קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
תודה רבה, אדוני היושב בראש. כנסת נכבדה, חבר הכנסת אדלשטיין, רק שתדע שהקשבתי לכל מילה שאמרת ועקבתי אחרי החוק הזה, וגם כשנתת את כל ההסברים של הוועדה. צריך לומר וביושר ששוב פעם אנחנו נמצאים בסיפור שאינו נגמר. כבר פעם אחת נתנו חודשיים, ועכשיו עוד פעם ארבעה חודשים – מתישהו צריך לעצור.
אז נכון, זה זמן מלחמה, ואתה אומר: אם נשחרר אז מה יהיה, אבל מתישהו צריך לתת איזשהו אופק. מה השלב הבא? מה יקרה בעוד ארבעה חודשים אם עדיין תהיה מלחמה? נמשיך לאשר את העומס על אנשי המילואים, נמשיך לתת למגזר אחד לשאת בנטל? מתי יביאו במשרד הביטחון איזשהו – לא יודעת מה, משהו שהוא ארוך טווח, איזשהו עתיד למדינה הזאת? עד מתי נמשיך להטיל את העומס רק על מגזר אחד? מתי יצטרפו למעגל של הלוחמים מגזרים נוספים? מתי יעמוד כאן יו"ר ועדת החוץ והביטחון ויאמר – ואני יודעת כי אנחנו בזמן מלחמה, אבל מתי הנטל יתחלק בין כולם? מתי?
כל חודשיים, כמו סלמי: נאשר עכשיו, נאשר עוד זמן. די. ובמקביל, כל שבוע לזרוק למילואימניקים ולארוסות ולאימהות ולמשפחות – כל היום נזרוק להם, שזה דבר מאוד נחמד, אבל די. מתי יהיה כאן שוויון בנטל? מתי כולם יישאו בנטל, מתי? עד מתי נמשיך לזרוק להם כל מיני פירורים? בא בן צור השבוע ואמר: אני נורא רוצה להגן עליהם מפיטורים, על המילואימניקים – אחלה, תמכנו. ברור שתמכנו. מה, נתנגד? גלעד, לא נתנגד, נכון?
כל היום – עולה היום גולדקנופ, מאשר בטרומית הקלות בדיור. יופי, אחלה, עלא כיפאק, אבל מתי החבר'ה של גולדקנופ גם יצטרפו לאירוע? מתי נבין ששוויון בנטל חייב לקרות? אנחנו בשנת 2024, מתי אנחנו נדע שכולם צריכים – מתי נפסיק לזרוק פירורים ונתמודד עם המהות? כמו סלמי, כל הזמן: טוב, עוד ארבעה חודשים, עוד – הינה, חמד עמאר, היית חבר בוועדת החוץ והביטחון, כמה פעמים הסלמי הזה מתרחש? מתישהו צריך לבוא ולעצור את זה ולהגיד: כולם צריכים לשאת בנטל.
אנחנו היום נתנגד, ונעשה כאן דיון. באים ואומרים לי: מה, אבל זה זמן מלחמה – בסדר, זה זמן מלחמה, אבל מגיע לציבור שיושב בבית איזשהו אופק של שוויון בנטל, והחוק הזה לא מביא כלום. חייבים להתנגד אליו, חייבים, כי כל מי ששירת בצבא יודע שהוא לא יכול להמשיך לסחוב את זה. ולא יכול להיות – עכשיו, התחושה כאן שהלימוד בישיבה זה איזשהו שווה ערך לשירות הצבאי. צריך להבהיר את זה, כי לאחרונה נשמעים כל מיני קולות כאלה: לא, זה לא דומה. זה לא דומה, וזה אחרת לגמרי. זה לא אותו סרט, זה לא אותו סיפור מה שעובר על אימא שהבן של בעזה ומה שעובר על אימא שהבן שלה בכולל. לא, זה לא דומה. זה אפילו לא קרוב.
כשרואים השבוע את הדיון על חוק הגיוס, באמת, המופרך לחלוטין הזה, לראות שם את עורך הדין של הממשלה, איך קוראים לו – ראית את הדיון שם? אתה זוכר, גלעד? אבי מיליקובסקי – באמת, ריחמתי עליו. דמות אומללה, באמת.
איך אפשר לייצג קומבינה פוליטית שאין בה שום ערך של שוויון, של מוסר, של שותפות בנטל? הפוליטיקאים לא מסוגלים. אתה יודע שגפני וגולדקנופ התבקשו להגיע לדיון, אתה יודע את זה, והם ביקשו שהוא לא יצולם? כאילו, מה, על מי אתם עובדים? מה נראה לכם, שאנחנו לא יודעים? אתה יודע את זה?
קודם כול הם הוזמנו, הם לא הגיעו. אני גיליתי את זה היום, מאוד מעניין. הינה, גלעד יודע. הם הוזמנו למסור את העמדה, הם סירבו. העמדה היחידה שהם הגישו זה שהדיון לא יהיה מצולם. מה, מה אתם חושבים, שאנחנו לא יודעים שאתם לא לוקחים חלק בנטל, שאתם משתמטים? אנחנו לא יודעים את זה? מה יש לפחד להתייצב? כל המדינה כבר יודעת, כולם יודעים מי נושא בנטל ומי לא.
תראה, אני לא יכולה להיכנס לדבר הזה שאומרים – באמת, אני גם אדם מאמין, אדם מסורתי – בסוף הם באים ואומרים שלימוד תורה מגן על עם ישראל. אני לא נכנסת לזה, אוקיי? באמת אין מה להתווכח על זה, כי זה שתי תפיסות עולם. מה שמעניין אותי, אבל, זה כמה צריך – כמה? כמה חרדים בעצם עומדים במכסה שמגינה על המדינה? הרי צריך להגדיר. כמה? 1,000, 2,000, 30,000, 20,000 – כמה? אני באמת רוצה להבין, כי אני יודעת כמה לוחמים המדינה צריכה – זה החוק שעובר היום – אבל כמה חרדים צריך כדי להגן על מדינת ישראל? כי אני מניחה שגם בתוכם יש משתמטים. ומי בודק שבאמת הוא לומד בכולל ולא בעצם מתחמק? ולמה צריך כל כך הרבה? ולמה אי-אפשר לשלב שירות לאומי? כל הזמן באים – אתה יודע, עלה פה השבוע דודי אמסלם ובנאום אמר לי: אתם שונאים חרדים, כל הצד שלכם שונא חרדים. אני בכלל לא שונאת חרדים, אין לי שום דבר נגד חרדים. יש לי בעיה עם משתמטים. יש לי בעיה עם משתמטים. אגב, כבר שנים יש לי בעיה עם משתמטים. יש לי גם בעיה עם משתמטים שהם לא חרדים. אני חושבת שכל אדם במדינה שיש לו חובה להתגייס לצה"ל צריך להתגייס לצה"ל. זו האחריות שלנו. אם זה היה תלוי בי גם הייתי עושה שכל נבחר ציבור צריך או שירות צבאי או שירות לאומי, אלא אם כן יש בעיה רפואית וכאלה. איך אנחנו יכולים כנבחרי ציבור לשלוח חיילים לקרב כשאנחנו בכלל לא מבינים איפה הם נמצאים? כשאנחנו לא מבינים מה המשפחה עוברת?
והינה, אני אומרת לכם, כל הזמן אני שומעת שהם מקופחים וקשה להם – לא, מי שמשרת הוא מקופח. המדינה ביקשה ממנו לעצור את החיים לשלוש שנים. מה הם עושים? לומדים? ממה צריך שם להיזהר? ממה? מהחציה בכביש? חייבים להתחיל לחלק את הנטל. אחרי 7 באוקטובר השיח חייב להשתנות, חייב. נכון שיש זק"א ויש עמותות והכול בסדר, אבל כולם צריכים לשאת בנטל. 7 באוקטובר הבהיר לנו שהצבא שלנו הוא צבא קטן, ואם אנחנו רוצים לשמור על צה"ל כצבא העם, הרי שאנחנו חייבים שכולם ייקחו חלק בנטל. אני מאוד מאוד מקווה שזה מה שבג"ץ יעשה להצעת החוק. קודם כול, הוא יקבור אותה. כי הצעת החוק הזו, עם כל הכבוד לשיקולים הקואליציוניים של נתניהו, צריך לומר את האמת, היא חוטאת למה שמדינת ישראל צריכה להיות. החוק שמביאים, כמובן, ההמשך של מה שאנחנו עושים היום, זה ישראבלוף, ואי-אפשר שהמשרתים ימשיכו לשאת בנטל ושיזרקו להם כל מיני הטבות ובסוף הם ימשיכו לשרת בשירות מילואים. מתישהו צריך לעצור.
אני רוצה להגיד עוד משהו אחד. ברור לי שהשיקולים של החוק הזה, ובכלל של מה שנקרא ההשתמטות הנרחבת כאן, הם אך ורק שיקולים קואליציוניים של נתניהו, שלולא השותפים שלו, הרי היה פעם אחת בא ואומר: צריך להביא חוק, הציבור החרדי חייב לשאת חלק בנטל. אבל נתניהו כמו נתניהו, כפוף – מה זה כפוף? אני לא יודעת בכלל אם זה כפוף – מקופל מול השותפים שלו, ולא מסוגל, למרות מה שעברנו ב-7 באוקטובר, לבוא ולומר בקול ברור: מה שהיה לא יהיה. אנחנו, כולם, כל האזרחים של המדינה הזאת, חייבים לשאת בנטל, כי אם לא, אנחנו מפקירים את המדינה הזאת ומפקירים את האזרחים שלה – –
– – ואי-אפשר להמשיך. הדם שנשפך בחודשים האחרונים הוא לא הפקר. אני מסיימת. אנחנו חייבים לעצור את מנגנון ההשתמטות שהולך ומתרחב פה. היום אנחנו מביאים חוק אחד, והינה, אני מבטיחה לכם, אנחנו נמשיך ונילחם עד שמדינת ישראל ומשרד הביטחון יציגו פה מתווה הולם של שוויון בנטל. תודה, אדוני.
1,120 מילים של מירב בן ארי. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.