קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אדוני השר, אני קודם כול רוצה כמובן להתחיל מאיחולי הצלחה וברכות לכוחות הביטחון שלנו, שגם במהלך היום וגם בדקות האלה ובשעות האלה ממשיכים את הפעילות שלהם באזור ג'נין, ולא רק בג'נין, באזור יהודה ושומרון, ובעצם גם על הגבולות שלנו וגם מעבר לגבולות של מדינת ישראל.
שמעתי לפני כמה שעות סוג של בדיחה: האם אפשר לקרוא למתרחש בג'נין מבצע? כי אם אנחנו משתמשים במילה "מבצע", אז מבצע בדרך כלל, לפי החוקים, מחייב את כינוס הקבינט ואישורו. כך לפחות לימדו אותנו. אם הקבינט לא כונס ולא אישר את דבר המבצע, אז אי-אפשר לקרוא לזה מבצע, זו פעילות סדירה של כוחות הביטחון בהיקף גדול.
כמו שאמרתי, נשאיר את העניין של הוויכוח הפוליטי ונחזור רק לוויכוח הטכני. והוויכוח הטכני, יש לו משמעות, כי אם זה מבצע שמחייב את אישור הקבינט אז זה גם מחייב את כל הדברים שהם בעצם לפי מינהל תקין.
אני יכול רק להניח ולשער למה לא מרבים להשתמש במילה "מבצע" כלפי מה שקורה בג'נין. כי אז יבואו חלק מהשרים ויגידו: למה לא עודכנו? הם יפנו לראש הממשלה ויגידו: למה אתה לא מכנס אותנו בשביל שגם אנחנו נהיה חלק מההצלחה – ושוב אני חוזר ואומר, אני בוודאי ובוודאי מאחל הצלחה – של הלחימה בטרור, אפילו אם זה בגבולות מסוימים ובזמן מסוים ובמקום מסוים. כי אחרי שישה חודשים שהממשלה הזאת מתקיימת, זה מה שנשאר להם.
אתה נכנס לסופר, אתה מסתכל על המחירים, אתה אומר: אין לי הצלחה פה. אני לא יכול לקחת משהו ולהגיד שבשישה חודשים הממשלה עשתה משהו ואני יכול להיצמד להצלחה הזאת ולבוא ולהגיד: הינה, הבטחנו, קיימנו והשגנו. אז מנסים תמיד לקחת משהו שאפשר להגיד עליו: הינה, אנחנו נלחמנו בטרור. וזה בסדר, שוב אני אומר, זה בסדר, כולנו מאחורי הלוחמים שלנו: צה"ל, כוחות הביטחון, שב"כ, ימ"מ, מג"ב, כל מי שנוטל חלק.
אז פה, אדוני היושב-ראש, בעיה. כי אם אתה לא בתוך העסק הזה ולא מעדכנים אותך, אז מה נשאר לעשות לשרים שאמורים כביכול להיות המעטפת של הצלחת המבצע הזה? שר החוץ, אני מניח שהוא מעודכן אבל לא באותה מידה כפי שבדרך כלל קורה במבצע רחב היקף שמדינת ישראל מנהלת מול ארגוני הטרור או כל אויב אחר. מה תעשה שרת ההסברה, שהיא בכלל לא בעסק הזה? מתכתבת בטוויטר ומצייצת כל מיני שטויות בזמן שהיא צריכה לתת מעטפת הגנה גם בעולם וגם מול האויבים שלנו בעולם שתוקפים אותנו כל הזמן, אני מדבר על כל מיני ארגונים.
אנחנו השבוע חזרנו איתך מבריסל, דיברנו עם חברי הפרלמנט האירופי, ורק כשאתה מסביר להם לעומק את הדברים, אולי באיזשהו שלב אתה מתחיל לקלוט את ההבנה שלהם. זה לא התפקיד שלנו – – –
תכף ניגע בהפיכה המשטרית, אני כרגע מדבר על המלחמה בטרור, על הצורך שלנו להילחם בטרור. וכשאתה מתחיל להסביר להם – שזה לא תפקיד האופוזיציה, דרך אגב, זה תפקיד של שרת ההסברה והממשלה – אתה מגלה שההבנה שלהם היא אפסית. אתה יכול לבוא ולהגיד: אני מוותר מראש, אני לא צריך אותם, הם כולם שמאלנים, נמושות וכו' וכו', מוותר. אבל אתה לא יכול לוותר על תפקידךָ, או תפקידֵךְ במקרה הזה, כי זה תפקיד של שרה – שרת ההסברה או כל שר אחר שאחראי לפעילות הממשלה בתחום שלו, במיוחד במבצעים צבאיים שמבצעים צה"ל וכוחות הביטחון.
מדברים על ההצלחה של החיילים שלנו, מדברים על מצבורי הנשק שנתפסו, מדברים על הצלחות טקטיות ומבצעיות, אבל לא מדברים על הפיל שבחדר, ולפיל הזה יש שם – חמאס. אני לא סתם התחלתי את דבריי מזה שלא כונס קבינט, כי אם הקבינט היה מכונס סביר להניח שהשם של הפיל הזה איכשהו היה עולה, כי כל הערכות המודיעין וכל ההערכות של הגורמים הרלוונטיים, כשמתייחסים למה שקורה ביהודה ושומרון הם מצביעים על החמאס כגורם מרכזי באי-יציבות ובניסיון לדרבן את השטח.
אנחנו רואים שחמאס שנמצא בעזה – ואני מדבר כרגע על חמאס עזה – מרגיש חסינות מוחלטת מפני פעולה התקפית, נקרא לזה כך, ועושה את מה שבא לו, אם זה ביהודה ושומרון, אם זה במזרח ירושלים, והוא אפילו מגיע לאירועי הר הבית. אנחנו ראינו את זה ביום ירושלים, כיצד חמאס בעצם מצליח לגרום למדינה שלמה לדבר על שינוי במתווה המצעד, שיעבור או לא יעבור בשכונות כאלה, כי חמאס לקח לעצמו את הזכות לדבר בשם ירושלים, והוא בעצם נלחם על ירושלים, והם לא מפחדים, לא מפחדים לצאת, לא מפחדים לדבר, לא מפחדים גם לפגוע ביהודים או לברך על הרג יהודים או לחמם את הגזרות השונות ביהודה ושומרון. ואנחנו כאילו ממשיכים – אנחנו כמדינת ישראל אומרים: בסדר, בסבב הבא אנחנו נרסק את הג'יהאד האסלאמי, אבל לא ניגע בחמאס; אנחנו נרסק את הארגונים האלה, אבל לא ניגע בחמאס. המשפט הזה, לא ניגע בחמאס, כמובן לא נאמר על ידי שרי ממשלה, כן? אבל זה מה שהם מבינים, כולם, כולל החמאס.
אז אני חושב – ואני אומר את זה בצער, אדוני היושב-ראש – מכונת הרעל שעובדת במקרה הזה אפילו לא נותנת לקיים את הדיון. כשאתה מתחיל לשאול שאלות – אני לא מדבר רק על חברי כנסת, יש גם לא מעט אנשים ואזרחים שרוצים לשאול את השאלות האלה, וגם כותבים ברשתות, שואלים כל מיני שאלות – ישר הצבא של הבוטים והטרולים קופץ על אותם אנשים, ומתחילים להזכיר כל מיני דברים: אה, אתם הייתם, לא חיסלתם, אה, היו לכם 48 שעות, איפה אתם הייתם? וכו' וכו'.
ואז אתה מוצא את עצמך – אתה כבר צריך להסביר לבוטים ולטרולים ולכל הצבא המשומן הזה שחי במציאות מדומה. אני לא רוצה לנקוב בשמות של ערוצי תקשורת, שהם לא תקשורת בכלל, אלה ערוצי תעמולה, ובן אדם – לפעמים אתה אומר: ואללה, זה לא טרול, זה לא בוט, זה בן אדם אמיתי, אבל כשאתה מתחיל לשמוע אותו, וכשאתה מתחיל להבין שהבן אדם הזה חי במציאות מדומה, אתה אומר שעדיף לך כבר להתווכח עם הבוט והטרול מאשר עם בן אדם שכל העולם שלו וכל החדשות שלו הם אותו ערוץ תעמולה, שנותן לו תמונה מעוותת לגמרי גם בהיבט המבצעי וגם בהיבט ההיסטורי. זה הכי גרוע.
יושב פה שר הקליטה, אנחנו באמת ביחסים ובחברות בתור אנשים. אין דבר מסוכן מהעיוות ההיסטורי – בכל תחום, זה לא משנה אם זה בתחום הצבאי, אם זה בתחום המדיני, אם זה בתחום העלייה, שאתה אמון עליו. הכי מסוכן שמעוותים את ההיסטוריה רטרואקטיבית. ואז מסבירים לדור החדש, לאנשים שלא חוו את מבצע חומת מגן – אתה יודע מה זה מבצע חומת מגן – – –
כן, בדיוק, הכי מסוכן. בעיניי, אני חובב היסטוריה, ואני אומר, הכי מסוכן זה שאתה – אתה יודע, אתה יכול לשכנע ולהגיד: זאת הדרך שלנו, כך אנחנו עושים; אתה יכול באיזשהו שלב גם להכניס לתודעה של הציבור שהמחירים ירדו למרות שזה לא כך, שהמצב שלנו השתפר, שאין בעיה עם הגירעון התקציבי, שאפשר לחיות עם גירעון, שאפשר לחיות שלוש שנים בלי תקציב, אתה כאילו מכניס דברים, הציבור מתחיל להאמין לך; אבל כשאתה מתחיל לשנות את ההיסטוריה ואתה מתחיל להסביר משהו שלא היה או להסביר בצורה שונה מה היה, המסוכן מזה הוא שאותם אנשים בוויכוחים מתחילים להשתמש במציאות המדומה הזאת. כשהם באים ומתווכחים איתך, הם משתמשים בעיוות הזה ומתחילים לדבר – סלח לי על הביטוי – שטויות במיץ עגבניות, ואז אתה מבין שפה אתה בבעיה, כי יצרתם פה משהו נוראי, יצרתם פה פייקים, יצרתם פה צבא של טרולים ובוטים, ועכשיו אתם בעצם נפלתם כקורבן למעשים שלכם. וזה רק עניין של זמן שכל העניין הזה יתהפך גם עליכם.
אני אמרתי פה כמה פעמים שאתה יכול לעבוד על הציבור – אתה לא יכול לעבוד על הכיס של הציבור. וכשאתה בא ובקלות אומר לציבור: מה זה משנה המחירים? מה זה משנה הגירעון? מה זה משנה שאנחנו פה בירידה בהכנסות ובהשקעות של ההייטק? העיקר שנתנו מכה לטרור בג'נין או לג'יהאד האסלאמי בעזה, וכמו שאמרתי, בואו נשאיר בצד את החמאס – אני חושב שאנחנו פה במציאות מסוכנת, במציאות שלא תביא שום דבר, ורק לחשוב שאנחנו כבר שישה חודשים מאז הקמת הממשלה. אני מנסה להבין – גם מחבריי, דרך אגב, בקואליציה – מהם ההישגים. אתם יכולים להצביע על הישגים? נהוג להגיד: שישה חודשים – בוא, תן לי הישג. אני זוכר שבממשלה הקודמת כשהיינו אחרי שישה חודשים – זה היה סוף 2021 – היו לנו כבר כמה הישגים, אפילו ברמה שהאופוזיציה דאז ניסתה לרכוב על זה ולהגיד: זה לא רק שלכם, כי בכלכלה לוקח זמן עד שאתה מגיע לתוצאה. אבל כבר היו הישגים, הישגים כלכליים, כי קודם כול העברנו תקציב אחרי ארבעה חודשים כמעט, והתחלנו גם עם רפורמות משמעותיות. מייד, מייד כל הקרנות – קרן המטבע והבנק העולמי וה-OECD – הגיבו בחיוב לאותן רפורמות שאנחנו העברנו בנובמבר 2021. תקפו אותנו על חוק ההסדרים הגדול, תקפו אותנו על הדברים שניסינו – לא רק ניסינו, הצלחנו – להכניס בחוק ההסדרים. היו שם למעלה מ-30 רפורמות, כן, היו שם דברים מאוד כואבים, אבל הכרחיים לכלכלה הישראלית.
ואז אתה מקבל פידבק מיידי. אתה רואה שהכלכלה מתאוששת, אתה רואה שאחרי תקופת הקורונה, במציאות קשה מאוד, בממשלה האחרונה, בצעדים נכונים שבהם כל שר בממשלה אחראי על תחומו ולא מתערב ולא מקשקש ולא מחפש כותרות, ולא בכל יום שני וחמישי מאיים על הקואליציה שהוא לא יצביע בגלל שהבטיחו לו ולא קיימו – אתה רואה שיש תוצאות. והתוצאות באו לא רק בתחום הכלכלי, שבו התחלנו לעשות הרבה דברים, אלא גם באותם דוחות של ארגונים בין-לאומיים שעוסקים בנושא הכלכלי. וזה מייד משפיע גם על היציבות הכלכלית, זה משפיע גם על שער הדולר, ולא כמו עכשיו, שאנחנו עם קפיצה. חברים, אנחנו בקפיצה מאוד מטורפת, כי לפני חצי שנה השקל היה סביב 3.4, 3.42 ביחס לדולר, היום אנחנו מדברים על 3.7. יכול להיות שמי שעוסק ביצוא נהנה מזה – כי הם כל הזמן אומרים: שקל חלש פוגע בנו, כי אנחנו משלמים משכורות בשקלים – אבל זה רק פלח קטן, ובטח ובטח אי-אפשר להתגאות שהינה, אנחנו חיזקנו את השקל; לא, להפך, השקל נחלש, וזה ישר משפיע על הכיס של ציבור גדול, כי אנחנו אי, אנחנו תלויים ביבוא, המחירים קופצים.
ואני אגיד עוד משהו: פיחות של השקל משפיע גם על ההתנהגות של הרבה יבואנים, כי הם אומרים: גם אם אין צורך ואתה לא בהכרח חייב להעלות את המחירים, קל לך לעשות את זה משום שאתה רואה שהשקל נחלש. אתה אומר: ואו, יש לי עלויות, אז אתה מעלה בצורה לא פרופורציונלית, אתה גם מעלה מחירים, וכך בעצם מרוויח ומרוויח, ומי שנפגע מזה הוא הציבור. הממשלה הבטיחה להילחם בזה. לא רק אני, כולנו זוכרים את אותם סרטונים שבהם נתניהו עומד בתחנת הדלק ומבטיח שהוא יעצור את עליית מחירי הנפט, שנגרמו, עלייה שנגרמה כתוצאה מהמלחמה באירופה. לא זכור לי שהמדיניות כלפי המלחמה באירופה השתנתה; טוב, לא טוב – זה סיפור אחר. אני רק אומר, עובדה שכשאתה מבטיח משהו ואתה לא מקיים – לא זכור לי שהוא שינה משהו, שהממשלה שינתה משהו בנושא היבוא. דרך אגב, היום – זה כבר אתמול, ביום שני, היה דיון בוועדת הכלכלה, של שר הכלכלה. רוב הדברים ששר הכלכלה מציג, עם כל הכבוד שיש לי כלפיו, הם דברים שאנחנו העברנו בממשלה הקודמת. אז אתה יכול לקחת את הפטנט הזה ולקחת את הדברים הטובים של הממשלה ולקדם. זה בסדר, אנחנו כממשלה הקודמת צריכים רק להיות גאים בזה, אבל בוא, תהיה לפחות הוגן. תן קרדיט, תן לפחות – תבוא ותגיד: אלו צעדים שאנחנו ממשיכים. אז כשנוח להם, אז הם אומרים: אנחנו ממשיכים. הינה, אתם רואים, לא נגענו בנקודות זיכוי.
הכניסה הדרמטית של חברת הכנסת בן ארי מצביעה על איזשהו סיכום או משהו. אין משהו, נכון? אין כלום.
אנחנו עוד כמה דקות. מה לאכזב את הצופים? אני לא יודע כמה – אפשר לספור באצבעות אולי את הצופים של ערוץ הכנסת בשעה 03:50.
03:50, זה רק הצופים הנאמנים של ערוץ הכנסת, ואולי כמה מהמשפחות של חברי הכנסת החדשים, המצפים לראות אותם בשידור הטלוויזיוני של ערוץ הכנסת.
לא, ככה אמרו לי, אמרו לי שיש חברי כנסת חדשים שמנסים ככה לראות אם הם נמצאים או לא. אז הינה, האולם ריק. חוץ מהשר ומכמה חברי כנסת שפה, אין אף אחד. בסדר, מה לעשות, ככה זה, ככה מתנהלת המליאה בשעה 04:00, 03:50.
אז מירב היא המרצה הבאה. יש עוד בדיחה: שואלים אותך, תגיד לי, משתי הצפיות ביוטיוב שלך, מי עוד היה שצפה, חוץ ממני? בסרטון שאתה מעלה.
בדקה וחצי אני רוצה לגעת בעוד נקודה, שהיא נקודה משפטית. אני מדבר בעיקר על עילת הסבירות וכל הנושא של הרפורמה בוועדה למינוי שופטים. לא מזמן היה לי ויכוח עם אחד מחבריי בקואליציה. בוויכוח שאלתי אותו: אוקיי, ונניח אתה מעביר את זה, במחיר כל כך גדול של קרע בעם, של פגיעה בכלכלה, נניח שאתה מעביר את מה שאתה רוצה מכל הרפורמה הזאת – שאי-אפשר לקרוא לזה רפורמה – ונשאר לך השינוי בהרכב הוועדה למינוי שופטים ועילת הסבירות; מה תעשה אז, מה היעד שלך? פעם ביחידה לתקשורת לימדו אותי שאם אתה רוצה להגיע לבאר שבע, שים Waze לאילת. שים Waze לאילת, בטוח תגיע לבאר שבע.
זו הייתה תקופה שאני לא חושב שבכלל היה Waze.
דיברו על GPS, דיברו על GPS. אמרו: אתה רוצה להגיע לבאר שבע? שים לך כיעד את אילת, ואז בטוח תגיע לבאר שבע. אני שואל שאלה: נניח שאתם מצליחים כקואליציה להעביר את שני החוקים, את שני השינויים האלה, האם יהיה לכם קל יותר להילחם בטרור? מה זאת אומרת? מי מפריע לכם היום, לכם או לכוחות הביטחון שלנו, להילחם בטרור? עובדה, זה שצה"ל פועל כרגע, בדקות האלה, בג'נין רק מוכיח הפוך – שלא היה שום צורך בקרע הזה בעם, בעילת הסבירות הזאת, שזה נושא בפני עצמו.
יש פה דיון משמעותי בחברה הישראלית, על מה סביר ומה לא סביר. לוקחים את העניין הזה שבית המשפט – –
משפט אחרון, או שני משפטים. – – בית המשפט מבטל בקלות את החוקים. קודם כול, לא בקלות, וגם, הסבירות עובדת לשני הצדדים. לא קיבלתי שום תשובה במשך שישה חודשים כשהחל הדיון הציבורי סביב הרפורמה. לצערי – אני אומר את זה בצער רב – לא קיבלתי אף תשובה. בכל פעם ששר המשפטים או כל גורם מטעמו מנסה להסביר, אנחנו מגיעים למעגל הזה שאין לו סוף, ואתה לא מצליח להבין מה הלאה.
נניח שתשיגו את זה, במחיר כואב, מה הלאה? אין תשובה לזה. וברגע שאין לכם תשובה לזה, אני מפקפק בעצם בדרך וגם ביעד של המבצע הזה, של המבצע המשפטי; אני מאוד בספק לגבי המטרות של המבצע. תודה.
2,202 מילים של יבגני סובה. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.