קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אדוני היו"ר, כנסת נכבדה, נפתח בכך, כמובן, שליבי עם הלוחמים עכשיו, שעדיין פועלים באזור ג'נין. אני ממש מתפללת לשלומם ולהצלחת המבצע. אני מתפללת שיחזרו כולם בשלום בגוף ובנפש ושפעולתם תחסוך מאיתנו טרגדיות, אובדן חיים, תמנע פגיעה בנפש ובחיי אדם.
ממש לפני כמה ימים ביקרתי בחטיבת הקומנדו, ראיתי את בחורינו הטובים, מה שנקרא; יש על מי לסמוך, בחורים נהדרים ומדהימים. באמת אני כולי גאווה גדולה, ואני מקווה שהמפקדים ואלוהים ישמרו עליהם.
אולי זה גם הזמן להזכיר כמה מושכלות יסוד. מצד אחד, כשיש מבצע צבאי כזה נרחב ומורכב, להיות אופוזיציה זה גם דבר מורכב, כי הלב שלנו – רגע אחד לשים בצד את המחלוקות, לשים בצד את מה שמפריד בינינו, להתרכז בטוב, להתרכז במשותף, לתת גב ולתת תמיכה, מה שנקרא, כשהתותחים רועמים. אבל קורים פה כמה דברים שלא מאפשרים לדבר הזה לקרות, אז בהחלט החקיקה שממשיכה בכנסת גורמת לכולנו להתכנס פעם אחר פעם בוועדת החוקה ולהמשיך להילחם נגד ההפיכה המשטרית. גם צריך לזכור אולי את אחד מהדברים הבסיסיים שעוד למדנו מדוד בן-גוריון, שממש חרת לנו את המוטו שישראל תיבחן לא בטכנולוגיה ולא בצבא שלה אלא במוסר שלה ובערכים שלה. שווה לזכור את זה דווקא היום. דווקא היום, כשהחיילים שלנו נלחמים, אסור לנו לאבד את המוסר שלנו, אסור לנו לאבד את הערכים שלנו. הם אלה שהם המצפון שלנו והמצפן שלנו, ולא רק אנחנו חיים עליהם ומסתכלים עליהם אלא כל העולם – גם הידידות וגם האויבים – מסתכלים עלינו. המוסר זה קודם כול, התשתית.
מעניין מה היה אומר היום בן-גוריון אם הוא גם היה רואה את נמל התעופה בן-גוריון מתמלא באלפים רבים של ישראלים נורמטיביים, אנשים שמעולם לא חשבו שימצאו את עצמם הולכים ערב-ערב, מגיעים לנמל, מגיעים לשם עם דגלי ישראל, עומדים שם ונלחמים בדרך שלהם על הדמוקרטיה. אנחנו נמצאים כאן בכנסת, יש לנו את האפשרות לעמוד, למחות, לנאום, להגיע לוועדות; אבל הישראלי שאינו יכול להיות כאן ולהילחם את המלחמה שלו מכאן ומחפש את הדרך שלו להביע את הזעם שלו, את החרדה שלו, את התסכול שלו, את הכאב ואת הפחד שלו, משתמש בכל האמצעים שלו, החוקיים והלגיטימיים, למחות נגד צעדי הממשלה. וכן, אני מצדיעה לכל אותם אלפים שקמו – גם היום – ויצאו החוצה כדי למחות. יש לי תחושה שגם בן-גוריון היה מעריך את זה.
למרות – אני יודעת שזה פוגע בסדר הציבורי, ולמרות שאני יודעת שזה גורם עוול לאנשים שרוצים לטוס, אבל הערכים והחשש והפחד ותחושת העמידה על אידיאולוגיה – באמת, אדוני היו"ר, אני אומרת לך בגילוי לב שהאנשים האלה שיוצאים החוצה יוצאים מפחד אמיתי. לא מדובר במשחק או בכאילו, אתה יודע, איזה סוג של חששות; זה אמיתי, זה אותנטי, זו תחושה של ביחד, להילחם, אולי אפילו – – –
תראה, אני אומר לך מה, אני אומר לך מה: הם שומעים ורואים אותנו, הם שומעים ורואים גם את יו"ר ועדת החוקה, גם על סגנונו, גם על החד-צדדיות וגם על החוקים. עכשיו, כשאני מסתכלת לא רק על הסגנון – כשאני באמת משווה למה שקרה, כן, במדינות אחרות מעבר לים, וזה קרה ממש לא מזמן אצלם, אז גם שם זה התחיל בקטן. וזה מפחיד, כי נגיד אתה מסתכל על חוק שנראה לכאורה תמים, ואתה אומר: בסך הכול הורידו את גיל הפרישה לשופטים, מה כבר יכול לקרות? מ-70 ל-67, אנחנו רוצים להצעיר את השופטים – כאילו, יש משהו שנראה על פניו טוב, אבל זה היה חלק מתוכנית, זה היה חלק מהשתלטות על בית המשפט. אז אנשים שקוראים ואנשים שמקשיבים – ויש עכשיו הרבה מאוד פרופסורים ומשפטנים שבאים ומנגישים את מה שקרה במדינות אחרות וממש שמים השוואה של התהליכים בעולם למה שקורה כאן – אי-אפשר שלא לראות את הדומה. וכן, זה מפחיד. אני אומרת לך באמת.
נכון, נכון. אבל אנחנו מכבדים אחד את השני בעניין הזה.
אני רואה, אני יודעת, אני יודעת את זה. ואגב, אתה יודע, זה קצת כמו אותה הפגנת המיליון שהייתה, של החרדים.
היה משהו ממשי. אתה יודע, אני יכולתי להסתכל מהצד כאימא לחייל, כחילונית, שאומרת: מה, אפשר לחשוב, מה קרה? כולה מדובר פה על משהו שכל מדינת ישראל צריכה לעשות, חובה; לראות את זה כאילו באיזה סוג של ניכור. אבל אני מאמינה, אני מאמינה שכשאנשים יוצאים לרחובות זה באמת באמת מפחיד אותם, והם חשים יותר מכול – והינה, אתה יודע, יש לנו הרי את הדבר הזה המשותף של שנינו, אתה היום מכהן כיו"ר ועדת העבודה והרווחה ואני כיהנתי. בתקופתי היו מחאות של נכים, והם באמת חסמו את הכבישים – את עזריאלי – לא פעם אחת, אתה יודע, למורת רוחם של נהגים שרצו לחזור הביתה. אני עבדתי ממש קרוב לשם גם לא מזמן וראיתי את זה – אנשים נתקעו בפקקים. אבל אי-אפשר היה שלא לחוש אמפתיה והבנה לכך שהם מרגישים שאין להם כבר יותר מה להפסיד, שאף אחד כבר לא שומע אותם, דורסים אותם, כולם אטומים. אז אנשים מחפשים את הדרכים שלהם שיראו אותם, לעשות משהו שכן יהיה סוג של – לא אגיד קזוס בֵּלי, עילה למלחמה, אבל משהו שישנה רגע את סדר-היום: שידברו עלינו ועל הפחדים שלנו, ואולי דרך זה שנעלה את זה לתקשורת דברים יזוזו ויהיו שונים.
עכשיו, אני רוצה אבל לדבר בדקות שנשארו לי על זה שמצד אחד אני מתרשמת מיכולותיו של ראש הממשלה – ואני שמה לב שבין היתר הוא הלך עכשיו לאירוע של השגריר, כי באמת בארצות הברית כרגע עדיין הדלתות סגורות, אז הוא יכול להתנחם בלהגיע לאירוע של השגריר לכבוד יום העצמאות האמריקאי – והוא ובעיקר איש כבר ותיק, פוליטיקאי, יודע לא לקחת דברים באופן אישי, או לפחות משתדל שלא לקחת דברים באופן פרסונלי. אבל הממשלה הזו היא מאוד מאוד מאוד פרסונלית. למה הכוונה? אני לא זוכרת שהייתה עוד כנסת כזו או ממשלה שממש לכל חוק כמעט היה שם של חבר כנסת או שר, שורה ארוכה של חוקים שהם פשוט פרסונליים – לשרים, לח"כים, למקורבים. כל עם ישראל, כל הצופים יודעים שיש חוקים שהם חוקים עם שמות. אף אחד כבר לא מנסה להסתיר את הקשר המיידי, את השחיתות אולי בצמרת הזו.
ואם אני איתלה באילנות גבוהים, יש את המשפט המפורסם של רבין, שהאלימות היא כרסום יסודות הדמוקרטיה, אז אני אוסיף לזה ואני אומר שגם שחיתות היא כרסום גס של השיטה. כי אם אנחנו רק נעבור ונסקור כאן את החוקים, אז הינה, החוק הזה שהיום עברנו עליו בוועדת הפנים, חוק טבריה, חוק פרסונלי שמאפשר ליו"ר הוועדה הקרואה בטבריה, בועז יוסף – אז אפשר לקרוא לזה פשוט "חוק בועז יוסף"; החוק הזה שמחוקק כאן הוא ספציפית פרסונלי לבועז יוסף, מקורבו של אריה דרעי, כדי שיוכל להתמודד על תפקיד ראש העירייה. זה חוק שהוא כל כך פרסונלי טהור שאי-אפשר אפילו להתבלבל בעניין הזה. רק אדם אחד – שלום, אדוני השר.
רק אדם אחד יוכל להרוויח מתיקון החוק הזה. או למשל, אתם זוכרים את חוק המתנות? הצעת החוק של שירות הציבור (מתנות), הלוא הוא חוק נתניהו, כי אנחנו נזכיר שבאוקטובר 2022 קבע בג"ץ שסכום של כ-240,000 דולר שקיבל ראש הממשלה נתניהו מבן דודו המנוח לצורך מימון הוצאותיו המשפטיות שלו ושל רעייתו שרה, ניתן בניגוד לחוק המתנות.
אז מה עושים? מחוקקים חוק ספציפי, פרסונלי, לראש הממשלה נתניהו. זוכרים את חוק פיצול הליכוד? שם זה ממש לא היה עם שמות מוגדרים, אבל הייתה כאן כמובן בורסת הניחושים – אמסלם אולי, ביטן, דנון. היו חברי כנסת סוררים שאיימו על הליכוד כשהם לא היו מרוצים מחלוקת התפקידים שיקבלו, והופ, הופ, הופ, מהר, לפני שהממשלה הושבעה כבר כמובן היה כאן החוק הזה. לילה טוב, השר.
היה לנו חוק הנבצרות. זוכרים? גם זה חוק פרסונלי לנתניהו. וכמובן חוק בן גביר – תיקון פקודת המשטרה, להפוך את המשטרה לפוליטית, לשלוט במשטרה, להקים מיליציה פרטית, משטרת בן גביר. ואיך שלא נסתובב ונסתכל על זה, היה לנו חוק דרעי 1, חוק עוקף קלון, כחוק הדגל הראשון שהממשלה הזאת החליטה להביא; ואז חוק דרעי 2, והרי תמיד, כל סדרה טובה, כל סרט טוב יש לו סרט המשך. אז חוק דרעי 2 – חוק-יסוד: הממשלה (תיקון – כשירותם של שרים וסגני שרים). וכל זאת למה? כי צריך למצוא פתרון ספציפי, פרסונלי, אישי – איך שלא תקראו לזה – לאדם אחד. מה עם סמוטריץ'? לא שכחנו גם אותו. כמובן, הצעת חוק-יסוד: הממשלה (תיקון – שר נוסף במשרד). שר השטחים סמוטריץ', כדי שיוכל לשלוט בשטחים. באמת, לא זכורה לי חקיקה פרסונלית כל כך ענפה, כל כך מפותחת, כמו בממשלה הזאת.
בוטה. ומה הבעיה? למה בעצם לא נעשה בכלל חוקים פרסונליים? חוק פרסונלי לי, חוק פרסונלי לך, דבי. למה? כי חקיקה פרסונלית היא דבר רע ומושחת, שחותר תחת עקרון הפרדת הרשויות. היא עומדת בסתירה לעקרונות הכלליות, היא מגבירה את החשש מפני פגיעה בזכויות יסוד של גורמים מוחלשים שהם במקרה לא בשלטון עכשיו, ויש לנו כאלה לא מעט גורמים מוחלשים בחברה וכאלה שנמצאים בנחיתות פוליטית. אז הממשלה הזאת היא האליטה הפוליטית, והיא למעשה הופכת, הלכה למעשה, לא רק לעליונות יהודית בכל מה שקשור ליחס של החברה כלפי הערבים ומיעוטים אחרים בישראל, אלא כלפי הציבור שהיום הוא האופוזיציה.
הממשלה הזאת, שאני כל פעם נדהמת מחדש מהיכולת שלה להפעיל את מכונת מכבסת המילים שלה ממש מיום הקמתה, היא באמת פוגעת בערך השוויון הכי הרבה שיכול להיות, ערך השוויון בפני החוק, ופוגעת באופן בלתי נסבל, קשה מאוד, באמון הציבור במוסדות השלטון ובהגינותם. כל החקיקה הזאת, יחד עם הדברים האחרים, משחיתה בראש ובראשונה את הנורמות החברתיות ומובילה לזילות המונחים "חוק" ו"הליכי החקיקה". הנזק הזה, של להשחית את הנורמות הציבוריות – אותם חוקים משחיתים שהממשלה הזאת מביאה לחיי היום-יום, הם, תסלחו לי, הרבה יותר חמורים ואולי גם בלתי הפיכים הרבה יותר מאשר אי-יכולתה או אי-הטיפול שלה ביוקר המחיה, אי-הטיפול שלה בביטחון האישי, בבעיות הבריאות, בתחבורה, בבעיות החינוך. באמת, כמות הבעיות היא אדירה, אבל הנזקים לנורמות האלה, החברתיות והמוסריות, שחברי הממשלה הזאת גורמים לנו כחברה, השחתה שיטתית של כל נורמה, חוק, נוהג, מוסד – זה דבר בלתי נסבל ובלתי נסלח.
לפני שנה נפלה ממשלת השינוי. ראש האופוזיציה דאז, היום ראש הממשלה, כמובן, יצא בהצהרה מאוד פומפוזית, כהרגלו, וטען שסוף-סוף נפלה הממשלה הכושלת ביותר. ואני צוחקת, כי היום, באמת, כשאתם מסתכלים על הנתונים של הממשלה הזאת בכל נדבך שהוא, זה פשוט לא ייאמן. אבל הוא טען אז שנפלה הממשלה הכושלת ביותר בתולדות המדינה. הוא טען שהממשלה שלנו הפקירה את הביטחון האישי של ישראל – שימו לב לנתונים הנוראיים, הטרגיים והאכזריים של כמות הנרצחים בחברה הערבית, בחברה היהודית והכללית, בממשלה הזאת, שאנחנו בסך הכול מציינים עכשיו חצי שנה מאז הקמתה. באותו נאום הוא גם הבטיח: אנחנו נקים ממשלה לאומית רחבה שתדאג לכולם, ומעל הכול – ממשלה שתחזיר את הגאווה הלאומית, כדי שתלכו עם ראש מורם. אני לא יודעת בדיוק על איזו גאווה מזויפת הוא דיבר, ראש הממשלה נתניהו, דבר אחד אני רוצה לומר, שהוא באמת טעה בכל מה שהוא אמר והצהיר אז כלפי המאזינים והצופים, כלפי – כמו שהוא נוהג לומר – אזרחי ישראל. בכול הוא טעה, למעט דבר אחד: המחנה הליברלי והדמוקרטי באמת היום הולך ברחובות ובכיכרות בראש מאוד מורם. בזכות הממשלה הזאת, בזכות הדברים שהיא מבצעת וצעדיה, קם כאן, התייצב כאן והתחבר כאן מחנה שלם וגדול שהתחבר מחדש לערכים, לאידיאולוגיה, למוסר, לעמוד השדרה שלו, דבר שהיה כאן רדום במשך שנים ארוכות מאוד.
כן, אנחנו מכים על חטא. מכים על חטא, אתם יודעים מה, שהתנהגנו גם בממלכתיות ואמרנו: לא נורא, והרבה פעמים הפנינו את הלחי השנייה וגם דאגנו איש-איש לעולמו, לחייו, אולי לקריירה. והינה הגיעה הממשלה הזאת וחיברה אותנו יחדיו לגוש שלם, גוש שלא מוותר, גוש נחוש, שהולך היום ברחובות, וגם ברגע זה יוצא בהמוניו ולא מוותר. ואני אומרת לכם שהוא גם לא הולך לוותר, כי כל זמן שתמשיך כאן הרפורמה הזאת, שאנחנו יודעים שמדובר כאן בשינוי משטר ובהפיכה משפטית פר סה – ועילת הסבירות שעליה דנים בשבוע הזה, שככל הנראה תגיע להצבעה מחר בוועדה, היא בדיוק הסמן שמבחינתנו אנחנו רואים שמגבילים את כוחו של בית המשפט, כמו שרוצים עכשיו להגביל את ההפגנות, והיום ראיתי הצעת חוק שמוגשת על ידי הקואליציה. זו ממשלה שמגבילה דברים, שמבטלת דברים, שמפחדת מההמון הזה, שמפחדת מהמחנה הגדול הזה שקם. והוא קם והוא צועד והוא לא יפסיק.
מילה אחרונה – דיברתי קודם על הצעת החוק, או יותר נכון חוק בהונגריה שהוריד את גיל הפרישה של השופטים. עכשיו מדברים על כך שעילת הסבירות תמנע בעצם מבית המשפט להתערב כאשר הקואליציה תוכל להוציא את זממה לפועל ולפטר את היועמ"שית.
אני מוכנה להראות לך. ראשית, יש הרבה מאוד דברים שלא נמצאים בחוק.
רגע, רגע, רגע. יש הרבה מאוד דברים בפסיקה שמתפתחת – אגב, אפשר לעשות על זה דיון, כמו שהרבנים מפתחים דברים.
בפסיקה יש הרבה מאוד כלים משפטיים. השופט, כדי להגיע בסופו של יום להכרעה, צריך להשתמש בכלים משפטיים. איך הוא מגיע בסוף לפסק הדין? לפעמים החוק לא כולל את כל המקרים והנסיבות. עכשיו, כדי שיהיה לך פסק דין מנומק, כדי שאתה תבין איך הוא הגיע בסוף להכרעה, במהלך השנים השופטים – ואגב, זה לא אצלנו, זה ככה שיפוט בכל העולם – – –
לא. בכל העולם הסבירות, ואני אראה לך את זה, אדוני, ברשותך – – –
בדיוק. כמובן עילת הסבירות לא התחילה אצלנו, זה גם לא התחיל אצל ברק, זה גם היה אצל שמגר ועוד כאלה ואחרים. אבל זה ממש לא אצלנו, ואני אראה לך, מבטיחה לך.
בדיוק. לסיום אני רק רוצה לומר שכמו שהתחלתי לומר שכרגע עילת הסבירות בעצם תמנע את התערבות בית המשפט בפיטורי – ככל שאני מבינה שרוצים להוציא את זה לפועל יום בהיר אחד – פיטוריה של היועמ"שית, כך זה גם נעשה בהונגריה כאשר פוטר הרמטכ"ל. יום בהיר אחד פוטר הרמטכ"ל ופוטרו שם 400 קצינים, וכבר לא היה למי לפנות. כשאתה רצית ללכת ולהגיד: רגע, שנייה, אבל מה, למה – אין, לא היה לך למי לפנות. וזה דבר שבעיניי הוא מפחיד והוא מסוכן, כי בסוף, כשהציבור נפגע הוא לא יכול לבוא אליי ואליך; הוא יכול לבוא, אבל אתה יודע, זה פרסונלי, זה קטן, זה לא עקרוני ורוחבי. ופה יש קושי ממשי, שהיום אתם בשלטון אבל אחר כך אולי תהיו באופוזיציה. תודה רבה, אדוני.
2,157 מילים של אפרת רייטן מרום. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.