קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
מכובדי היושב-ראש, רבותיי חברי הכנסת, (אומר דברים בשפה הערבית, להלן תרגומם: קודם כול, אני מסכים למה שהעלה עמיתי חבר הכנסת איימן עודה סביב עמותת עתידנא והולכתם שולל של צעירינו; כל הצעירים בעיניי הם צעירים שרוצים להתקדם ולנצל כל הזדמנות, אולם ייתכן שלא כל האמת הוצגה בפניהם לגבי מי שעומד מאחורי העמותה הזאת, מהימין הישראלי המתנחלי. חלק מהאמירות שיוחסו לפעילים יהודים קיצוניים בעמותה הזאת מצמררים, כולן שנאה וכלימה לערבים וכלימה לסטודנטים עצמם משום שהם ערבים. אולם מחובתנו קודם כול להשכיל ולכוון את הסטודנטים האלה, כמו שאמרת, ולא להאשים אותם בבגידה כמו שעשו אחרים, והדבר השני הוא למצוא להם חלופה. זו גם החובה של כולנו.)
הנושא השני הוא התוקפנות והפלישה לג'נין. ב-2002 הייתה פלישה רחבה יותר מהפלישה הזאת, היו בה עשרות הרוגים ופצועים. אני זוכר שרק לפני שבועיים-שלושה היו שבעה הרוגים פלסטינים בג'נין, עוד פלישה, והיום גם. אני שואל את עצמי על התזמון של הפלישה לג'נין. האם – האמירה שלנו שהדם הפלסטיני הוא דלק של העימות הפנימי הישראלי, של התחרות בין הממשלה לאופוזיציה – האם יש מישהו שחשב שהפלישה לג'נין תעצור את המחאה, למשל? המחאה לא נעצרה, ויש הפגנה בנתב"ג. יכול להיות – אם זו מטרת הפלישה, אז היא לא השיגה את המטרה הזאת. אבל אם המטרה היא דיכוי הרצון של הפלסטינים בג'נין והפלסטינים בכל מקום, בני העם הפלסטיני, לשאוף לחירות, למשל, להשתחרר מהכיבוש, להתנגד לכיבוש בתוך ג'נין, להתנגד לכיבוש – אגב, כך גם היה באלג'יר נגד הכיבוש והקולוניאליזם הצרפתי, כך היה גם במרכז אפריקה נגד הבלגים וההולנדים, כך בווייטנאם נגד האמריקאים. טבעם של עמים הוא לשאוף לאור ולגרש את הפולשים והשלטון הזר.
קשה לי להתרשם ממי שקורא לעצמו הצבא המוסרי ביותר בעולם, ומפציץ את תיאטרון החירות בג'נין. (אומר דברים בשפה הערבית, להלן תרגומם: הפצצת תיאטרון החירות בג'נין – ייתכן שהם הצליחו בהפצצת תיאטרון החירות, אולם הם לא הצליחו כלל בביטול השאיפה לחירות של כל אנשי ג'נין, של מי שמגן עליה ושל העם הפלסטיני כולו. זו מטרה וחלום של כל עם אשר נשללה ממנו החירות – לחזור ולהיות חופשי במולדת שלו ובמדינתו העצמאית.)
לגבי המטרות, אמרתי שהמטרה הראשונה, דיכוי המחאה, לא הושגה, כי המחאה נמשכת. אבל אני רוצה לציין שכבר מהבוקר גם המחאה, גם האופוזיציה, גם הקואליציה, מגבים, מהללים. אני יכול להבין את הממשלה, שיצאה אל הפלישה הזאת בגלל מניעים רבים, אבל המחאה, נדמה לי שהסיסמה שלה, והמטרה, היא דמוקרטיה ולא דיקטטורה. אני שומע בקפלן כל הזמן, עופר, "לא לדיקטטורה, כן לדמוקרטיה". אז דמוקרטיה היא לא רק הרכב הוועדה למינוי שופטים, דמוקרטיה היא לא רק עילת סבירות, פסקת התגברות – כן או לא; דמוקרטיה היא דרך חיים, היא שוויון, היא כל כך הרבה דברים שהם לא רק בית המשפט העליון וההרכב שלו ומי שמאיים עליו. ודאי שעצמאות מערכת המשפט היא חשובה, אבל מי שמתנגד לדיקטטורה בתל אביב לא יכול לתמוך בדיקטטורה בג'נין ובשטחים הכבושים. זו צביעות, זה מוסר כפול, וזה בדיוק היישום והתרגום של ה-Jewish Supremacy, העליונות היהודית. ומי שחושב במושגים של עליונות יהודית חושב במושגים גזעניים. כלומר, הפלסטיני בשכם או ברמאללה או בג'נין יהיה נטול חירות ודמוקרטיה ושלטון, אבל בתל אביב, אם יהיה שינוי בהרכב ועדת בית המשפט העליון – מינוי שופטים – שאנו מתנגדים לו, אגב; אנחנו הצבענו נגד כל ההצעות האלה של מה שקראו "רפורמה" שהביאה הקואליציה בממשלה הזאת. אתה לא יכול להיות כל כך סלקטיבי, במובן השלילי ביותר, המדיר והמפלה, כי דמוקרטיה היא אבסולוטית, היא דרך חיים, היא חוויה, היא הרבה דברים. היא זכות לתנועה חופשית, היא זכות הביטוי, לא רק סניוריטי בבית המשפט העליון וביטול עילת הסבירות. וכמי שהתנגדו לכל ההצעות האלה של הקואליציה, אני בהחלט יכול להצביע על הפרדוקס בין ההפגנות, שדורשות דמוקרטיה ולא דיקטטורה אבל תומכות בדיקטטורה נגד עם אחר, שנרמס ונדרס על ידי צבא כיבוש.
נדמה לי שלזה קוראים אוקסימורון. דבר והיפוכו, לבן ושחור, דמוקרטיה ודיקטטורה. אין דמוקרטיה עם כיבוש, כיבוש לא הולך עם דמוקרטיה, ומדינה שהיא כובשת היא מדינה כובשת, היא לא מדינה דמוקרטית, אלא אם כן הכוונה לדמוקרטיה אתנית, דמוקרטיה ליהודים; אז, זה באמת ביטוי של עליונות יהודית. ומדעי המדינה בכל העולם, לא לזה הם התכוונו כשהם מלמדים את המונח "דמוקרטיה". זה שוויון בין האזרחים, שוויון בין אזרחים יהודים לאזרחים ערבים, למרות שהדעות יכולות להיות שונות; שוויון שהוא גם אזרחי, גם פוליטי, והיעדר כיבוש של עם אחר, שנמשך שנים על גבי שנים, וכאשר תוקפים ופולשים לעיר פלסטינית תחת כיבוש – הכוונה לג'נין או שכם – מהללים.
ניסו את הכול, מכובדי היושב-ראש – ובזה אני אסיים. ישראל על כל ממשלותיה, לא רק הממשלה הזאת, ניסתה גירוש, ניסתה חיסול, ניסתה הפקעה, ניסתה נישול, הדרה, מחסומים, ניסתה הכול. היא ניסתה להציע בנטוסטנים, אוטונומיה, פסאודו-אוטונומיה – הכול חוץ מדבר אחד, שלא נוסה, והוא סיום הכיבוש. סיום הכיבוש – כן. הסדרת הכיבוש מחדש – לא. תודה רבה, אדוני היושב-ראש.
742 מילים של אחמד טיבי. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.