאה, בחברה הישראלית.

יש כאן מעין תפיסה, בבניין הזה, שאיש הישר בעיניו יעשה, אבל זה לא עובד ככה, כי אי-אפשר לנהל מדינה ככה ואי-אפשר לנהל צבא ככה. בעיצומה של המלחמה הממשלה מביאה חוק נוראי כזה, שצריך לומר שהוא מפלה באופן בוטה בין חלקי החברה. אחרי 7 באוקטובר זה היה צריך להיות ברור לכולם שכל צעיר וכל צעירה מחויבים בשירות צבאי או לאומי. כנראה שזה ברור לכולם חוץ מהממשלה. מעיקרי החוק שהממשלה מציעה – להעלות הארבעה חודשים נוספים את השירות לגברים, להעלות את גיל השחרור ממילואים לגיל 46 ולהוסיף ימים במילואים לחיילים וקצינים משוחררים – זה לא גיוס הוגן. זה לא פותר את המצב. זה לא "ביחד ננצח". זה לא עושה כלום חוץ מלהעמיק את הקרע בחברה שאומרת שיש צד אחד שנרתם למלחמה וצד אחד שמתעלם מהמלחמה כאילו לא הייתה.

אבל הבעיה שלנו היא לא רק בצבא, הבעיה כאן היא בתפיסה של שר האוצר, שמוביל את המדינה למשבר כלכלי: הורדת דירוג האשראי; העלאת מיסים שתשפיע על כולנו. אין באמת סדר עדיפויות חדש לממשלה, והיא לא מבינה את גודל השעה. התקציב הוא חסר אחריות. יש כאן כסף לפוליטיקה ולא לאזרחים. אותם משרדי ממשלה נשארים, עשרה משרדים מיותרים שאגף התקציבים של משרד האוצר המליץ לסגור. לא עשו את זה כי אין באמת מלחמה; אין באמת גירעון תקציבי; אנחנו לא באמת במשבר חברתי. הכול כאן בכאילו יש כאן מן אקווריום כזה שנמצאים בו ואנחנו רבים אחד עם השני, מטיחים אחד בשני, ויש חברה בחוץ שהיא פצועה ומדממת, ואף אחד לא רואה אותה כאן.

אדוני היושב-ראש, אני רוצה להתייחס לדבר שדווקא די משמח בהיבט של הצבא שלנו. פורסמה כתבה ב-ynet על זה שצה"ל חונך מרכז לשירותי בריאות הנפש, והוא מצביע על נתון מדהים, ש-85% מהלוחמים שנזקקו לטיפול חזרו ללחימה. זה מראה שכל עולם בריאות הנפש, שכולנו מדברים עליו בחודשים האחרונים – ואני ממש מקווה שהוא ישתפר גם בקהילה וגם בצבא – הוא תופס את הבמה ומוכיח את עצמו. 30,000 לוחמים עברו שיחות קבוצתיות עם קב"ן. כשאתה נמצא בקרב, מסתבר, יש פציעות שאתה לא יכול לראות אותן בעין, והצבא מבין את זה ומטפל בזה וזה מוכיח את עצמו. 1,730 חיילים טופלו על ידי צוות תגובות קרב; 85% מתוכם, מתוך 1,730 החיילים, גם חזרו ללחימה. זה דבר חשוב מאוד שהצבא עשה.

ואני מקווה שאנחנו נשכיל בבית הזה להבין שיש ציבור שלם שמסתכל עלינו ולא מעניין אותו אם השר שתה וודקה או שתה ויסקי, אם יש לחבר כנסת רולקס או שהוא נוסע בלקסוס. מעניין את הציבור איך לסגור את החודש; מעניין את הציבור ואת האימהות ואת ההורים שהילדים שלהם נמצאים בקרב, איך הילדים שלהם חוזרים בריאים ושלמים. תודה רבה.