קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, אתחיל בסיפור קצר על פרשת שבוע מוכרת, פרשת מטות מספר במדבר. הפרשה נפתחת בחובה לקיים נדר או שבועה, אך אני בוחר דווקא לעסוק בהמשך הפרשה המעניינת הזאת, שעוסק במלחמת בני ישראל. ולמה אני מספר לכם על זה? אני מספר לכם על זה כי לקראת היציאה למלחמה כל שבט נתבע לתרום 1,000 חיילים שישמשו את הצבא. ובמידה שנכפית מלחמה כוללת על בני ישראל היה גיוס כללי. אני מדבר איתך, אדוני היושב-ראש, על לפני 5,000 שנים. על עם שרק מתחיל את דרכו בארץ ישראל ונרתם ללחימה עבור המדינה הזאת. והדבר היפה ביותר בפרשה הזאת הוא שמשה, בהמשך הפרשה, מסרב לבני השבט ראובן וגד, לבקשתם לקבלת נחלה. ולמה זה? זה סטרטאפ – הוא מבקש מהם להתחייב כי יהיו לוחמים חלוצים שיסייעו למאמץ המלחמתי ורק אחרי שיקיימו את חובותיהם לחברה, רק אז הוא יסכים להעניק להם את בקשתם. מיותר לציין שהם גם מסכימים. מה בעצם אנחנו אומרים בפרשה הזו? ואולי אני פונה דווקא לאלה שמתנגדים: מי שעילוי בתורה, יהיה במכסות של עילוי בתורה, ומי שלא, צריך להיות חלק מהמאמץ המלחמתי עבור מדינת ישראל. וחוץ מזה, הבטחות צריך לקיים. ראובן וגד יצאו להילחם בראש וקיבלו את הנחלה. ישנו חוזה לא כתוב בין העם המדהים שלנו למולדת שלנו: שוויון בנטל, הצטרפות למאמץ המלחמתי של המולדת, תרומה למולדת – רק הם יזכו בשוויון זכויות.
ואני לא סתם מביא פה את הפרשה הנהדרת הזאת. אני חושב שבדיוק כאן, בשני הסעיפים שמונחים היום לפנינו, החוזה שבין העם למולדת מתערער. החובות גדלו. משך השירות של חיילי החובה הוא היום שנתיים ושמונה חודשים; ברגע שתעבירו את החוק הזה, הוא ישתנה לשלוש שנים. משך השירות לחיילי המילואים יגדל. ואני אפילו לא מדבר על בעלי העסקים, על המשפחות שנשארות בבית, על מי הולך בדיוק להעסיק את אותם מילואימניקים שיהיו עכשיו חודשים בשירות מילואים פעיל. אנשים שלא מגיעים לעבודה יסגרו את העסקים שלהם בזמן שאחים שלהם פשוט לא יעשו כלום.
הציבור שכבר נמצא תחת הנטל, שהולך להתגייס בגיל 18 כי זו החובה המוטלת עליו, השתחרר משירות מילואים עד היום בגיל 40. זה החוק, ואת זה אתם רוצים לשנות. אנחנו לא בוכים, אנחנו לא מתלוננים, זו החובה המוסרית שלנו עבור הזכות לחיות במדינת ישראל. אנחנו רואים עכשיו, בימים האלה, שבהם חוק הגיוס עומד מול בג"ץ, והשינויים במהלך השירות של מי שכבר נמצא תחת הנטל וסוחב את האלונקה נמצאים ממש לנגד עיניהם: אף אחד לא יוצא לשרוף את המדינה, אף אחד לא מאיים בסרבנות. האוכלוסייה הזאת, שמתייצבת בגיל 18 עבור המדינה, לא מתלוננת, רק משמיעה קול הגון שמבקש שוויון בנטל.
ואם רוצים שוויון בזכויות, צריך גם שוויון בחובות. מה שקורה היום הוא ריסוק המשוואה והחוזה בין המדינה לאזרחיה. הציבור שמשתייך לאוכלוסייה שנמצאת תחת האלונקה קורס תחת נטל החובות, והזכויות – הן לא משתנות. האזרח הקטן משרת בצבא, משלם מיסים, מנסה להגשים חלומות, לחיות בכבוד. השינוי שהקואליציה הזו מבקשת להביא היום מתייחס ופונה אך ורק לציבור שכבר לקח על עצמו את כל נטל החובות במדינה שלנו. מנגד הוא פוטר, לצערי הרב, באמת לצערי הרב, אוכלוסיות שלמות, אחים שלנו שפשוט יצאו מהחברה הישראלית. מה המשוואה שהחוק שלכם מנסה לעשות? פשוט מאוד – להפריד בין דם לדם.
חבריי, אני בטוח שאתם יודעים מה אני חושב על אחיי החרדים, מה אני חושב על עילויים בתורה, מה אני חושב על תורתו אומנותו. אם באמת הוא כזה עילוי, המדינה תדע איך לפטור אותו. אבל כולם בבית הזה יודעים שיש תלמידים שמתחבאים מאחורי הלימוד, שהם לא לומדים או לומדים מעט; אלה חייבים לתרום למדינה בדיוק כמו שאני תרמתי למדינה, בדיוק כמו שחברים שלי תורמים למדינה, בדיוק כמו שאחותי, שהיא היום סגן אלוף בצבא, תורמת למדינה עם ארבעה ילדים. אם השירות בצבא אינו מתאים לערכים שעליהם צמח התלמיד או יוצר בעיות בקהילה שממנה הוא מגיע, למשל, האוכלוסייה הערבית במדינה, נוכל למצוא פתרונות אחרים, שמעניקים את אותה תרומה למדינה בשירות האזרחי, היכן שחסר כוח אדם בשירות הקהילתי. וכן, ישנם כאלה שתורמים למדינה יום-יום בארגונים זק"א, ידידים, ושלא נדע – גם בחברה קדישא. כל מה שאנחנו מבקשים זה שיסדירו את החובות של כל אזרח במדינת ישראל. כל מי שנמצא תחת מטריית המדינה המדהימה הזו צריך גם להחזיר למדינה הזו. כמו שקנדי אמר: אל תשאל מה המדינה יכולה לעשות בשבילך, תשאל מה אתה יכול לעשות עבור המדינה.
כל הנאום שאני מביא כאן לפניכם, חבריי חברי הכנסת, ואני ממש מצטער שהמליאה הזו ריקה מקואליציה, שלא רוצה לשמוע את האמת, עוסק במשוואה הפשוטה: תיתן – תקבל. אזרחי מדינת ישראל, אנחנו מודעים למצב האבסורדי שנקלעתם אליו, ואני מבטיח לכם שנעשה כל מה שאפשר בשביל שנתקן את זה, שהמשוואה תתאזן בקרב כלל האוכלוסיות; שלא תרגישו שרק צד אחד תורם ורק צד אחד מקבל.
אני ממש מקווה שתהיה כאן אוזן קשבת אמיתית, ולא רק סיסמה של "יחד ננצח"; שנוכל ליצור שיח ראוי וערכי, ולהגיע לעמק השווה בנושא השוויון בנטל, שלא יבוא באיזה חוק שנכתב בצורה חפוזה – בזמן שהוציאו את המליאה להפסקה כתבו את החוק, החזירו את המליאה, ונותנים לנו לדבר לעצמנו בשביל איזה גחמה פוליטית, בשביל לרצות ציבור מסוים, ויעבירו את החוק הזה.
זה לא סוף פסוק. אני רוצה גם אולי לפנות למי שיבין את זה הכי טוב. הרב שך היה רגיל לומר לתלמידיו שמי שלא באמת לומד ומנצל את הפטור של תורתו אומנתו, יש לו דין רודף של עולם התורה. אני רוצה לשאול אתכם – גברתי השרה, אולי את תביני את זה: איך אתם נותנים טרמפ לטרמפיסטים האלה, בניגוד להלכה, בניגוד לדעת גדולי הרבנים? תתעוררו, אנחנו במלחמת מצווה. מה שעברנו ב-7 באוקטובר זה לא עוד אירוע, זה רגע מכונן בתולדות מדינת ישראל. לא יכול להיות שישבו פה אנשים בצד הזה של המליאה ויישארו ב-6 באוקטובר. לא יכול להיות. לא יכול להיות שיש איזושהי הסכמה בשתיקה שציבור אחד אחרי 6 באוקטובר ייקח על עצמו יותר, יהיו לו הרבה יותר חובות, הוא ייאלץ לעשות פליק-פלאקים באוויר בשביל לספק את הדבר הבסיסי ביותר שהמדינה אמורה לספק, ביטחון, בזמן שציבור אחר ימצא כל פרצה משפטית, כל דרך לקבל פטור מהדבר הכי טוב שיש לנו במדינה הזאת – צבא ההגנה לישראל, כוחות הביטחון וכל דרך התנדבותית שתורמת לקהילה שלנו.
אני באמת עומד פה ושואל את עצמי איך אתם לא מתביישים. איך אתם לא מתביישים לדעת שבשביל איזה קשקוש, איזה פטור שחתמו לכם – הרי ביניכם לבין עצמכם אתם יודעים שלא מגיע לכם הפטור הזה – איך אתם לא מתביישים לדעת שעכשיו מאות אלפי חיילים מסכנים את חייהם, ואתם בקשקוש פטרתם את עצמכם? איך אתם לא מתביישים לראות חייל או חיילת ברחוב ולדעת שהם עזבו הכול עכשיו, הכול, בשביל להגן על אותו אחד שמשתמט משירות צבאי? איך אתם לא מתביישים? חברי הכנסת והשרים שמביאים את החוק הזה למליאה היום, איך אתם לא מתביישים להביא את הדבר הזה, שעוד פעם יפלג את המדינה שלנו? איך אתם מסתכלים על עצמכם במראה ומסבירים לעצמכם, קודם כול לעצמכם, מה ההבדל?
מה ההבדל בין מיקי לוי, שהיה לוחם בצנחנים, לוחם בימ"מ, ניצב במשטרה, לחבר כנסת אחר שיושב ממול? אני בכוונה לא רוצה לנקוב בשמות כי אני חושב שעדיין אפשר לתקן את זה, כי הדבר עדיין לא נעשה, ואולי עוד אפשר לדבר ולנסות למצוא פה פתרון, לדבר הזה. אבל איך אתם לא מתביישים? ואני גם פונה אליך, אדוני היו"ר, כי אני יודע שהיית סגן אלוף ולוחם בצבא: איך אתם מרגישים בנוח להביא לפה חוק שפוגע רק באוכלוסייה אחת? זה לא יכול להיות. לא יכול להיות שהאוכלוסייה שלך – שאתה ואני נעשה שירות צבאי, נעשה שירות מילואים כל פעם שיקראו לנו לדגל, נצדיע ונגיע בלי לדבר, ואוכלוסייה שלמה במדינת ישראל תפטור את עצמה בגלל איזה צעטלע, איזה קשקוש? זה לא יכול להיות. זה לא יכול להיות. ויש פתרונות. הינה, אני אומר לך, יש פתרונות. מי שעילוי בתורה, נמצא לו פתרון. מי שהמערכת לא מתאימה לו, ציבורים כאלה שלא יכולים להתגייס, נמצא להם פתרון. שירות לאומי הוא פתרון נהדר. גדודים מיוחדים כמו נצח יהודה הם פתרון נהדר.
אני גם רוצה לשאול מפה את השרים שכן התבטאו בנושא הזה כבר: איך אתם באים לפה ועכשיו תצביעו בעד בגלל משמעת קואליציונית? אז מה זה אומר עליכם? אם אחרי שאמרתם שצריך לחזק את נצח יהודה – השר מרגי, שר הרווחה, אמר: אחרי 7 באוקטובר צריך לעשות שינוי חשיבה וצריך להתגייס. שר האוצר, אתה, כולכם אמרתם שחייבים לעשות את זה. ואז אתם באים באיזה משמעת קואליציונית, כאילו אתם מחשב, ואומרים לכם: כל מה שאתם אומרים הוא אחלה, אבל כשמגיע רגע האמת ואתם באמת צריכים לייצג את הציבור שלכם, אתם תעשו מה שאנחנו אומרים. אני רוצה לשאול אתכם: אז למה צריך אתכם פה? אם בסוף אופיר כץ יגיד לכם: תצביעו בעד, תלחצו על הכפתור הירוק, וזה מה שתעשו למרות שאתם לא מאמינים בזה – אז למה בוחרים בכם? שיבחרו ארבעה אנשים פה – חבל על כל הכסף שהבית הזה מחזיק – והם יחליטו מה קורה במדינה. זה אחד מהרגעים הכי חשובים בכנסת ישראל, להבין מי נבחר ציבור אמיתי, מי מנהיג ומי שוב ימכור את כל הערכים שלו בשביל הכיסא, בשביל המשרד, בשביל הנהג, בשביל כל הדברים הנחמדים שקורים פה.
אבל אני באמת רוצה לקוות, להאמין וגם להתפלל שיהיו פה היום נבחרי ציבור אמיצים, שיגיעו לפה ויגידו: אנחנו לא מוכנים לזה. אנחנו לא מוכנים לדפוק ציבור אחד בשביל רווח פוליטי. אנחנו לא מוכנים לזה יותר, כי אנחנו כבר לא ב-6 באוקטובר, כי החלפנו את הדיסקט, כי אנחנו מאמינים שצריך חברה שוויונית יותר, טובה יותר, ראויה יותר, מאוחדת הרבה יותר. אתם עומדים פה ומדברים במשך חודשים על כמה חשוב להיות מאוחד ועל מה סנוואר רואה מהבונקר; את זה הוא רואה מהבונקר. הוא רואה איך אתם שוב מנסים לפלג את החברה ולתת לאח לעשות יותר מאח אחר.
משפט אחרון, אדוני. אני באמת אומר לך, זו מלחמת מצווה. אין אחד במדינת ישראל שיכול להרשות לעצמו לא להגיע ולהגן על האדמה שלנו, על הבית שלנו ועל המשפחה שלנו. תודה רבה.
1,531 מילים של רון כץ. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.