קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
שלום, כבוד יו"ר הישיבה. קודם כול אני רק רוצה להזכיר לך שהפעם הקודמת שעשיתי פה פיליבסטר, בליל התקציב, היה נחמד.
אבל מתן, אני הגעתי עם ספרים, אמרתי שאני אהיה מוכנה לשלוש שעות.
לא, הבאתי כל מיני מאמרים על תקציב, על זה.
אה, נכון, חתכנו את החצי-שעה. זה היה נחמד, אבל, אני חייבת לומר. טוב, איך הולך לך אבל?
כן? אוקיי, אז עכשיו נעשה עניין אחר. אני רוצה לקשור בין חוק טבריה, הבאמת-מושחת ובעייתי, לבין עילת הסבירות. ואני אנסה להציג את זה בדברים שלי פה, ואני רואה שיש לנו גם ככה זמן. אז קודם כול, מה זה חוק טבריה?
אגב, יש לומר שגם זה שינוי כללי משחק, בדיוק כמו שאנחנו טוענים על חוק טבריה, שזה תוך כדי בחירות; לא מתאים פה למישהו, משנה כללי משחק. אני בכוונה קושרת את זה להלך הרוח שמותאם באמת לביטול עילת הסבירות, שזה מתיחת מתחם הסבירות ואפילו יצירת ואקום עצום, שיאפשר החלטות שלטוניות לא סבירות, שהן אפילו בגדר שחיתות, ובאמת מניעת המינהל התקין מלהתקיים וחיסול טוהר המידות.
וזה בהחלט קשור, כי אנחנו רואים פה ממשלה שכבר עוד לפני שהיא מחסלת את עילת הסבירות היא מקיימת את הלך הרוח שאליו היא מכוונת. בוא ננסה לדמיין איך היא תתנהל ללא עילת הסבירות וללא הביקורת השיפוטית על הדרג הפוליטי.
בעליל. אבל אנחנו נדבר רגע על חוק טבריה, כי חשוב לדבר על זה. ואני חושבת שמה שקורה כאן הוא יוצא דופן גם בגלל הדיון שהיה הבוקר – אפשר להגיד אתמול – בוועדה, וצריך לדבר על זה ולהתעקש על זה, וגם בגלל הדיון הקודם.
חוק טבריה בעצם אומר: כשיש ועדה קרואה, ועדה ממונה, היא ועדה שבסמכות שר הפנים להחליט מי היושב-ראש. זאת אומרת, שר הפנים, במקרה שעיר נקלעה באמת למצוקה, למצב החריג הזה של ועדה ממונה, הוא זה שממנה את ראש הרשות. זאת סמכות שלו. להגיד לך אם זה תקין? אני לא יודעת. אתה צריך לבחון את הדבר הזה. פה אנחנו מותחים את הגבול עוד יותר, כי בעצם שר הפנים פשוט מחליט במינוי פוליטי מי ראש הרשות. ובצורה הזו זה מן הסתם אנשים שמקורבים אליו. הם יכולים להיות מתאימים, עם כל הכישורים הנכונים, על זה אין מחלוקת, אבל עדיין מי שיתפקד כראש הרשות בפונקציה הזמנית הזו הוא מקורב.
בהחלט. אני אספר לך שאבא שלי היה בשתי ועדות ממונות. הוא מומחה מוניציפלי, התואר השני שלו הוא בשלטון המקומי. הוא היה סגן ראש עיר, הוא היה חבר מועצה. הוא היה פעם ראשונה בטירה במשולש לפני הרבה שנים, ובשנייה ביסוד המעלה, היה ממלא מקום, גם יו"ר הוועדה הקרואה. וזה תפקיד מאוד רציני וחשוב. אתה ממש מבריא רשות, בהתנדבות לחלוטין, אלא אם כן אתה ראש הרשות; חברי המועצה כמובן הם בהתנדבות. וזה משהו שעושים אותו עם שליחות, מתוך רצון להבריא את העיר ולהוציא אותה לדרכה – או את היישוב, ולהוציא אותו לדרכו. זאת המטרה.
ומה שקורה כאן, אני רוצה לצייר באמת את הציר הזה: שכשאנחנו מאפשרים, בשביל לאפשר לאותו חבר של, להתמודד לראשות העיר, זה חוק מאוד פרסונלי. ואגב, אני לא מכירה אותו, ושמעתי עליו שהוא עושה עבודה מצוינת, אני רק רוצה להגיד. ודווקא כי הוא עושה עבודה מצוינת, אנחנו צריכים לעמוד על עקרון החוק הזה, שאומר שאסור לתפור דבר למידותיו של מישהו, גם אם זה נכון ספציפית, ולשנות כללי משחק, וגם לפגוע בטוהר התפקיד החשוב הזה – יו"ר ועדה קרואה.
עכשיו, ביכולת לאפשר לאותו בן אדם – ששוב, איני מכירה – להתמודד, כל מוסד הוועדה הקרואה, שהוא מוסד שבנוי על הזמניות שלו, זאת אומרת כשלוש שנים שבהן הממשלה עושה ככל שהיא יכולה להשקיע את כל המשאבים לסייע לעיר הזו לצאת לדרכה: משרד הפנים נרתם, ואותו בן אדם יודע שהוא לא צריך לעסוק לא ביח"צ, לא בתקשורת ולא בסגירות פוליטיות עם מקורבים, כי הוא יודע שתפקידו הוא הבראת העיר ממקום מקצועי לחלוטין ולהוציא אותה לדרכה – כשאנחנו פוגעים בכל העיקרון הזה, בן אדם שימונה עכשיו על ידי שר הפנים במינוי פוליטי, להיות ראש רשות, הוא יהיה מי שיחשב צעדיו לבחירות הבאות, וזאת בעיה. זאת אומרת שיש פה גם הטיה ברורה שהממשלה יוצרת. הממשלה יוצרת בן אדם עם תיעדוף ברור מראש, וזו כבר פגיעה בזכות לבחור ולהיבחר, כי זה כבר מייצר פה פער.
עכשיו, תדמיין לך כמה קלה תהיה היד על ההדק ביציאה לוועדה קרואה. זה גם משהו שצריך להבין אותו בשלב ההמשכי. ממשלה תגיד לעצמה: אני יכולה לקבע יותר רשויות שלי, של אנשי שלומי ממש, ולייצר מסלול ישיר לראש רשות על פי מה שאני רוצה. זה כבר מתחיל להיות משהו יותר בעייתי. עכשיו, אני מזכירה שישראל היא גם ככה בבעיות מאוד גדולות בסמכויות השלטון המקומי, ובגירעון הדמוקרטי – – –
ואני קוראת לזה גירעון דמוקרטי, כי אני חושבת שתפיסה ואתוס של דמוקרטיה חייבים לבוא ברשויות המקומיות. אנחנו באמת במקום האחרון בממוצע ה-OECD בדמוקרטיה במרחב המוניציפלי. אני גם הגשתי כמה חוקים בנושא הזה. ישבתי עם כל המומחים שאפשר, עוד בכנסת הקודמת. אתה יודע, היו לי ציפיות שמתישהו גם נגיע לעשות את הדברים, היא נפלה מוקדם מדי.
אבל חוק טבריה מהווה העמקה של אותן בעיות, ואפילו יצירת שחיתות מובנית לטווח הרחוק. אני גם מסתכלת לא רק על הטווח הזה ועל כמה זה גרוע תוך כדי כללי משחק, תוך כדי בחירות, תוך כדי שאנשים כבר השקיעו הון כדי לרוץ לראשות עיר – הרי ההחלטה לרוץ לראשות עיר היא החלטה שמקבלים אותה גם עם חשיבה מוקדמת. אני גם רואה מה ההשלכות ארוכות הטווח של חוק בעייתי כזה, והן באמת מסוכנות לכולנו.
עכשיו, מה קרה היום שבאמת הוציא מגדרו? הגיעה המועמדת עו"ד שני אילוז לוועדה. אני הגעתי בדיוק אחרי שהיא הצהירה את מה שהיא הצהירה, וכמובן שהייתי נסערת בעצמי. יש לומר, מועמדת מטעם הליכוד; יש לומר, לא בצד הפוליטי שלי. אבל מועמדת שהחליטה להתמודד, ומשנים את כל הבחירות, תוך כדי משחק מלמעלה, כוחות גדולים יותר ממנה ומכולנו – שרים, ראש ממשלה. והיא סיפרה שהציעו לה ג'ובים כדי שתוריד מועמדות, כדי שתפסיק לעשות רעש. עכשיו, מה זה, אם לא סימוכין לעד כמה החוק הזה מושחת ועד כמה מאחוריו יש כתם אחד גדול?
ניסינו בוועדה שהיא תשלים את דבריה ותוכל להגיד מי הציע ומה הציע – יו"ר הוועדה לא הסכים. לא רלוונטי, הוא אמר. היא רוצה, שתתלונן במשטרה. עכשיו, אני לא נכנסת אליה, היא תרצה, היא תתלונן במשטרה, אבל למה לחסום מהציבור את המידע ולא באמת לאפשר לדעת ולהבין מה קרה שם?
אז אני קושרת פה את הדבר הזה, כי החוק הזה הוא באמת חמור בעיניי בצורה בלתי רגילה, כל הדרך שבה הוא קורה, מהפטור מחובת ההנחה והמזורז. הכול ממש נתפר באיזו ריצה מטורפת למידותיו של איש אחד.
סיפרתי פה במליאה לפני שבוע ששני חוקים עברו באותו יום בתחילת יוני: האחד חוק טבריה, והשני חוק זכויות הרכישה של דיירי הדיור הציבורי, מה שאנחנו מכירים כחוק רן כהן. מי נשארו מאחור ועדיין לא התקיים אף דיון אחד בעניינם? תן ניחוש. דיירי הדיור הציבורי.
למי אנחנו כבר מגיעים במצב כזה עד הלום? חוק טבריה.
עכשיו, אני אספר לך משהו שאולי ידהים אותך ואולי לא ידהים אותך, כי אנחנו כבר לא נדהמים פה יותר מדי: החוק הזה לא הובא עם חוות דעת של משרד הפנים או של שר הפנים. אין עמדה. אין להם עמדה על החוק. אף אחד לא מוכן להגיד מה הוא חושב על החוק המזעזע הזה.
בהחלט. אני שלחתי להם מכתב, ליועצת המשפטית לממשלה, החתמתי עליו עוד חברי ועדה: זאב אלקין, יוראי להב הרצנו, נאור שירי, יוליה מלינובסקי. דרשנו את עמדת המשרד. איך מעבירים חוק כזה בחיפזון, בפטור מחובת הנחה, עם כל התהליך, אבל אין עמדת משרד ואין עמדת שר הפנים? אז אני גם, כמוך, מאוד רוצה לדעת.
אני חושבת שאסור שהחוק הזה ישלים דרכו בלי עמדה רשמית. ואתה יודע, אני מקווה שבית המשפט, שהיום מנסים להחליש אותו ולהחליש אותו, ידע לפסול חוק כזה מושחת בגלל ההליך הבאמת לא תקין ומאוד בעייתי שהוא נעשה דרכו, משינוי כללי המשחק תוך כדי מערכת בחירות ועד היעדר עמדה ועד לעדות שנשמעה בוועדה ובלי ייעוץ משפטי תומך שאומר מה עושים במצב כזה.
כל הדברים האלה ביחד, אני אומרת, מעבר לעמדתי על ההשלכות ההרסניות של החוק הזה – זה פשוט לא נתפס. וגם יותר לא נתפס כל מה שנשאר מאחור. זאת אומרת, אני לא אומרת מילא, אבל אני אומרת: נניח שהממשלה הזו הייתה במקביל מקדמת חקיקה שמיטיבה עם האזרחים, עם החיים עצמם; אוקיי, היה פה איזה ויכוח לפחות, הינה אנחנו עושים. אבל כלום מזה לא קורה. הממשלה הזאת עוד מעט תשלים שנה מאז הבחירות, עוד מעט תהיה פגרה, כבר נגיע לנובמבר. האם אתה יכול לסמן משהו אחד שהם השלימו שמיטיב עם האזרחים? כלום. כלום. ג'ובים, כוח, כספים למשרדים פיקטיביים, מה שאתה לא רוצה. אתה יודע, לא פעם אנחנו עוסקים גם בחלק מהתחומים בתחומים דומים, נגיד כפרי הנוער, הרי ברור שזה שירות מאוד חשוב.
בוודאי. שירות מאוד חשוב. כמה מתחננים לכסף, לכמה עשרות מיליונים שישפרו את מצבם פלאים, ובאיזה קלות העבירו מיליארדים למשרדים פיקטיביים? תראה, זה הפך את הבטן. אני רוצה להגיד לך, זה הטריף אותי. אמרתי: וואי, אני מרגישה שאני שנתיים פה וזה פיקטיבי, אני נלחמת על דברים, כאילו כאן צריך להילחם ולהביא אותם והכול, אבל הינה, זה כל כך בקלות קורה מול משהו אחר. וזה מטריף, וזה נכון לעוד הרבה שירותים חברתיים שברור לנו שצריכים להינתן, שבטח אין לנו מחלוקת לגביהם, וכלום.
ואז אני באמת אומרת: אוקיי, תהיה שנה לממשלה הזאת, ומה הם יציגו? התקציב הכי אנטי-חברתי שהיה פה אי פעם? סירוס הוועדות, דהירה להפיכה והשארת כל השאר בצד? צניחה כלכלית מטורפת? אובדן השקעות ואובדן הכנסות? מה הם יציגו, את זה שהדבר היחיד שיציל אותם זה עודפי התקציב שאנחנו השארנו להם? באמת – מהמקפצה.
ואז אני תוהה מתי יהיה פה שיפור עמדות. אבל לא, ממשיכים עם חקיקה פרסונלית, עם חקיקה שהיא כל-כולה החלשת השלטון. הרי שחיקת דמוקרטיה לא עוברת רק בריסוק מערכת המשפט ובצעדים נוספים; שחיקת דמוקרטיה היא היחלשות המוסדות וחקיקה פרסונלית שמקדמת שחיתות. מה שעושים פה חברי הכנסת – לא הממשלה – בחקיקה הפרטית זה חלק מהמנגנונים שמחליפים פקידות מקצועית בדרג פוליטי ומקורבים, ומתחילים לייצר מנגנוני שחיתות.
קח את חוק המתנות – נכון, זה הישג שלנו שהצלחנו לגרום לו להימשך חזרה, אבל זה חוק שלא היה צריך לבוא אל העולם, וזה ממש מנגנון של שחיקת דמוקרטיה. זאת אומרת שאנחנו לא ניצבים רק אל מול ממשלה שדוהרת להפיכה משטרית, אנחנו רואים את זה בכל צעד וצעד. תראה את החוק שיגיע ביום רביעי לפירוק לשכת עורכי הדין, חוק בריוני ואלים. לא ניצחתם בלשכה עם אדם מושחת, שבאמת – אני אומרת מילה קשה – הזנה את התפקיד, אז אתם מפרקים גוף כי אתם הכוח. זאת לא מערכת דמוקרטית, וזה מדאיג.
בכל הפגנה בכל מוצ"ש אני גם מדברת על זה שאנחנו צריכים לראות את כל הצירים המקבילים של מה שנעשה – את הציר של רצון לסגור את תאגיד השידור הציבורי; ושינוי פקודת המשטרה והמיליציה הפרטית שבן גביר רוצה; ואת החקיקה הפרטית; ואת ההפיכה המשטרית; ואת המשרדים הפיקטיביים עם כספים; וביטול לימודי הליבה – את כל הדברים האלה יחד, שמחלישים אותנו כחברה ששואפת להיות חברת מופת וחברה דמוקרטית שיכולה לכנס סביבה את כל הערכים שלנו כמדינה.
אני גם אגיד לך שהייתי היום בקפלן – לא בקפלן, סליחה, הייתי היום בנתב"ג, אני כבר רגילה להגיד קפלן, הייתי היום בנתב"ג. ראיתי באמת מחאה מעוררת השראה. אפשר לחלוק אם נכון להפגין בנמל תעופה, לא נכון, אני יודעת שכל צעד שבא לנסות לערער את מי שכלום לא חודר אליהם בדרך להפיכה משטרית זה צעד בעד המדינה, זה צעד של אהבת ישראל, זאת אמירה שהדמוקרטיה הישראלית מספיק חשובה כדי שנשבש רגע את חיינו כדי לשמור עליה. כי זה מאבק, אין מאבק הירואי מזה.
ניגש אליי מישהו רגע לפני שנסעתי לתחנת המשטרה, גם לראות מה מצבם של העצורים, הוא אמר לי: תגידי, מה יהיה? אמרתי לו: יהיה טוב, חייב שיהיה טוב. ואז הוא פותח את הטלפון ומראה את התמונה של המסך הראשי, שזה פעוט כבן שנתיים, הוא אמר לי: אני מבוגר, אני כבר סיימתי את הקריירה, אבל בשבילו אני פה. הנכד שלו. זה גמר אותי. הסתכלתי על היועץ שלי, אמרתי לו: אתה ראית מה הוא אמר? זה כל כך ריגש אותי, כי הוא באמת אמר את זה בשיא הכנות, הוא פשוט רצה להראות לי: אני פה בשבילו. ההבנה – קודם כול, המחאה הזו מלאה בצעירים, גם בנתב"ג היה מטורף – אבל ההבנה גם של הדור הוותיק יותר, שהם נהנו מתשתית מסוימת ששואפת להיות מגדלור של צדק ושל שוויון ושפיות – אי-אפשר להגיד שהצלחנו בכול בדרך, אבל שואפת לשם – והם לא רוצים להשאיר אחריהם את ההפך. הם באמת חרדים מהמקום הזה. הם מבינים שהם, בשנים האלו, יכולים לצלוח את הסיפור הזה ולחיות טוב, אבל הם מבינים שמה שיישאר פה אחר כך הוא לא ישראל שהם בנו פה. זאת חוויה כואבת.
יוצא לי לדבר הרבה דווקא עם הדור הוותיק יותר, וזאת חוויה של אימה מסוג אחר. אם אני דואגת – –
כן. – – לילדים שלי, אתה יודע, אני עוד צעירה; הם, החוויה שלהם היא: מה, כל מה שבנינו ירד לטמיון?
ממש. ואני גם רוצה להגיד, יש גם המון תקווה במה שאני רואה ברחובות, כי אם חשבנו ש-20 שנות דה-לגיטימציה שעשה בכישרון רב ראש הממשלה – שכתוב ספר האזרחות, תהליכים שנעשו. ואתה יודע משהו? נרדמנו בשמירה להרבה תהליכים. אמרנו, לא נורא, אפשר – על חוק הלאום, הרבה דברים שקרו בדרך. אבל בסוף האתוס של מדינה יהודית ודמוקרטית, של מדינה שהיא דמוקרטיה ליברלית, הוא חזק מאוד. אני לא חושבת שכולנו דמיינו את עוצמת המחאה שתצא מהדבר הזה, ואני חושבת שזו תקווה מאוד מאוד גדולה, מאוד גדולה, לא רק לזכויות וההגנות שלנו – בסופו של דבר גם לחיים בכבוד שלנו. ואת זה תמיד אני אומרת.
כן, בוודאי. אגב, אני אגיד לך שגם ראיתי – בחלק מהמעצרים שראיתי זה היה נדמה כאילו עצרו סתם אנשים. ראיתי ששולפים מישהו כזה שעמד בצד. מאוד מאוד מלחיץ.
מה שקרה זה שאני ראיתי חבר מצלם וניגשתי אליו, התחלתי לדבר איתו, היועצת שלי צילמה אותי. אני אחר כך ראיתי מה עשו לה, מהצד, כי אני לא ראיתי, בדיוק דיברתי עם אותו חבר – והם רצו להסיט אותנו מהאזור הזה של הכביש. הוא היה חסום, היו שם אנשים – לא חסמנו את הכביש, הוא היה חסום – רצו להזיז. אפילו לא שמנו לב, דחפו את היועצת שלי וגערו בה, ואז הוא בא אליי, אז הראיתי לו את התעודה שלי של חברת כנסת והוא התעצבן מזה שהוא לא יכול להתנהג כך ולהתייחס כך.
אבל זה לא צריך להיות בגלל שיש לי חסינות, זה צריך להיות בגלל שצריך לשמור על הסדר הציבורי, ושמירה על הסדר הציבורי היא לא להתסיס את הציבור ולא להתנהג אליו בבריונות ואלימות. המשטרה היא גורם שומר על החוק, לא גורם שאמור להיות מאיים ומסוכן. אני מאמינה בתפקיד החברתי של המשטרה, לא בתפקיד שלה כבריון השכונתי.
ואני גם רוצה לומר שאנחנו לא פעם רואים דרך המחאות עכשיו – במיוחד בעידן שבו הכול מצולם ומתועד – את החוויות של ציבורים מודרים ומוחלשים שנים אחורה. אני תמיד אומרת את זה, וחשוב לי לקשור את זה. כן, אם זה הציבור החרדי והחברה האתיופית והחברה הערבית ומזרחים וציבורים שלא פעם חטפו את היד הקשה של המשטרה – לא כי כל השוטרים ככה, חלילה, לא, ממש ממש לא, אלא כי לא טיפלנו בתופעה של אלימות משטרתית כמו שצריך, וחברה מתוקנת מטפלת בה.
אתה רואה למשל מה קורה עכשיו בצרפת, לצערנו, במקרה באמת קשה, אבל אני מזכירה שמקרים כאלה קרו גם פה, ואנחנו לא פעם קיבלנו עמדה שזה היה צריך לקרות. ולא. אני יצאתי גם לכל ההפגנות שהיו כשהרגו את הנער סלומון טקה, זכרו לברכה, בחיפה.
ממש. אנחנו מדברים פה גם על הורות – – –
לא, לא חייבים להיכנס, אלא להגיד על החוויה הקשה של קהילה – – –
ממש. אין ספק. זה בדיוק העניין. ואנחנו יודעים בפנים שאין ספק שזה היה נראה אחרת, גם בתגובה הציבורית וגם בתגובה של המשטרה, ובסוף המשטרה היא גם שיקוף של ציבור וחברה. ובדיוק דיברנו על הורים ועל חשש על הילדים, אז אחד הדברים שיושבים עליי מההפגנות של החברה האתיופית זה השיח של האימהות, שאומרות שהן תמיד מפחדות כשהילד יוצא החוצה. איזה דבר נורא. זה נורא. חוויה של אימא שיודעת שהבן שלה, כשהוא יוצא החוצה, באיזשהו מקום תמיד מסומן כמטרה.
חברה לא יכולה לנהוג כך ולא יכולה להיות כך ואני חושבת שדווקא דרך מה שאנחנו רואים היום אנחנו מחויבים לתיקון העמוק יותר, לא רק לבלימת מה שישנו אלא לתיקון העמוק יותר. אני באמת מאמינה בחברת מופת. אני אגיד לך משהו, אני חושבת שנכון להגיד את זה כאן, במליאה: אני חושבת שישראל שאני רוצה להיות חייבת לשאוף אל המקום הזה כל הזמן, וישראל שלנו צריכה לשאוף לשם. ולכן הדבר הזה הוא גם להסתכל נכוחה על המציאות וגם לתקן את אותם מקומות שמחייבים אותנו בתיקון.
אז אני כן רוצה לפרגן גם לכל הפעילים והפעילות, המפגינים והמפגינות, שלא רק שהגיעו לנתב"ג, הם הגיעו בהמוניהם למשטרה, לעמוד לצד העצורים – –
– – מתוך סולידריות והבנה שאנחנו ביחד נצליח במאבק הזה. סיימנו? ואו. אני חייבת להגיד לך שמאוד נחמד איתך כשאני עולה לבמה.
2,613 מילים של נעמה לזימי. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.