קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
מה שייתן לי היושב-ראש, אני מודה. אנחנו בהכרת הטוב.
אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, בראשית דבריי אני מבקשת להשתתף בצערן של המשפחות היקרות שאיבדו את היקר להן מכול: משפחתו של רב-סרן יפתח שחר, זיכרונו לברכה, ומשפחתו של סרן איתי סייף, זיכרונו לברכה, שנהרגו אתמול ברצועה. אני מבקשת גם למסור מכאן החלמה מהירה לפצועים.
היום יובא למליאת הכנסת חוק שבא להגדיל את העומס על חיילי המילואים, כל זה בזמן שהקואליציה ממשיכה לפטור עשרות אלפי חרדים משירות צבאי. אני רוצה להגיד כבר בפתח הדברים: אני כנבחרת ציבור אצביע נגד החוק הזה. צה"ל חייב להיות צבא גדול וחזק המורכב מכל חלקי החברה הישראלית, בלי טריקים ובלי שטיקים. מרגיש לי, אדוני היושב-ראש, שהקואליציה החליטה להביא אותנו למצב של סלמי, כל פעם slice, פעם להטיל את העול ואת העומס על חיילי המילואים, או-טו-טו יעמוד בפתח החוק להארכת שירות סדיר, אבל בסוף, מהפיל שבחדר נתעלם ולא ניגע בחוק הגיוס.
הקלות הבלתי-נסבלת הזאת של הקואליציה, שבוחרת בפתרונות קלים ובהטלת העומס על ציבור, שאני קוראת לו ממ"מ – ציבור של משרתים בצה"ל, מפרנסים ומשלמי מיסים – זה בלתי מתקבל על הדעת. הארכת גיל הפטור למשרתי מילואים שממילא כבר משרתים מבלי לתת את הדעת על חוק הגיוס ועל הרחבת פוטנציאל המשרתים בצה"ל, לרבות האוכלוסייה החרדית, זאת שערורייה. עלינו להכיר בכך שנקלענו למשבר ערכי. זה לא עניין פוליטי, זה עניין תודעתי וזה עניין מוסרי. ההחלטה האחרונה של הממשלה, המאריכה את הפטור מגיוס לחרדים, היא כישלון מוסרי שצריך להרעיד את הבית הזה בימי מלחמה. הקואליציה מובילה אותנו לשבר ערכי ומערערת את ערכי הערבות ההדדית שעליהם נשענת המדינה שלנו. כשמדינת ישראל נמצאת במלחמת העצמאות השנייה שלה, עיני המדינה כולה נשואות אל הבית הזה. עלינו לשאול את עצמנו שאלות יסוד מהותיות. האם נוכל בכלל לחיות במדינה שאין בה טיפת סולידריות? האם נמשיך לברוח מהכרעות חשובות בנושא הגיוס? האם נמשיך לברוח מאחריות בנושא הצרכים המבצעיים של צה"ל?
אני לא מבינה למה הקואליציה לא מטה אוזן קשבת לזעקת הרמטכ"ל בשבועות האחרונים. אני הקשבתי לרמטכ"ל, ואמירתו הייתה קריאה ברורה לפעולה. ואני בוחרת – למי ששכח, או לא הקשיב, או לא הפנים – אני בוחרת להדהד שוב את הדברים שלו, כדי שאף אחד לא יוכל לטמון את הראש בחול. בימים מאתגרים אלה, אומר הרמטכ"ל, יש דבר אחד ברור מאוד: כולם צריכים להתגייס להגנה על הבית. זו תקופה אחרת ממה שהיה לנו לפניה. נכון שנבחן את הדברים שנית. אנחנו מקדמים עכשיו פתרונות גיוס מיידים נוכח המשך המלחמה, אך אנחנו נידרש לעוד בהמשך. "צה"ל תמיד שאף להביא לשורותיו מכל חלקי החברה הישראלית. המלחמה הזאת" – תקשיבו מה אומר הרמטכ"ל – "ממחישה את הצורך לשנות, להצטרף לשירות, להגן על הבית. יש לנו הזדמנות היסטורית להרחיב את מקורות הגיוס לצה"ל בשעה שבה הנחיצות היא גבוהה מאוד". אומר הרמטכ"ל, הנחיצות בהרחבת מקורות הגיוס לצה"ל היא גבוהה מאוד. אומר הרמטכ"ל, אנחנו נידרש למסגרות נוספות, אנחנו נידרש לעבות מסגרות, אנחנו נידרש לצבא גדול וחכם. ממשיכה לצטט: "אנחנו נדע לייצר את הפתרונות והתנאים הנכונים לכל אוכלוסייה שתצטרף למשימה הנעלה הזאת". זאת אומרת, קורא הרמטכ"ל באופן ברור, ואומר: אנחנו כצבא נדע לייצר את התנאים הנדרשים לכל מי שיגיע לשורותינו, "צה"ל כצבא העם נכון למשימה". ואני לא מבינה למה הקולות האלה והאמירה הברורה הזו והקריאה הברורה הזו לא מתורגמים בסוף, אדוני היושב-ראש, לאיזושהי תוכנית פעולה כאן. זה עובר, זה פשוט לטמון את הראש באדמה.
כשדוד בן-גוריון, ראש הממשלה הראשון שלנו, קיבל את החלטת הפשרה ההיסטורית לפטור 400 לומדי תורה, הוא לא דמיין שהמדינה תגיע למצב שבו יהיו 66,000 תלמידים, תלמידי ישיבות, שיקבלו פטור משירות צבאי. זו לא הייתה הכוונה. דוד בן-גוריון בהקמת מדינת ישראל הבין את החשיבות של אחדות וסולידריות בחברה הישראלית. חוק הגיוס שהציע והעביר היה לא רק מנגנון ביטחוני – זו הייתה קודם כול הצהרה על עקרונות חברתיים. האמירה שנטבעה כבר בשנת 1948 על זה שצה"ל הוא צבא העם, משרתים בו כולם, זו אמירה שהיא ערכית, חברתית ומוסרית, והשינויים שהיא עברה במהלך השנים צריכים לשקף את התפיסה שלנו, את היסודות, את התשתית, שעליהם נבנינו. אנחנו חברה שמחויבת לסולידריות, לצדק, לשוויון, והכי חשוב – ואולי ברגעים אלה הכי בולט – לשותפות גורל.
צריך רק להסתכל מה קרה עם חוק הגיוס ב-20 השנה האחרונות ולהבין שאנחנו פשוט – לא רק שלא הולכים קדימה, אנחנו דורכים במקום, ותרשה לי לומר, אדוני היושב-ראש, אנחנו הולכים לאחור. פשוט הולכים לאחור. כדי לסבר את האוזן של מי שיאזין לנו, אז באמת צריך להגיד שבתקופת קום המדינה החרדים היו מיעוט קטן. הם קיבלו דחיית שירות לתלמידי ישיבה – אז דובר על סך של 400 תלמידי ישיבה. אבל עם השנים הקהילה החרדית ברוך השם גדלה, וכך הצורך גם בגיוסם בצה"ל. גדלנו, הצרכים שלנו גדלו. אף אחד לא דמיין את האיומים שיש לנו עכשיו דרך ציר הרשע.
במהלך השנים התקיימו שינויים רבים בנוגע לגיוס החרדים. הצבא ניסה – ותאמין לי, אני מגיעה מתוך המערכת, ואני אומרת לך, אדוני היושב-ראש, הצבא הקים מסלולים מיוחדים ונתן הטבות לחיילים חרדים ולחיילים חרדים נשואים, ובאמת זימן לשורותיו כמה שיותר. אבל המכסות – כשאתה מסתכל על פוטנציאל לאורך העשור האחרון, כל שנה פוטנציאל של 12,000 תלמידים חרדים, שמתוכם בפועל מתגייסים רק 1,200, מה שנקרא נתון קבוע.
צריך להסתכל על הגלגול של החוק הזה, וגם חוק טל: באפריל 2000 הוגש דוח הוועדה, וב-2002 אושר בכנסת החוק שמדבר על דחיית שירות לתלמידי ישיבות שתורתם אומנותם. זה אפשר איזשהו מנגנון, אבל גם משם הציפייה הייתה לראות איזושהי אבולוציה. האבולוציה הזו פשוט תקועה במקום. אין אבולוציה, ואף אחד לא רצה רבולוציה. רצו שינוי, רצו שותפות גורל.
ובאמת רואים את זה באופן ברור – ואני אומרת לך אדוני היושב-ראש, וצריך להגיד את זה ביושר: הבעיה המרכזית בסוף זה מנהיגות, כמו בכל דבר. כשמנהיגות מעבירה מסר ברור ושאינו משתמע לשתי פנים שגיוס לצה"ל הוא לא עבור אוכלוסיית החרדים – או: תלמיד חכם, נער מוצלח בן ישיבה, מקומך לא בצה"ל – אז אין מה לעשות, מי שמתרגם את זה הלכה למעשה בסוף זה מסגרות הלימוד, זה בתי האב. לא יהיה שינוי. כל עוד ההנהגה החרדית לא תעביר מסר ברור וחד שכולנו, כולל כולם, שותפים בגורל הזה וכולם צריכים לשרת בצה"ל וכולם צריכים להיות חלק מהנטל הזה שקיים, אז זה לא יקרה.
אתה יודע, אני באמת חושבת עכשיו על כל האימהות בישראל. אני בעצמי אימא, ואני אומרת לעצמי: איך יכול להיות שלחצי מהאימהות יש פטור מלא לישון בלילה – וחצי לא ישנות בכלל? איך זה יכול להיות? איך זה יכול להיות שבזמן שבתים שלמים, בתי אב שלמים במדינת ישראל, בני המשפחה שלהם נמצאים בעומק הרצועה, בצפון, בכל מקום אפשרי, לחצי מבתי האב זה בכלל לא נוגע? זה כאילו ה-private business של אוכלוסייה מסוימת, של אלה שנושאים בנטל ובעול, והאוכלוסייה האחרת – זה בכלל, אתה יודע, עובר לידם. הם עסוקים בבחירות לרשות המקומית, הם עסוקים בדברים חשובים אחרים, והסיפור הזה של הגנה על המולדת והסולידריות ושותפות הגורל פשוט לא עוברים דרך אותן רשויות מקומיות, דרך אותם בתי אב.
ולמה? מאיפה זה מתחיל? כי בסוף, בהנהגה, במנהיגות, חושבים שלשרת בצה"ל זה לא משימה מספיק קדושה, זה לא משימה מספיק עליונה. ואף אחד שלא יגיד לי: חיילי צה"ל קודש-קודשים, כשהוא לא באמת מאמין לזה. אני, דברו איתי במעשים. המעשה ידבר. המעשה צריך לדבר.
אני רוצה מכאן באמת להמשיך – אני לא אסקור את גלגולו של חוק טל, אבל באמת אני אגיד שהחלטת הממשלה האחרונה מיוני 2023, החלטה 682 – אגב, השבוע היו בבג"ץ עתירות של התנועה לאיכות השלטון ושל אחים לנשק, וכולם הגיעו לבג"ץ טעונים מאוד, כי הם הבינו שהדרך שהקואליציה בחרה מוליכה לעבר פילוג ולא לעבר אחדות. בשעה שאנחנו מתמודדים עם אתגרים מורכבים ביותר, עם מציאות ביטחונית אזורית קשה, עם איומים חדשים שמתעוררים כל יום, חובה שכולנו ללא יוצא מן הכלל נעמוד יחד למען הגנה על ארצנו.
אין זה הזמן לפתרונות זמניים, כמו שהציע מכאן יושב-ראש ועדת חוץ וביטחון, ואין זה הזמן להתקפל מול דרישות פוליטיות. אני אומרת לכם שוב פעם, זו העת למנהיגות ולהובלת שינוי אמיתי. זו העת להתמודד עם המציאות באומץ ולהציע פתרונות משני מציאות, פתרונות אמיצים שמשקפים קודם כול את תפיסת העולם שלנו כחברה. אני אצטט כאן את ג'ון קנדי, ואני אגיד דבר שג'ון קנדי אמר, ואני מציעה לכולנו לשאול את עצמנו את אותה שאלה בנוגע למדינת ישראל האהובה שלנו. אומר ג'ון קנדי: אל תשאלו מה המדינה יכולה לעשות עבורכם, תשאלו מה אתם יכולים לעשות עבור המדינה. באמת, איך בן אדם, איך אזרח קם בבוקר ושואל את עצמו: מה אני עושה לטובת המדינה? זה נראה לי אלמנט או מרכיב כל כך בלתי נפרד מתפיסה של אזרחות תקינה, מתפיסה פטריוטית, שקם אזרח בבוקר ושואל: איפה אני ממלא את חובותיי למדינה, שמקנה לי כל כך הרבה זכויות? מה החובות שלי? מה החובות שלי? איך זה יכול להיות שבציבור מסוים, בגיל שש ילד כבר מסתכל, תופס את היד לאימא שלו ואומר לה: אימא, אני, כשאני אהיה גדול אני אהיה חייל, אני אהיה בשייטת, אני אהיה בצנחנים, אני אהיה בחיל האוויר, כי ככה הוא חונך בבית, ויש ציבור שזה בכלל עובר לידו, שלא חושב שהוא חלק מהמשימה הזו? תסבירו לי את זה. תסבירו לי מה התפיסה העקומה, איפה הפער בתפיסות עולם ואיך יכול להיות שיש פה אפס פטריוטיות, אפס נאמנות למדינה.
עלינו להבין שהמדינה הזאת היא לא רק של מגזר אחד, שמשרת בצבא, מתפרנס ומשלם מיסים. המדינה הזו היא של כולם, המדינה הזו של כל אחד ואחת מאיתנו. המחויבות שלנו למדינה, לחברה ולעתיד משותף היא לא רק בצה"ל – היא גם כאן בכנסת, היא בבתי משפט, היא במוסדות חינוך ובכל פינה ופינה בחברה שלנו. הגיע הזמן לנסח מחדש את החוזה החברתי של מדינת ישראל; הגיע הזמן להגדיר מחדש את הערבות ההדדית שלנו והמחויבות זה לזה; הגיע הזמן להפסיק לחפש אשמים ולהתחיל למצוא פתרונות. ואני אומרת, צריך להגדיר – 7 באוקטובר זה נקודת האפס; מ-7 באוקטובר כולם עושים reset ומתחילים לחשוב: רגע, איך כולם ביחד, בתפיסה אחת, בתפיסה שהיא חפצת חיים, חושבים על מה המדינה זקוקה, ואיך כל אזרח ואזרח נרתם למאמץ המלחמתי. אנחנו חייבים לקחת אחריות, אנחנו חייבים להיות מאוחדים מול האתגרים המונחים לפתחנו. אנחנו מוכרחים להוביל את מדינת ישראל לעתיד בטוח יותר, צודק יותר ומאוחד יותר. אנחנו נדרשים להתמודד עם האמת הקשה שמולנו. הממשלה הנוכחית נכשלה באופן בוטה במילוי חובתה הראשונה והעיקרית לשמור על המדינה ולהבטיח את עתידה.
הארכת הפטור מגיוס לחרדים דרך החלטת ממשלה בהסדר משני – ועל זה, אגב, היה הבג"ץ, שהלכו לאיזו החלטה, איזה טריק ואיזה שטיק של החלטת ממשלה בהסדר משני ולא בחקיקה ראשית – לא רק שזה מפר את עקרונות השוויון בפני החוק, זה גם מפורר בסוף את החוסן הלאומי של מדינת ישראל, כי בסוף בסוף חוסן זה לכידות, חוסן זה ערבות הדדית. ואני כל פעם אומרת: "יחד ננצח" זה לא סלוגן, זה באמת שותפות גורל. והפעולה הזאת משקפת בריחה מאחריות וחוסר ראייה לטווח ארוך, וזה ניסיון לשאת חן בעיני אחרים ולהיכנע לאינטרסים פוליטיים צרים.
זה פשוט לא ייאמן איך ממשלה, במקום לחשוב על טובת המדינה ועל ביטחון המדינה, עסוקה בפוליטיקה צרה, במקום לעמוד מול משימות אמיתיות של המדינה הזאת, שהן לבנות חברה חזקה, עם חוסן, מאוחדת, בטוחה. זאת לא רק החלטה שמסיטה את הדיון מהנושאים האמיתיים שצריכים להיות במרכז הזירה הציבורית, אלא זה מעמיק את הפער בין הציבורים השונים.
הסיפור הזה, של לבוא היום עם חוק – ושמעתי את יושב-ראש ועדת החוץ והביטחון אומר: הצבא ביקש הארכת הוראת שעה למשך שנה, קיזזנו את זה לארבעה חודשים. אבל זה שוב לקחת איש מילואים, שבסוף משרת בארבעת החודשים האחרונים, שהשאיר מאחור את הכול – את המשפחות, את הילדים, את העבודה; חלקם פוטרו ממקומות עבודה; חלקם, הנשים שלהם פוטרו ממקומות העבודה – ולהגיד: אתם, אתם, עכשיו נאריך לכם בעוד שנה את הגיל, כי אין לנו פתרונות אחרים. תגידו לי, מה זה אם לא ללכת לפתרונות הקלים? תסבירו לי מה זה. זה פשוט הסתכלות דרך הפתרונות הקלים ולא הפתרונות הנכונים. והמצופה עכשיו ממנהיגות זה להגיד – אנחנו אמרנו את זה בוועדה, והינה אני אומרת את זה גם כאן. אמרנו שקודם כול, גם אם לצה"ל יש צרכים, הדבר הבסיסי שנדרש ממנהיגות לעשות זה לבוא ולהגיד באותה נשימה: אוקיי, תוך חודש אני נדרש לחוק הגיוס; אני מניח פה חוק גיוס חדש; אני מניח פה חוק שמתמודד עם השאלה האמיתית שצריך להתמודד איתה מ-7 באוקטובר. אף אחד לא עשה את זה.
אז בהארכת הוראת השעה שמונחת לפניכם אתם תראו אומנם ארבעה חודשים, שזה סוג של הישג, אבל אתם תראו שאין שם שום אמירה לגבי הרחבת המקורות בהקשר של שינוי והרחבת פוטנציאל המשרתים בצה"ל, כפי שקרא הרמטכ"ל לפני שבועיים, שאמר: בואו, זה הזמן לגייס את כל חלקי החברה הישראלית. האמירה הזאת עברה ליד, והחוק הזה מדבר בשפה של 6 באוקטובר.
וזה בדיוק מה שמפריע לי, שבמקום לדבר על חוק חדש מ-7 באוקטובר, שמביא לידי ביטוי שותפות גורל, מדברים על החוק של 6 באוקטובר, על more of the same, על פתרונות צרים, פתרונות נקודתיים, ולא מתבוננים על הפיל שבחדר ומייצרים בסוף פתרון נכון ואמיתי, ואתם יודעים מה? פתרון שגם מקרב את כל חלקי החברה הישראלית. הנהגה אמיתית נדרשת לעמוד בפני אתגרים. הנהגה אמיתית נדרשת לא להתחמק משאלות מהותיות. נדרש חזון לאומי שיביא לשינוי מהותי בסוגית הגיוס לצה"ל. נדרש שוויון אמיתי בנטל ההגנה. זה הזמן להפסיק לחפש פתרונות זמניים ולהתמקד בבניית מדיניות ארוכת טווח, שתכלול את כולם, תכבד את מגוון הערכים של החברה הישראלית, והכי חשוב: תחזק את החוסן הלאומי.
אני קוראת לממשלה, אני קוראת לעומד בראשה, לקחת אחריות, לקחת סוף-סוף אחריות ולא להתעמת עם הסוגיה הזאת דרך אינטרסים צרים ושיקולים פוליטיים; להציג באומץ ובנחישות את הפתרון הנכון והראוי ולהוביל לשינוי אמיתי. הגיע הזמן לשים קץ למדיניות של פטורים ולהתחיל במדיניות של גיוס לכולם. רק כך נוכל לבנות את הבסיס לעתיד חזק ובטוח יותר למדינת ישראל. רק כך נוכל לעמוד מול כל האתגרים הביטחוניים ההולכים וגדלים. רק כך נוכל לעמוד מול שבע זירות, מול ציר הרשע ומול כל מדינות הפרוקסי וגופי טרור הפרוקסי שאיראן שולחת אלינו. האיומים שלנו מתחזקים.
אני מסכמת בחצי משפט. מי שלא הבין שאנחנו במלחמת העצמאות השנייה שלנו – לא הבין כלום. מי שלא הבין שאנחנו נדרשים בסופו של יום לפתרון שהוא לא more of the same אלא הוא פתרון באמת אחר, פתרון של 7 באוקטובר, שמביא לידי ביטוי חוק גיוס מלא ואמיתי עבור כולם – לא הבין בכלל את האירועים של 7 באוקטובר. תודה רבה, אדוני.
2,217 מילים של שרון ניר. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.