קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
הבאתי אפילו את המשקפיים הטובים. אבל אתה מפסיד את פרק התהילים.
שמת לי שעה וחצי, זה שעתיים וחצי. יפה. אולי זה יהיה השיא של המושב, לא?
אדוני היושב בראש, אדוני השר – שאישרתי לו לצאת להפסקה קצרה – חבריי חברי הכנסת, יש פה חברי כנסת? חבר הכנסת ואטורי, אני מתחיל בלמלא את בקשתה של אשתי, זה עניין של שלום בית. אשתי ביקשה שאני אתחיל בקריאת פרק תהילים להצלחתם ושלומם של חיילי צה"ל. אני אקרא את מזמור כ"ג: "מזמור לדוד. ה' רעי לא אחסר. בנאות דשא ירביצני, על מי מנחות ינהלני. נפשי ישובב, ינחני במעגלי צדק, למען שמו. גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי. שבטך ומשענתך המה ינחמוני. תערך לפני שלחן נגד צררי. דשנת בשמן ראשי כוסי רויה. אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי. ושבתי בבית ה' לארך ימים". לשלומם והצלחתם של חיילי צה"ל.
טוב, יש לנו פה זמן ארוך לבלות ביחד. אם נרגיש שמשעמם לנו נעבור לסוגה אחרת. אתן הולכות לסכם את כל זה? השם ישמור. טוב, יישר כוח. יש לך עיפרון מיותר? אנחנו הולכים לקרוא את זה פעם ראשונה ביחד, ואם יהיו קטעים מעניינים, נסמן אותם.
בשעתיים וחצי הקרובות נקרא מתוך ספר שנקרא "אמנה ישראלית", שערכו אותו ירון קנר, פרופ' שחר ליפשיץ ופרופ' אריאל בנדור. אלה 75 מאמרים לא ארוכים במיוחד – הרהורים על עתיד מדינת ישראל. נראה לי בסך הכול שזה יכול להיות מעניין ורלוונטי. אני אקרא גם את ההקדמה?
הקדמה: "בשעה שבה שורות אלה נכתבות, מוצאי שבת, י"ב באדר תשפ"ג, 4 במרץ 2023, ישראל סוערת. הממשלה מקדמת בנחישות שורה של רפורמות משפטיות מהותיות שלדעתה חיוניות לדמוקרטיה הישראלית. ציבור גדול מאוד רואה ברפורמות האלה הפיכה משטרית אנטי-דמוקרטית. חלק ניכר מהציבור הישראלי ער לסכנה הגדולה שבעריכת שינויים מהותיים במשטר המדינה ללא הסכמה רחבה. אנחנו מקווים שבשעה שבה שורות אלו נקראות, כבר הושגה הסכמה" – אנחנו כמובן יודעים שעדיין לא, אבל אנחנו אופטימיים, נכון?
"הסערה שקרעה את הציבור הישראלי עד כדי סיכון הביטחון הלאומי של המדינה וכלכלתה, היא רק ביטוי חריף לבעיית עומק של החברה בישראל. 75 שנים מיום הקמתה של מדינת ישראל החברה שלנו אכולת שנאה, עוינות, חשדנות, אלימות מילולית ואף אלימות של ממש. חברה שסועה, פצועה ומפולגת לא רק לארבעת השבטים שעליהם הצביע בשעתו נשיא המדינה הקודם ראובן רובי ריבלין: חילונים, דתיים לאומיים, חרדים וערבים, אלא גם לתתי-קבוצות לאומיות דתיות, עדתיות, פוליטיות, מגדריות וכלכליות.
"מה אפשר לעשות? מה צריך לעשות? כיצד נגיע לאמנה הישראלית? שאלנו לדעתם של אנשי הגות ומעשה, אישי ציבור, אנשי רוח, חוקרים מהאקדמיה, פעילי ארגונים משדה החברה האזרחית ומנהיגי קהילות. יחד עם שלושתנו 75 נשים וגברים ממגוון רחב מאוד של קבוצות זהות ומגזרים, אליהם נעתר להצטרף נשיא המדינה יצחק הרצוג.
"ביקשנו מהכותבות ומהכותבים להציע במאמרים קצרים מתווים לחיים משותפים בישראל; מתווים כלליים לאמנה ישראלית, או מתווים שיתמקדו בשסעים חברתיים מסוימים, ואכן המאמרים המרתקים שבספר זה מציעים מתווים חשובים ובעלי ערך מעשי רב.
"חלק מהמאמרים מתמקדים בצורך בהנחלתם של כללי משחק מוסכמים ויציבים ברוחה של הכרזת העצמאות; יש בין המתווים כאלה המציעים הגדרה חדשה של הישראליות, שתהיה משותפת לכל תושבי ותושבות הארץ; מתווים אחרים לאמנה הישראלית מבוססים על פרקטיקות שיאפשרו היכרות הדדית בין קבוצות זהות שונות.
"מהצעות רבות עולה צורך במודל חברתי חדש, שבמאמר המסכם שלנו אנו מציעים לכנותו 'מודל העץ'. לפי גישה זו, כל קבוצה וכל מגזר ישמרו על ייחודם בו בזמן שכל הקבוצות יחלקו בסיס משותף – נראה לי שווה הדגשה – כל קבוצה וכל מגזר ישמרו על ייחודם בו בזמן שכל הקבוצות יחלקו בסיס משותף. לכל ענף בעץ מקום משל עצמו, אך ללא גזע מחבר איתן, העץ לא יהיה עץ.
"אנו אסירי תודה לאופיר ז'אן, סטודנטית בפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן, שריכזה את עבודת המערכת המורכבת ביעילות ובנועם מופלגים, לרותם כסלו, על עריכת הלשון המוקפדת, ולרות בן-ארי, מנהלת פרויקטים מיוחדים בידיעות ספרים, שליוותה את המיזם בחוכמה ובמסירות. תודתנו שלוחה לדב איכנולד, מנכ"ל ידיעות ספרים, שנעתר בהתלהבות להצעתנו להוצאת ספר ייחודי זה; לחיים טייב, נשיא הקונגרס הישראלי השותף בהוצאת הספר; ולמרכז מנומדין למשפט יהודי ודמוקרטי של הפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר אילן. הכותבות והכותבים הרבים נרתמו כולם בנדיבות רבה לכתוב בתוך זמן קצר, כמעט מעכשיו לעכשיו, מאמרים מרתקים, בלעדיהם הספר הזה לא היה. ירון כנר, שחר ליפשיץ ואריאל בנדור".
יפה. הפרק הראשון נכתב על ידי נשיא מדינת ישראל יצחק הרצוג. הוא מביא פה ציטוט של חיים נחמן ביאליק: "אין אני חושב זאת לאסון שעם ישראל מתחלק לשבטים. אנו יודעים כי מאז ומעולם היינו מחולקים ל-12 שבטים. לאילן שלנו היו הרבה ענפים, והם נשאו הרבה פירות, וטוב לאילן שענפיו מרובים – – – ולפיכך חושב אני לחיסרון גדול, אילו לא היינו מרובי פרצופים כל כך, והיה לנו רק פרצוף אחד. מובן שצריכה להיות נשמה אחת ולב אחד, אבל ככל אשר ירבו אברינו וענפינו כן יגבר כוחנו, ולא הייתי רוצה כלל וכלל שייבטל לא רק אחד מ-60, אלא אפילו אחד מ-1000 מהאומה. להפך, כל אחד יחיה על פי דרכו ועל פי רוחו, וכל ענף יישא את פריו. אבל על כל הענפים להתחבר לגזע אחד".
חזק, ניסים, זה של חיים נחמן ביאליק, "תחיית הספרדים", בהסתדרות חלוצי המזרח בירושלים, אדר תרפ"ז.
אומר הנשיא כך: "אני מברך אתכם על היוזמה לקידום אמנה ישראלית בפרוס 75 שנים לישראל. מעצם טיבה וטבעה 'אמנה' איננה בהכרח הסכמה ולא ויתור על עמדה, דעה או שאיפה. אולם דווקא בכך טמון כוחה ויתרונה – יש בה כדי ליצור מתווה ומצע להתנהלות משותפת של ציבור מגוון מאוד, כזה הישראלי, על אף פערי השקפות, האמונות, תפיסת העולם ואורחות חיים.
"במובחן ממערכת חקיקה או הסדרה, אמנה איננה נכרתת בכפייה או מכוח הוראה מגבוה; היא פרי הבנות ולעיתים אף פשרות בלתי נמנעות. ייחודה בעיגון הנכונות להתקרבות בין השותפים לה על יסוד אימוץ העיקרון היסודי, שלפיו ניהול חיינו המשותפים במדינתנו מהווה מטרת-על" – אוה, יפה – "ניהול חיינו המשותפים במדינתנו מהווה מטרת-על, שלשם השגתה נדרש כל חלק מהציבור לרכך במידת מה את עוקצו בבואנו להסדיר את חיינו באספקלריה ממלכתית ולעצב את רוחו או דמותו של המרחב הציבורי.
"חשיבותה היתרה של אמנה כזו מתחדדת משני טעמים מרכזיים: האחד הוא העושר התרבותי ומגוון הקהילות בישראל, המתאפיין גם בשסעים עמוקים הנחזים לא אחת כבלתי גשירים. שנית, נוכח העידן האינדיווידואלי שבו מושל בכיפה סדר העדיפויות האישי ומילוי מאוויי הפרט, הולך ונדחק ואף נשחק כוחה ומקומה של הקהילה בחיינו, בבחינת איש לאוהליו ישראל, וגוברת שבעתיים נחיצותה של מסגרת שתחתור למען המשותף.
"בתשתיתה של האמנה הישראלית ראוי כי תונח ההבנה וההסכמה הרעיונית בדבר חשיבות קיומה של מחלוקת – חשיבות קיומה של המחלוקת – והלגיטימיות של ריבוי הגישות ונחיצות השמעת הקולות השונים, שכן מתוך כך מתבררות התובנות, ורק דיון פורה מקרב אותנו לכדי ליבון, בירורים ובתקווה גם הסכמות. בד בבד, מושכל ראשון הוא כי לטיב השיח ולדרך ניהולו יש השפעה מכרעת על יכולתנו לפעול יחד למען שגשוגה של ישראל ולמען שלומם, ביטחונם, הישגיהם ואושרם של אזרחיותיה ואזרחיה.
"כבוד לכל אדם והקשבה כנה הם עמודי התווך של כל אמנה שבדעתנו לכרות בינינו, הישראלים, על קהילותיהם ומגזריהם. לא למותר להדגיש בהקשר זה כי השיח הפוגעני, הבוטה והמשתלח שפשה במחוזותינו, במידה רבה בחסות פריחת הרשתות החברתיות ואופיין, מכביד על יכולתנו לנהל תרבות ראויה של שיח מחלוקת".
ניסים, זו אמירה גאונית. היום באמת כל הקטע הזה של הרשתות החברתיות – אני מרגיש שקשה מאוד לשווק מתינות. בכל פעם שמישהו מאיתנו אומר משהו עוקצני, קוצני, קיצוני, זה מייד זוכה להד מאוד גדול ברשתות. אתה מנסה להגיד משהו מאחד, מחבר, בקול ענות חלושה, עץ נפל ביער.
במקרה הטוב, נכון. "בבואנו לכונן אמנה, ראוי לנו לאמץ את דרכם של בית הלל, שהיו מקדימים את דברי בני הפלוגתא שלהם לדבריהם בהאזנה כנה ומתוך רצון לקיים מחלוקת עניינית 'לשם שמיים', ולא מתוך התרסה וניגוח ובוודאי לא ממניעים של איבה. אני מייחל לכך", אומר הנשיא, "שהאמנה הישראלית תביא בכנפיה בשורה של תקווה בהוכיחה כי ניתן לשלב זרועות בין גווניה השונים של החברה הישראלית ולהתעלות מעל פערי האמונות והדעות לשם קיום חיים בצוותא ולשם קידום חזון ישראלי משותף המושתת על קווי המתאר של מדינתנו היהודית והדמוקרטית. אם נזכה, נטעם את טעמה הממשי של המימרה 'תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם', שכן מתוך האמנה הישראלית המושתתת על עומק הדעת וריבוי הדעות, ייכונו שלום ושלמות". תקשיב, המאמר הזה יפהפה.
יפה, טוב, המאמר הראשון הוא של חיים טייב, נשיא הקונגרס הישראלי. "ובכל זאת אנחנו כרתים אמנה" (נחמיה י', א'). "ערב יום העצמאות ה-75, החברה הישראלית ניצבת בצומת דרכים, בנקודה שבה כוחות של קיטוב ופילוג מבעבעים ומאיימים לפרום את הרקמה עדינה של החיים המשותפים שבנינו כאן בעמל רב. קל לנו ללכת בשבי תחושות האיום, הכעס או הפחד. קל מאוד לשחזר את העבר הכואב, העלבונות, הפערים – אבל לא זו דרכנו. נצטרך ללמוד יותר האחד על כאבי האחר ולהקשיב זה לזה מתוך כבוד ואמפתיה. אסור לנו לתת לעבר ולמכאוביו להכתיב את דרכנו ואת עתידנו.
"אנחנו אומה ששפתה – אמונה; יסודותיה – חוסן, וחזונה – תקווה; אומה שהתגברה על גזר דינה של ההיסטוריה ויצאה איתנה ומחוזקת מגלות ומשואה; אומה שהפריכה את השממה, ובנתה כאן מגדלור חברתי וכלכלי איתן. ברגעים הרי גורל אלה חובה עלינו להאמין בערבות ההדדית המפכה בתוכנו, באהבה הפועמת בליבנו, ולדחות בשתי ידיים את הבחירה השגויה בין צד אחד לצד אחר.
"כפי שמוכיח הספר הזה, כוחנו בגיוון, בשילוב, ביכולת לחיות יחד זה לצד זה, בני כל המגזרים, הדתות והעדות. המאמרים בספר זה נכתבו כולם בידי נשים וגברים המייצגים את מיטב הכוחות בחברה הישראלית. הם אינם בהכרח מסכימים זה עם זה, הם אינם מטשטשים את המחלוקת, אבל הם יודעים שחוט של זהב מחבר ביניהם, קושר אותם זה לזה ויוצר עורק של חיים.
"מתוך המחלוקות, מתוך נקודות המבט השונות, אנחנו מצמיחים כאן יחד אמנה ישראלית, בסיס הסכמות רחב ומקיף שישמש מצע לחוזה חברתי חדש, חוזה שינחה את מדינת ישראל במלאת לה 75 שנה; חזון שנותן מקום לעבר, להווה ולעתיד, ובצידו תהליך עומק של ריפוי וקבלה שיחד יהוו מסד לברית ייעוד חדשה לחברה הישראלית. ברית ייעוד, לא רק ברית גורל", ניסים – ברית ייעוד. מסד לברית ייעוד חדשה – יפה. כן, ברית ייעוד. ובסוף, אתה יודע, אם נניח מסתכלים – – –
ייעוד, ייעוד. לא ייהוד – ייעוד. מתוך הבנה שיש לנו משימה משותפת, ולא רק עבר וגורל משותפים, נניח.
המאמר הראשון הוא של ד"ר ראויה אבורביעה. אני מקווה שאני מבטא את שמה נכון. ד"ר ראויה אבורביעה היא חברת הסגל הבכיר בבית הספר למשפטים במכללה האקדמית בספיר. מחקריה עוסקים בניתוח ביקורתי ופמיניסטי של המשפט, בדגש על ההצטלבות שבין משפט, מגדר ומיעוטים; מחברת הספר "בתוך החוק, מחוץ לצדק – פוליגמיה, אזרחות ממוגדרת וקולוניאליזם במשפט הישראלי". והכותרת היא: "כדי לחיות יחד יש להישיר מבט אל העבר ולהכיר בו".
"בתי סלמא בת התשע חזרה יום אחד מבית הספר ואמרה לי שאחד הילדים שם חושב שהיא יהודייה. כיצד הוא יודע אם את יהודייה או ערבייה? שאלתי. הוא אמר שהערבים הם חומים ואני לא חומה, לכן אני יהודייה. ומה ענית לו? שכולנו בני אדם ושכולנו שווים, ולא משנה אם אנחנו ערבים או יהודים, לבנים או חומים.
"ליבי הלם בקרבי. חששתי מאוד מהרגע הזה שבו בתי, הילדה הערבייה ששלחתי מרצוני לבית ספר יהודי, תספר לי על המפגש הראשון שלה עם הגזענות. אני חוששת במיוחד כשיש מלחמה או הסתה נגד ערבים. אני חוששת, כי זה מזכיר לי את הילדות שלי בבתי ספר יהודיים ואת תקופת הפיגועים בשנות התשעים ואת הקריאות 'מוות לערבים', ואז מייד את ניסיון ההרגעה הסתמי של חברים שלי בכיתה: 'אבל את אחת משלנו', כאשר התחושות הפנימיות שלי הן הכי רחוק מרגשות ה'שלנו'. מחנכת הכיתה שלי דאז, שרית רובינשטיין, אישה מיוחדת במינה, ראתה את המצוקה שלי וביקשה ממני בכיתה ט' לתת הרצאה לחבריי לספסל הלימודים ולספר להם קצת על ההיסטוריה של המשפחה שלי. למעשה זה היה לספר להם על אירועי הנכבה של 1948, נושא שלא מלמדים בבתי הספר כשמזכירים את 1948. ההיסטוריה שמסופרת היא הנרטיב הציוני בלבד.
"אני זוכרת את החששות שלי, ילדה ערבייה שאמורה לשאת הרצאה מול חבריי היהודים, חלקם עוינים לערבים ולערביוּת, ואולי בסתר ליבם גם אליי. אך החלטתי שאין לי מה להפסיד, ובעידודה של אימי סיפרתי לבני כיתתי על לוביה, הכפר הפלסטיני העקור של משפחתה של אמי, קיבוץ לביא של היום; איך בני ובנות משפחתה גורשו משם במהלך הנכבה ב-1948 ונהפכו בן לילה לפליטים במולדתם. המשפחה הגרעינית של אימי ערקה לנצרת, ומרבית בני המשפחה המורחבת גורשו לארצות ערב. אין ספק שזה היה אירוע מכונן עבורי ובעיקר עבור בני ובנות כיתתי, שמרביתם לא הכירו את ההיסטוריה הפלסטינית או שהיו עיוורים לגביה, פחדו להכיר בה. כי הכרה בה טומנת משמעויות והשלכות. מה יקרה ביום שבו הישראלים יכירו את ההיסטוריה של האחר, הערבי הפלסטיני, ויגלו שהוא כמוהם, שהוא חולק את אותם פחדים, שמחות והתרגשויות, ושהם אפילו יותר דומים לו ממה שהם חושבים? מה יקרה אז? מה יקרה אם נפרק את הדיכוטומיות שבין מדכא למדוכא, בין כובש לנכבש, וננסה לצקת משמעות אחרת לסיפור הפלסטיני-ישראלי, סיפור שבו יש מקום להגדרה עצמית לשני העמים, מקום לחיים משותפים ובעיקר מקום לתקווה? מה יקרה אז? האם נוכל לחיות חיי שגרה בנאליים ולהתקיים מעבר לפריזמת הסכסוך והקונפליקט? האם נצליח לראות זה בזה בני אדם? אנו זקוקים לתיקון ולפיוס אשר עוברים דרך הכרה בעבר, באירועי הנכבה של 1948, ודרך לקיחת אחריות ישראלית על מה שהיה; הכרה בעבר ותיקון ההווה, סיום השליטה הישראלית בשטחים הכבושים" – אני שוב חוזר ומדגיש שאני קורא פה מתוך הספר "אמנה ישראלית". יצא פרק פתיחה קשוח.
"ההכרה והתיקון הכרחיים לקיומם של שני עמים, הישראלי והפלסטיני, במרחב המשותף. כדי להגיע להכרה עלינו להתחיל בהתעקשות על ניהול פרקטיקות יום-יומיות משותפות שיתרמו לשבירת המחסומים הלאומיים, הסימבוליים והממשיים, כגון לימוד השפה הערבית בבתי ספר יסודיים, ייצוג הולם אופקי ואנכי של ערבים בכל מוסדות המדינה בשיעור של ייצוגם באוכלוסייה, ביטול חוק הלאום וקידום חוק-יסוד השוויון ומאבק בחקיקה מפלה ובהסתה על רקע לאומי. רק באמצעות ההתעקשות היום-יומית לקיים יחדיו נוכל להביא להכרה הדדית פלסטינית-ישראלית. כן, זה אפשרי, אנחנו חייבים זאת לסלמא ולדור הצעיר".
שוב – קראתי פה את הפרק הראשון מתוך הספר "אמנה ישראלית", 75 הרהורים על עתיד מדינת ישראל. הפרק הבא נכתב על ידי קובי אוז: קובי אוז הוא זמר, יוצר, פזמונאי, מחזאי, מלחין, סופר ושדרן רדיו, סולן להקת טיפקס; פרסם שני ספרים, "משה חוואטו והעורב" ו"עבריין צעצוע", העוסקים בשוליים של החברה הישראלית; זוכה פרס אקו"ם לפזמונאות ומלמד גמרא בעלמא, בית לתרבות עברית. הכותרת שהוא נתן לפרק שלו היא "להגדיר את הישראליות מחדש".
"אבותיי היו יהודים; לא אורתודוקסים, לא סרוגים, לא רפורמים, לא מסורתיים, פשוט יהודים. תוך כדי כך הם גם היו אזרחים של תוניסיה ונתינים של צרפת. ההשפעה הצרפתית עליהם הייתה בעיקר בשפה, בקריאה, בתרבות, בלימוד, ובכלל – הם הרגישו שפריז היא מרכז העולם. הם עברו הצטרפתות (הפיכה לצרפתים) עוצמתית, שעברה גם אליי. אפילו עכשיו, כשצרפת כבר אינה בשיאה מבחינת משיכתה התרבותית, אני, שלא למדתי במוסדות צרפתיים ורק ינקתי את הפרנקופיליות מדודה רשל, עדיין סבור שהעולם נובע מירושלים ומסתובב מסביב למגדל אייפל. תמיד אעדיף צרפתיות על אנגלוסקסיות, וייתכן שגם ילדיי (דור שלישי) חושבים כך. מהי השמיכה הצרפתית הזו, שכיסתה כל כך הרבה יהודים שעלו לארץ, יחד עם שאר חובבי צרפת מכל הדתות והלאומים לדורותיהם? ואיך הצרפתיות הזו קשורה לאמנה הישראלית?
"תזכרו שאני לא פרופסור או חוקר באקדמיה, רק אומן יוצר שחי בעמו וער לתהליכים מסוימים בתוך הנס הגדול והמתהווה שנקרא מדינת היהודים; אני מבטא כאן את תחושותיי, ואינני מגובה בסקרים ובמספרים.
"כשעלינו לארץ, היו כמה הגדרות זהותיות מבולבלות שביניהן נאלצנו לתמרן כדי להגדיר את עצמנו מחדש:
"יהודי. הגדרה חזקה שכוחה בעתיקותה. היא באמת מאחדת את רוב העליות למדינה יהודית. במאות האחרונות היא נפרצה לשלל הגדרות משנה; איזה יהודי אתה? חילוני? מסורתי? דתי? גם גבולותיה היטשטשו. מיהו יהודי? לפי איזה דור סופרים? גיור רפורמי נחשב?
"חלק משפיע מאוד מעם ישראל הקים את המדינה מתוך התרסה נגד ההגדרה הזו. הוא רצה למרוד בה ולנסות מלבוש חדש. בשבילו היהודי היה טיפוס כנוע, דתי וגלותי. העצמאות הלאומית נתנה סיכוי להמון אנשים שרצו להגדיר את עצמם בדרך חדשה, וכך החלו כולם לעוט על ההגדרה ישראלי.
"ישראלי. כעיקרון הגדרה זו יכלה להיות הפתרון המתאים לכולם, מעין הגדרה אזרחית כוללת שתכניס לתוכה את כל היהודים ואת כל תושבי הארץ שאינם יהודים. היה אמור להיות בה מקום לעברית ולערבית, למזרחים ולאשכנזים, לדתיים ולחילונים. אולם בניין התכנים של ההגדרה הזו לקה בחסר, והישראליות הגיעה לשנות האלפיים חבוטה ולא רלוונטית לרוב האזרחים. אתן דוגמה: בעולם המוזיקה הוגדרו בנפרד המוזיקה הישראלית והמוזיקה המזרחית, אך הרבה מהמזרחית היא בכלל רוק או סן רמו איטלקי, שרק מוצא הזמר וצבע עורו מגדירים אותה כמזרחית (סרוסי, תבורי, גדסי ועוד). לכאורה, המזרחית והישראלית פועלות באותו שדה מוזיקלי – שתיהן מיוצרות במדינת ישראל ועל ידי ישראלים. אבל הישראלית דאגה לבדל את עצמה מהמזרחית, כי היא הייתה שם קוד לסגנון מסוים של מוזיקה. כך, לאט-לאט נהפכה ישראליות לפחות זמינה ופחות מזמינה לערבים, למזרחים, לעולים מרוסיה ומאתיופיה, לתרבות היידיש ולחרדים, והתמקדה בסגנון אחד – ישראליות מערבית, רצוי עם אנגלית טובה. 'מה ישראלי בעיניך?' שאל יאיר לפיד את אביו טומי ז"ל, וטומי ענה: 'אתה', לקול תשואות הקהל.
"אני אישית אוהב לשפץ ענתיקות. אני חושב שההגדרה הישראלית צריכה לעבור שיפוץ כללי, שאחריו עשוי להיות לה כוח להציל את המדינה מפילוג ומהתפוררות. ישראליות צריכה להיות כוללת, היא צריכה להיות חזון חיובי. כמו שכולם יודעים מהו החלום האמריקאי, כמו שכולם יודעים שמוזיקה צרפתית כוללת בתוכה גם שנסון וגם צפון אפריקה, כך עלינו לכתוב מחדש את החלום הישראלי; חלום אזרחי שגם חרדי וגם ערבי יוכלו לקחת בו חלק. זה צריך להיות משהו עם תוכן מחבר, דרך לספר את הנרטיב ההיסטורי המשותף עם כל הכאב שבו כסיפור הצלחה שיוביל את הדורות הבאים להיות בעלי משמעות במרחב הישראלי" – רגע, זה משפט שאני רוצה לסמן. יישר כוח.
"הישראליות צריכה להיות דו-לשונית, לדבר עברית וערבית, להיות חלק מהשכונה התרבותית שלנו ולא 'וילה בג'ונגל'. ברגע שנדע לספר את הסיפור שלנו מחדש כסיפור כולל ומעורר השראה למקסימום אזרחים, נוכל גם להתחיל ללמד אותו במוסדות החינוך בארץ. הרי בסוף אנחנו רוצים להוציא כמה שיותר אזרחים פעילים לתוך מארג תרבותי שאינו מנוכר להם, ולהיות אנשים שגאים בישראליותם. האם זה מאוחר מדי? לא יודע. כל הסיפור של המדינה שלנו הוא כזה יוצא דופן שהפתעות לטובה שזורות בו היטב.
"עם השנים למדתי שההגדרה 'יהודי' אינה שבירה או פגיעה. אנשים מתעסקים בזהות היהודית שלהם למכביר, מהרהרים בה, היא תוססת וחיה היטב. הישראליות, לעומת זאת, מדשדשת. אני לא חושב שהישראליות מסכנת את היהודיות. המדינה היא מדינה יהודית וצביונה היהודי יכול להתקיים תוך כדי הגדרת כל אזרחיה כישראלים.
"וכשהישראליות תהיה של כולם, יהיה אפשר להתחיל לדבר על אמנה ישראלית".
הפרק הבא נכתב על ידי פרופ' יובל אלבשן. פרופ' יובל אלבשן הוא עורך דין קהילתי, הוא פעיל חברתי, דיקן הקמפוסים הרב-תרבותיים בקריה האקדמית אונו, בעבר דיקן הפקולטה למשפטים בה, ממייסדי עמותת ידיד – מרכזי זכויות בקהילה ומייסד המרכז הקליני לזכויות אדם של האוניברסיטה העברית בירושלים. חיבר עשרה ספרי פרוזה ועיון. הוא קרא לפרק שלו "ישראליות".
"לפני לא מעט שנים, ברומן הראשון שלי, 'תמיד פלורה' (ידיעות ספרים, 2009), סיפרתי שכשחייתי בפולין, שאלו אותי זוג חברים מהאליטה האינטלקטואלית של קרקוב איך אני מגדיר ישראליות. אני זוכר שחשבתי על זה דקות ארוכות, גמרתי לשתות את הליקר שאהבתי, ועניתי להם '4643491'. בבת אחת שניהם שאלו אותי: 'מה זה המספר הזה?' 'זה המספר האישי שלי, המספר שלי כחייל בצה"ל'. 'איך זה קשור?' שאלה החברה. 'בשבילי זה מתמצת את כל הישראליות, יותר מכל השירים, ומהמגילות, והמחקרים, והמניפסטים והספרים שנכתבו ועוד ייכתבו על ישראל ועל הישראלים'. בן זוגה, מחזאי בשם מרזוק, שאל אותי: 'אתה אומר את זה בעקבות ז'אן אמרי?' 'מי זה ז'אן אמרי?' שאלתי וחשפתי את בורותי. 'אתה לא מכיר אותו? מדהים. זה בדיוק מה שהוא אמר לגבי היהדות שלו. הוא היה מהיהודים האלה שלא ידעו בכלל שהם יהודים עד שבאו הנאצים והודיעו להם. אחרי שהוא שוחרר מאושוויץ הוא כתב ספר קטן ומבריק, 'מעבר לאשמה ולכפרה' (תורגם לעברית על ידי יונתן ניראד, עם עובד, 2000). אנחנו ממחיזים אותו עכשיו. הוא כתב שם, ואני מצטט מהראש, אז תסלחו לי אם זה לא לגמרי מדויק – – –' מרזוק נעמד, עם כוס וודקה ביד, וקרא בקולו העמוק, שהדהד בחדר, כאילו הוא חוזר אלינו מכל עבר ומסרב להיבלע בקירות שמסביב: 'על אמת ידי השמאלית חקוק המספר מאושוויץ, קצר הוא לקריאה מן החומש ומן התלמוד, ובכל זאת יש בו מידע ממצה יותר. כשאני אומר יהודי, אני מתכוון בכך לכל העובדות והאפשרויות המקופלות במספר מאושוויץ'". חזק ביותר. חזק יותר.
"לא הכרתי את אמרי ואת האמירה הזו שלו, ואני זוכר שכשמרזוק דקלם אותה, נרעדתי. אחרי כמה דקות של שתיקה אמרתי: 'אבל כל ההבדל שבעולם מקופל בשוני שבין המספרים שלנו. המספר שלו היה סמל לחולשה, שלי סמל לעוצמה. המספר שלו נועד להשפלה ושלי הוא מקור לגאווה'. 'אני לא בטוח שיש באמת הבדל, הכול עניין של פרספקטיבה', ענה לי מרזוק.
"מאז שקיבלתי את הפנייה מעורכי הספר, איני מפסיק לחזור אל השיחה ההיא ולעבד אותה ביני לביני. אני מנסה להבין מה הקשר בין התשובה האינטואיטיבית שלי לבין ההגדרה המדויקת של הישראליות, ומה משמעותה לגבי כל מי שלא נושא מספר אישי של שירות בצה"ל, בעיקר אזרחים ערבים וחרדים. האם הוא מודר מהישראליות? מה זה מלמד על הקשר בין הישראליות ליהדות, ועד כמה הן חופפות זו את זו?" שאלות טובות.
"זו אינה הפעם הראשונה שבה אני מתלבט בשאלות האלה שהתשובות עליהן מקרינות על האמנה החברתית שכל כך דרושה לנו. כשלקחתי חלק בניסוח מגילת הייעוד המשותף של העם היהודי" – הכרת דבר כזה? לא ראיתי, צריך לברר מה זה מגילת הייעוד של העם היהודי – "נתקלנו בסוגיות דומות. שאלנו את עצמנו מה הקשר כיום בין היהודים שנמצאים בישראל לאלה שמחוצה לה, ומה הקשר בין היהודים שחיים בישראל לבין כל בני אברהם ושרה והגרים שנלוו אלינו במהלך הדורות ושחיים איתנו עתה?
"אני חושב שהתשובה שמצאנו אז – באשר לאמנה בין בני העם היהודי בעולם ובישראל – נכונה גם לשאלה שנמצאת בליבו של ספר זה. התשובה נשאבת מספר הספרים, אותו ספר שהקנה לאנושות כולה את האמונה בכבוד האדם שנברא בצלם, את הערבות ההדדית שמחייבת דאגה לשונה ולמוחלש; את החובה המוסרית להילחם על חירות, שוויון וצדק, לא רק של עצמך אלא גם של זולתך, ואת חשיבות הקהילה, הלימוד וריבוי הדעות והפרשנויות טרם הגעה להסכמה משותפת. במילים אחרות, אמנת החיים הישראליים המשותפים חייבת להתבסס על חזון חברת המופת שדורש מאיתנו התנ"ך. חברה שהתברכו בה כל משפחות האדמה.
"ברשימה קצרה כזו מובן שלא ניתן להקיף את כל עקרונות חברת המופת שצריכים לעמוד במרכזה של האמנה הישראלית החדשה, ואף לא את מקצתם, אתייחס רק לאחד מהם, שקשור לשיחה שבה נפתחה הרשימה – עקרון התרומה.
"אחד הדברים שאני גאה בהם במיוחד בכל הקשור להיותי יהודי הוא תרומת העם היהודי, בכל הדורות כמעט, למדע, לרפואה, לטכנולוגיה ולרוח האדם. מדינת ישראל ממשיכה בכך ומסייעת למדינות רבות בעולם בנושאים אלה. יש להבטיח שזה יהיה האתוס המכונן גם בעתיד.
"לכן, בבסיס האמנה בין כל חלקי החברה נדרש לעמוד עקרון התרומה. כל אחד מהאזרחים, בלי הבדל דת, גזע או מגדר, ערבי כיהודי, חילוני כחרדי, יידרש לתרום את חלקו לחברה כולה. זה הבסיס. יהיה מי שיתרום בהתגייסותו לשירות בצה"ל ובהגנה על הקיום הפיזי של החברה, ויהיה מי שיתרום בדרך אחרת לשגשוגה של החברה ולהתפתחותה בדרך שתגשים הלכה למעשה את הציווי היהודי לרפא עולם שבור, כפי שהגדירו הרב יונתן זקס, עליו השלום, בספרו 'לרפא עולם שבור' (הוצאת מגיד, 2020).
"מעצם טבעו, נושא עקרון התרומה עיניים לעתיד, והוא מכוון כל-כולו לבניין חברת מופת. שותפות שתתבסס עליו תאפשר לנו לדלג מעל מחלוקות העבר ומעל שנאות 'הצדק ההיסטורי', שלעולם לא ייפתרו, אבל ימשיכו לשסע בינינו וישאירו את החברה הישראלית מפוארת ושונאת. בהקשר זה מימוש עקרון התרומה יתרום לתהליך התיקון הפנים ישראלי ויסייע לצמצום הפערים בין המגזרים השונים ולמיגור אי-השוויון בין יהודים לערבים. עיקרון זה גם יאפשר להגביר את תחושת השייכות והשותפות בין המגזרים הניצים.
"למעשה זה בדיוק מה שקרה לי ולחבריי בשירות הצבאי אי אז בסוף שנות השמונים של המאה הקודמת. באנו חוששים, מלאי סטיגמות ורוויי שנאות מקצוות שונים, ונהפכנו ליחידה אחת שעסוקה בתרומתה להגנת העם. הכרנו והתקרבנו. לא נעשינו דומים ולא הסדרנו את כל המחלוקות בינינו, המתחים נותרו וכך גם חלק מהפערים, אך התרומה המשותפת הפכה את כל אלה למחלוקות ולכעסים בין שותפים ולא ליריבויות בין אויבים. זה קרה לי בצה"ל, זה קרה לי בעמותות רבות שבהן עבדתי לצד חרדים וערבים, וזה קורה לי ולרבים בחברה האזרחית בבתי חולים, בכל מקום שבו עובדים זה לצד זה ערבים יהודים, חרדים וחילונים, כשכולם תורמים יחד לטוב המשותף.
"אז כן, גם היום, הרבה שנים אחרי השיחה ההיא, אני עדיין רואה במספר האישי שלי בצה"ל את תמצית הישראליות. בו ולא בתפילין שלי. בו ולא בהכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם שתלויה על הקיר במשרדי".
זה של פרופ' יובל אלבשן. תודה שאתה מדגיש.
"עד היום כשאני רואה חיילים במדים, אני מרגיש מייד שותפות, דאגה והכרת תודה על תרומתם העצומה לחברה של כולנו. האמנה הישראלית חייבת להתבסס על אלמנט זה ולחלק מספרים אישיים בלשון משל לכל מי שתורם לתיקון החברה ולתיקון עולם. ולכן ידידי הטוב מרזוק (שלצערי כבר הלך לעולמו) טעה. יש הבדל עצום בין המספר של אושוויץ למספר האישי. הראשון בא בכפייה, השני מבחירה. הראשון נועד לאפשר קיום חברה שבה הרוח הובסה והאדם הושפל, בעוד השני מבקש לבנות חברה "שתהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום, לאור חזונם של נביאי ישראל", כאמור בהכרזת העצמאות. חברה שתפעל לטובת כל תושביה. אמר יפה.
המאמר הבא נכתב על ידי דן אלדד. תכף אני מספר מיהו. הוא קרא למאמר שלו "הרעות". עו"ד דן אלדד הוא מבעלי משרד עורכי הדין אלדד-פרץ. שימש במגוון תפקידים בפרקליטות המדינה, בהם מנהל המחלקה לעבירות כלכליות, שאיתה הוביל מאבקים רבים נגד שחיתות. היה עוזרו של אליקים רובינשטיין בתפקידו כיועץ משפטי לממשלה, ממנסחי הקוד האתי לפרקליטי המדינה ובעל תואר שני במשפטים. כאמור, "הרעות".
"מוצב החרמון, שנות השמונים. עשרות חיילים ישובים בחדר האוכל, ממתינים לארוחת ערב שבת, ביניהם רבים מפקודיי. במרכז שולחן המפקדים אני פותח בקבוק יין ופונה למפקדם של אנשי 8200 במוצב, מתוך כבוד לגילו ולכיפה שלראשו, שיברך. דממה מסביב. אפילו הגולנצ'יקים חדלו לשיר. לעיני כול, הקצין קרא לטבח, ביקש ממנו להביא בקבוק אחר והסביר שבורא פרי הגפן לא יקבל ברכה על יין מבקבוק שחילוני פתח.
"גם היום אני יכול להרגיש, לחוש את הרגע ההוא. למדתי ש'הולבנו פניי' אינו סתם דימוי אלא מציאות פיזית של חיוורון ויובש. בחלוף השנים סיפרתי את הסיפור במפגש חברים דתיים וחילונים. כל אחד שם סיפר על רגעים שעבר כשדרכו הביאה אותו לפסוע כמו ליד קו מצוק על קווי השסע בחברה. אחד החברים, שכבר היה אז רב, הביא לי בהמשך צרור מקורות מפי הרב עובדיה יוסף, ז"ל, ואחרים. למדתי שהקצין לא נהג כהלכה, גם נוכח חשש מיין נסך.
"החברים הדתיים באותו מפגש הזכירו אירועים שבהם קיבלו יחס רע, מכליל ומדיר, או שמעו הערות פוגעניות בשל אמונתם. האירועים שתיארו דקרו בליבי. התביישתי שחבריי עברו אירועים כאלה. חשבתי: כמה קל היה לנהוג גם בהם אחרת. החיים המשותפים מורכבים, כולם חוו רגעים שהם זוכרים לרע. למזלי, הסיפור העצוב טבע בים של חוויות טובות שעלו מהמגוון הישראלי, המשדרג את חוויות חיינו.
"לימים קראתי דברים שנאמרו באפרת ביום עיון לזכרו של סגן אורי גליק, ז"ל, שנפל בשירותו הצבאי כשהוא אהוב משני צידי התפר, הדתי והחילוני. פרופ' ישעיהו ליבוביץ' המנוח סיפר על מפגש שערך מעט אחרי פסח עם קציני צה"ל. הוא דן איתם בסוגיית דת וחברה. אחד המשתתפים אמר שמשהו מאחד את כולנו. זה עתה כל אחד ישב וסיפר ביציאת מצרים, גם אם בסגנונות שונים. ליבוביץ' השיב שפסח דווקא מפריד ולא מקרב. אם הייתי מטייל בחג ליד קיבוצך, אמר, לא הייתי יכול להיכנס לביתך ולו כדי לשתות כוס מים. דבריו של ליבוביץ' היו מעציבים מאוד. כל חילוני שחי בחברה מעורבת ויש לו חברים שומרי מצוות שעשויים לעבור בסביבה, חברים שיודעים שהם תמיד רצויים ומוזמנים, מחזיק בבית את הציוד הדרוש לאירוח, ולו מינימלי, של כל אדם. נדרש כה מעט כשרוצים להתחבר ולחבר. משפט יפה. אכן, נדרש גם מעט מאוד כדי להצדיק הימנעות מחיבור. נתונים בפנינו הטוב והרע ואנחנו יכולים לבחור: בחירה, חיבור, חברות.
"מי שבאמת יש לו חברים בצד האחר של שסע כזה או אחר, כבר תפר הלכה למעשה את השסע. תפר אינו מעלים את השסע: קו התפר נותר ברור אך הוא מחבר ולא קורע.
"התפר הוא תפר של סקרנות ועניין, של רצון ללמוד. הצד האחר של התפר נעשה כלי חשוב לגיבוש הזהות של כל אחד מאיתנו.
"ערך הרעות מועלה על נס בישראל בעיקר כאשר הרעות היא 'אהבה מקודשת בדם'. אכן רעות חזקה נולדת בלילות האימה הגדולים ומתגבשת במסגרות כמו השירות הצבאי. אך כשמחפשים את הרעות, אפשר ליצור אותה במסגרות פחות הירואיות.
"הרעות היא ראשיתו של התפר. כשיש חבר בצד האחר, נזהרים בהכללות;" ואללה, זה נכון. "כשיש חבר בצד האחר, נזהרים בהכללות; מתמתנים הביטויים; מכירים בחיובי ורואים את המאחד: את הערכים המשותפים לאנשים הטובים מכל העמים, הקבוצות והאמונות.
" אחד הדברים שקרה עם הזמן בישראל הוא דעיכת החלום להכרית זה את זה. בצעירותי עוד שמעתי על תהליך 'סטיכי', כביכול, שבו החברה החרדית תיעלם אל האתמול. במקביל היו מי שלמדו שהיהדות החילונית תחלוף: עגלה ריקה שתיזרק בצד הדרך ותעוכל בשיני הזמן.
"דינן של היומרות האלו להיעלם, בדיוק כמו ההזיה על טרנספר לערבים או הדמיונות על השלכת היהודים לים. אם כל אדם יבין שהשונה ממנו כאן כדי להישאר ולהתקיים בדורות הבאים, הצורך להילחם על כל סנטימטר יפחת והשאיפה להכיר ולגלות את האחר תגבר, ויחד איתה ההבנה שצריך להשקיע בבניית המשותף ובחיזוקו.
"הכול נדרשים להכיר בעוצמת הערכים שמנחים את הצד האחר". אוקיי זה מעניין. "הערך של קיום מצוות, גם כשטעמיהן קשים להסברה, חייב להיות מובן לחילונים. אין לצפות לגמישות בנושא זה". יפה. "עם זאת, גם העקרונות העמוקים של הצד החילוני אינם נוזליים, אף שאין טענה שהגיעו ממקור אלוהי. הדתיים צריכים להבין את עומק המחויבות שלנו לשוויון בין המינים, לחברה פתוחה ושוויונית ללהט"בים ולשלילה של גזענות מכל סוג". אני אסמן את כל הפסקה הזאת.
"כשהכול יבינו שהמשימה העליונה היא יצירת חברה שבה חיים יחד, שבה כל אחת ואחד מרגישים שזו המדינה שלהם ושהם לא אורחים או נספחים של הצד האחר, יהיה ניתן ליישב בין הדברים גם כשהעקרונות הם מוצקים. כשרוצים לחיות יחד, אין צורך להתגמש על עקרונות, אך יש לוותר על הקנאות" – אוקיי, אוקיי, משפט טוב – "מותר לפעמים גם להעלים עין ממה שקורה בביתו של האחר. יש יכנו זאת צביעות או התחסדות, אך אני רואה בכך מחויבות לחיים יחד.
"כשם שפתרונות אלה ניתנים ליישום ברמת הקהילה, גם בחיים הלאומים ניתן, בהתקיים רעות, להגיע אליהם אף בנושאים המשסעים ביותר. לא צריך להידרש לפרטים האסורים הלכתית כדי להכיר בזוג מן אותו מין כתא הנחשב לכל דבר ועניין משפחה קבועה ורשמית, שבין היתר מוזמנת להביא ילדים לעולם. הכרה בשוויון מלא בין המינים בחברה הכללית, לרבות מניעה מוחלטת של הדרה והפרדה, אינה מחייבת את אכיפת כל הכללים האלה בכל אירוע לחברה החרדית". יפה.
"לא כל ויתור רגיש נידון לדרדר אותנו במדרון חלקלק, לא לעבר אובדן היהדות ולא לעבר מדינת הלכה. לרשויות המקומיות יש ויכול להיות תפקיד חשוב בעיצוב פתרונות רגישים המתחשבים במאפיינים המיוחדים לכל מקום.
"כלל נוסף שצריך להפעיל הוא חרם על החרמות". הופה, יפה. "איש לא גרם לשינוי עמדות בצד האחר על ידי הימנעות משיח עם מי שנמצא מעברו השני של התפר. גם אם את חושבת שהיישוב שחברך מתגורר בו לא היה אמור להתקיים, בקרי אותו שם. עצם נוכחותך לא תכשיר את דרכו. גם אם אני חושב שאורח חייו של אדם אחר פוגע בערכים המקודשים לי, לדוגמה ערך השוויון בין המינים, אשב איתו לשיחה ואבקר בביתו ככל שאוזמן. אני הרי הייתי מצפה ממנו שישוחח עם כולם, לרבות מי שהוא סולד מאורח חייו". מה אתה אומר על זה, ואטורי? מעניין.
מה זה, זה הכי רלוונטי בעולם, אתה יודע.
כל מילה שאני קורא פה היא דרמה. באמת, אני לא צוחק, זה פשוט מדהים.
"המפגש ההולך ומתרחב בשירות הצבאי מעמיק את ההיכרות ומעצים את היכולת לגשר. הוא לא יוצר ערבוב, למעט חריגים, לא גורם לחזרה בתשובה או לפריקת עול מצוות. כל צד חוזר לעצמו מחוזק, אך מכיר את האחר. לא ניתן להתעלם גם מיתרונות המפגש באקדמיה, למרות המחיר שגובה ההתפתחות לחברה החרדית בפגיעה בערכים חשובים, נוצרים שם קשרים ושפה משותפת שהשפעתם עצומה ופותחת את הדרך לעבודה משותפת.
"לחשיבות המפגש בעבודה כבר אין ערוך. בפרקליטות ניהלתי מחלקה והקפדתי על בניית תמהיל עובדים שמשקף את כל גוני החברה הישראלית. היו שהסתייגו מכך וקידשו הצטיינות אקדמית. מצוינות היא אכן ערך, אך חשובה הרבה יותר ממנה השאיפה שכל אזרחית הנדרשת לשירות הציבורי תבחין שהיא מגיעה למקום שמורכב גם מאנשים כמותה, במגדר, בצבע עור, במאפיינים החברתיים, בזהות הלאומית, בעדה ובהשתייכות הדתית. אגב יצירת התמונה הזו כלפי חוץ נוצרה רעות של אמת בתוך החבורה המגוונת שבנינו.
"אני מאמין שאצל חברותיו וחבריו של פרקליט חרדי לא יהיה מקום לדעות ולאמירות השופטות ומכלילות את החברה החרדית. וכי כשישמעו לידם אמירות כאלה, הם יחשבו על החבר החרדי שלהם ויגנו אותן.
"פתחתי בתיאור אירוע שפגע בי. באחד הוטל ספק ביהדותי, בהשתייכותי, באחווה הצבאית שהייתי חלק ממנה. סיפרתי על אירועים אחרים, שבהם מוטל פתאום ספק בהשתייכותם של חבריי ובתרומתם לחברה. חיי הובילו אותי להרבה חוויות של בניית סיפור משותף ישראלי-יהודי-ציוני, וגם עם מקטע שבו מתמזגים סיפורים אלה עם הסיפור הערבי בישראל. ניסיתי ליצור חוויות כאלה עבור אחרים. בניית המשותף באה לא פעם דרך יצירת רעות בין אנשים.
"כן, הרעות היא אפורה, יום-יומית עקשנית ושותקת, אך היא הדרך לפתרון. החברה צריכה לחשוב יותר ויותר על יצירת המסגרות שבהן תיוולד ולעשות הרבה יותר לשם כך". יישר כוח.
המאמר הבא נכתב על ידי אמונה אלון. אמונה אלון היא סופרת, כלת פרס היצירה לסופרים ולמשוררים, וחברה יועצת באקדמיה ללשון עברית. הרומן החמישי שלה, "נפשנו חיכתה", הופיע בסתיו 2022. בעבר הייתה בעלת טור פובליציסטי בעיתונות הישראלית, שימשה יועצת ראש הממשלה לענייני מעמד האישה והובילה להקמת הרשות הממלכתית לקידום נשים. היא קראה למאמר שלה "להחזיר את היהדות ליהודים". נראה לי הולך להיות מעניין.
"כשם שבמדינת הלאום היהודי לא תיתכן הפרדת הדת מהמדינה, כך הכרחית בה הפרדה בין הדת לפוליטיקה". וואו, איזה משפט. חכה. מעניין לאן היא לוקחת את זה.
"מאז ראשית ימי הפוליטיקה הישראלית פעלו המפלגות הדתיות בתוכה כמפלגות סקטוריאליות הדואגות לאינטרסים של מצביעיהן, אנשי הסקטורים הדתיים. היום כבר קשה לדמיין מציאות אחרת, אבל צביונה היהודי של מדינת היהודים היה אמור לכאורה לעניין כל ישראלי, אפילו את המגדירים עצמם כ'חילונים' ובוודאי את הרבים הנחשבים 'מסורתיים'. במקום זה צמחה כאן פוליטיקה דתית, זו שמאיימת מעת לעת להפיל ממשלות בגלל נושאים כגון 'מיהו יהודי' (ב-1958), חילול שבת רשמי (ב-1976)" – ואני מוסיף פה: בטקס המאוחר של קבלת מטוסי ה-F-15 – "או מופע ממלכתי, שבו עמדו רקדנים לחולל לצלילי 'אחד מי יודע' ולפשוט כמה מבגדיהם העליונים בהישמע המילים 'אחד אלוהינו' (ב-1998)".
ארבעת מטוסי ה-F-15 הראשונים, שהגיעו בשנת 1976, הגיעו ביום שישי. הם איחרו קצת בהגעה, והטקס בעצם נגרר עד סמוך מאוד לשבת – דבר שבפועל גרם לחילול שבת, דבר שגרם להצבעת אי-אמון, שהייתה אחרי זה. דווקא, המפד"ליניקים הצביעו נגד הממשלה, והממשלה נפלה. נפילת ממשלת רבין הראשונה – בחיל האוויר צוחקים שההפלה הראשונה של מטוסי ה-F-15 הייתה הפלה של ממשלה. כן, אנשים לא מכירים את זה.
זה לא היה ביום שישי. אני הלכתי, כאילו, הגעתי לטקס, וכשהוא התעכב והתעכב, פשוט הלכתי.
ואללה? גדול. מה, אח שלך הזמין אותך. גדול. הוא היה אז – – –
מה אני הייתי אז? לא, הייתי במטה. הייתי אז במטה.
לא, היינו ביחד ב-201 קורנס, לדעתי. יפה. נמשיך.
"כוונותיה של הפוליטיקה הדתית היו טובות, אך בפועל היא ניכסה לעצמה מאז קום המדינה שלל נכסים תרבותיים ורוחניים שנשתמרו בידי העם היהודי במשך אלפי שנים. כך למשל, נהפכה השבת, יום המנוחה השבועי שהעניק הבורא לברואיו, מבשורה סוציאלית חובקת עולם לאינטרס צר של ה'דתיים', מ'זכר למעשה בראשית' לקלף מיקוח ולאתנן פוליטי. כשרות המזון, דיני נישואים, איסור חמץ בפסח – גם כל אלה ועוד הופקעו מרשות הכלל על ידי הצגתם כשייכים לציבור הדתי ועל ידי חקיקת חקיקה דתית אגרסיבית שלא רק הודפת את ה'חילונים' מאוצרות תרבותם אלא במקרים רבים יוצרת כלפי האוצרות האלו התנגדות ואף עוינות", גדול, בוא'נה. כל כך צודקת. פשוט לא ייאמן. לא, ייאמן שהיא צודקת כי היא אישה רצינית. "דומה כי רק נס גלוי הציל את העם בישראל – לפחות עד היום – מחקיקתם של חוק ברית מילה" – הינה, תקשיב ואטורי: "דומה כי רק נס גלוי הציל את עם ישראל לפחות עד היום מחקיקתם של חוק ברית מילה, חוק ליל הסדר וחוק צום יום הכיפורים. וכי רק בזכות היעדרם של החוקים האלה בוחרים רוב הישראלים להמשיך למול את בניהם, לערוך ליל סדר ולצום ביום הכיפורים – מצוות יסוד המבטאות ומממשות את הקשר בין הפרט ובין הכלל, ובין כל יהודי לבין עם ישראל לדורותיו שהיו ושיהיו.
"תורת ישראל, תולדותיה, מצוותיה וערכיה כמעט אינם מוכרים לישראלי הממוצע, קודם כול מפני שהם נלמדים מעט מן הראוי בתוכנית הלימודים הממלכתית, שהרי גם תודעה יהודית אינה נתפסת זה שנים רבות אלא כאינטרס פוליטי של המפלגות הדתיות. פשוט משפט נכון. ולכן הם כולם מפחדים מהדתה. ואלו דואגות בראש ובראשונה לאלקטורט שלהן, כלומר למוסדות החינוך של הדתיים. רק בכוח רצון חזק במיוחד קמים בעשורים האחרונים עוד ועוד ישראלים שלא זכו לחינוך יהודי הולם, מחפשים אחר מורשתם הגזולה, ומתחברים אל יהדותם במסלול עוקף פוליטיקה דתית ועוקף ממסד רבני, מסלול שמצליח לפעמים לעקוף גם את הקונפליקט בין דתיים לחילונים ואת הניכור שרק הולך ומעמיק".
אתה יודע כמה פעמים הוזמנתי לחתונה בטייסת שהזוג פשוט לא היה מוכן לשמוע על זה שיחתן אותם רב מהרבנות – חתונה בלי רב, אבל ברגע שהחתונה מתחילה – חתונה יהודית על מלא מלא, על הכול, הכול, הכול.
לא, שום דבר. הם לא רוצים רב, אבל החתונה בסוף – לא יודע מי עורך להם חתונה, חבר חברה, whatever; בסוף, החתונה, עם כל זה – אנשים, הממסד מבריח אותם, בדיוק מה שהיא כותבת פה. הממסד מבריח אותם – – –
נכון. "אין ספק שהפוליטיקה הדתית נוצרה מתוך צורך אמיתי. תנועת המזרחי התארגנה ב-1902 בעקבות הצהרת הקונגרס הציוני כי 'הציונות – דבר אין לה עם הדת', ותנועת אגודת ישראל קמה ב-1912 במטרה 'לפתור ברוח התורה והמצוות את כל השאלות שתעלינה יום-יום על הפרק בחיי עם ישראל'. אבל האם ההתאגדות הסקטוריאליות הפוליטיות של 'דתיים' נכונה גם לזמננו? האם יהודים שומרי תורה ומצוות אינם יכולים לפעול למען צביונה היהודי של המדינה מתוך מפלגות כלליות" – אוה, בוא'נה, תקשיב, פשוט מדהים – "לצד יהודים טובים אחרים? לחרדים אולי קשה יותר להיגמל משנים של דאגה מפלגתית צרה לציבור החרדי, אבל מה לגבי מפלגת 'הציונות הדתית'?" כבוד השר, תקשיב. "האם ציונים שומרי מצוות באמת זקוקים היום למפלגה משלהם? שמא סבור מישהו שקיימת גם ציונות שאינה דתית? נס שיבת ציון ש'דבר אין לו עם הדת'" – כתבה את המאמר הזה אמונה אלון.
"המושגים 'דת' ו'דתיים' הם כמובן בעייתיים כשלעצמם. המילה 'דת' מתאימה יותר לדיבור על הנצרות או על האסלאם בעוד שהיהדות היא בכלל לאום" – ואללה. תקשיב, זה – "בעוד שהיהדות בכלל לאום, גורל ומהות. הראי"ה קוק כותב בדרך כלל לא על יהדות או על דתיות כי אם על 'ישראליות', שכן השם 'ישראל' כולל בתוכו עם, ארץ ותורה. האמנה הישראלית המקורית העתיקה היא זו שבין שלושת אלה". נכון. עם ישראל, תורת ישראל, ארץ ישראל.
"צעד ראשון לקראת אמנה ישראלית – לא 'בין דתיים לחילונים' כי אם בין יהודים ליהדותם, בין ישראלים לבין מהות לאומיותם – יכול להתבטא בריכוך האנטגוניזם על ידי הפחתת הכפייה הדתית. אפשר לקרוא למשל להפרטת הוויכוח על תחבורה ציבורית בשבת, ולהניח לכל רשות מקומית להחליט מתי תפעל אצלה התחבורה הציבורית והיכן בדיוק. אפשר להציע פתיחות גדולה יותר ברישום הנישואים ולהרחיב את מימוש הרעיון של ברית הזוגיות לא רק לחסרי דת אלא גם לזוגות חד-מיניים ולאחרים שיבחרו בכך, ואפשר לבחון את המשך ביצוען של הרפורמות" – בוא'נה, גדול, לא ידעתי את זה אפילו, שים לב למשפט הבא – "ואפשר לבחון את המשך ביצוען של הרפורמות המבורכות של השר לשעבר מתן כהנא ועוד". ואללה.
"דומה שהגיע הזמן לחדול מן הפוליטיזציה של הדת ולהחזיר את היהדות ליהודים כולם. זהו תהליך שראוי כי יובל בידי גופים חוץ פרלמנטריים בעזרת שדולות שישתתפו בהן חברי כנסת ממפלגות דתיות כמו גם ממפלגות כלליות, ממפלגות הקואליציה כמו גם ממפלגות האופוזיציה. בכל המפלגות הציוניות יש נשים וגברים עם כיסוי ראש ובלעדיו, שומרי מצוות מסוימות או רק מצוות מסוימות אחרות, מאמינים יותר ופחות שהשבת חשובה להם, שיהדותו של העם היהודי יקרה לליבם, שצביונה היהודי של מדינת היהודים עומד בראש מעייניהם".
מה אתה אומר על זה, ואטורי? בוא נקיים על זה דיון של דקה וחצי. שים לב, יושב פה אדם דתי שומר תורה ומצוות, עומד פה אדם דתי שומר תורה ומצוות. שנינו ממפלגות שאינן מפלגות סקטוריאליות בהגדרה. כל אחד מאיתנו מייצג, נראה לי, בצורה נאמנה ציבור גדול של דתיים לאומיים, ציונות דתית, לא ממפלגה סקטוריאלית. נראה לי שבתור שר דתות אפשר להסכים ואפשר לא להסכים על הדברים שהובלתי, אבל בסוף גם במפלגה שאינה סקטוריאלית בהגדרתה פעלתי בשטח של ענייני דת ומדינה, וקידמתי דברים ששנים אף אחד לא קידם אותם ונגע בהם בעולם של – – –
לא, זה ברור, זה ברור. אבל אני רק אומר שאפשר לקדם דברים גם לא מתוך מפלגה סקטוריאלית. אני חושב שאפשר לדאוג לדברים אפילו יותר.
בדיוק. אבל אופיר סופר עסוק עכשיו, הוא מקשיב למוזיקה.
המאמר הבא נכתב על ידי הרב שמואל אליהו. הרב שמואל אליהו הוא רב העיר צפת, אב בית הדין למניעת הטרדות מיניות במגזר החרדי דתי, חבר מועצת הרבנות הראשית ונשיא איגוד רבני הקהילות. הוא עוסק בשאלות הלכה והשקפה היהודית ומחברם של ספרי יהדות רבים, וערך את ספרי אביו, הראשון לציון, הרב מרדכי אליהו. לפרק שלו הוא קורא: "חזון משותף כבסיס לחברה בריאה". אני חייב להגיד פה שהרב שמואל אליהו התנגד בערך לכל דבר שעשיתי בתור שר אבל עדיין נראה לי שיש ביננו יחסים מאוד טובים ואוהבים.
"מקימי המדינה היו חוזרים פעמים רבות על דברי החכם באדם: 'באין חזון ייפרע עם' (משלי, כ"ט, י"ח). כדי שעם לא יתפורר ולא יתפזר נחוץ חזון משותף. אלפיים שנות גלות הוכיחו את כוחו של החזון המשותף שליכד את העם היהודי ושמר אותו אף על פי שהיה מפוזר אלפי שנים במאות מקומות שונים.
"בלעדי החלום המשותף לא היינו שורדים את גירוש ספרד ואת מאות הגירושים האחרים לאורך ההיסטוריה. בלעדיו לא היו נשארים בחיים אחרי שמונה מסע צלב, עשרות עלילות דם, מאות שנות אינקוויזיציה, שבהן שרפו יהודים על המוקד בגלל אמונתם בכל הארצות הנוצריות, ואלפי אירועים של פרעות ביהודים בכל מקום – תחת שלטון נוצרי ותחת שלטון מוסלמי.
"בלעדי החזון המוזכר בתפילה שלוש פעמים בכל יום היינו שוכחים את תפקיד עם ישראל ותפקיד ארץ ישראל. בלעדי החזון לא היינו מתקבצים מעשרות רבות של מדינות שונות, שפות שונות, תרבויות שונות ומשטרים שונים להקים מדינה שתפקידה להביא אמונה וצדק לכל העולם" – הינה, הוא מגדיר פה: תפקידה להביא אמונה וצדק לכל העולם.
"על החזון הזה כתבו מקימי המדינה בפתיחת מגילת העצמאות: 'בארץ ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית. בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל אנושיים והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי'. ספר הספרים הוא שהציב לנו יעד לבער את משטרי העריצות מהעולם, לבער את האלילות, להביא לעולם משפט צדק, להביא לעולם שלום ואחווה.
"כותבי מגילת העצמאות הבינו כי בלעדי החזון המשותף לא יתאפשר לגשר על כל הפערים שהיו בין עולי המדינות השונות, לא יתאפשר להתגבר על המכשולים, והיו פערים ומכשולים לא מעטים, שרבים האמינו שאי-אפשר לצלוח אותם. הם הבינו כי כאשר לעם אין חזון הוא מתפורר ומסתכסך ואין לו זכות קיום.
"האחידות של היעד, למרות כל ההבדלים הגדולים, אפשרה למדינת ישראל לשרוד מלחמות בלתי אפשריות ולנצח בהן. במלחמת העצמאות קמו עלינו מדינות האויב חמושות במטוסים ובטנקים. לנו היו בקושי רובים מיושנים, ולהן – צבא אדיר. רבים מאיתנו היו פליטי שואה, והן באו עם ניסיון צבאי רב-שנים ולא רק עם זיכרונות על יהודה המכבי ודוד המלך מלפני אלפי שנים.
"הן חשבו שהניצחון יהיה קל שבקלים, כי ראו רק את החוץ. הן חשבו שאנחנו מפולגים מבחוץ בין ספרדים ואשכנזים, דתיים וחילונים, עשירים ועניים, הן לא הבינו את כוחו העצום של החזון המשותף, שמסוגל לאחד בין כל השונות הזו.
"גם עכשיו אנחנו יכולים לנצח בכל אתגר אם נתמיד להחזיק בחזון המשותף. חשוב להדגיש כי העתיד המשותף חשוב מהעבר המשותף" – ואללה. "עבר משותף אינו מחסום. דוד המלך הגיע מרות המואבייה, שהתגיירה, ולא היה לה איתנו עבר משותף. חכמינו הדגישו את העיקרון הזה במילים 'מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק' (סנהדרין צ"ו, ע"ב), ובלבד שיצטרפו להווה שלו ולעתיד שלו.
"החזון שלנו הוא להמשיך ליצור נכסי תרבות לאומיים וכלל-אנושיים, להמשיך לכתוב וליישם את הכתוב בספר הספרים הנצחי, להוריש לעולם את האמונה ואת הצדק, את החירות ואת האחווה, את השאיפה לשלום ואת הסלידה ממלחמות.
"היום מקיים עם ישראל את היעד שהראה אלוקים לאברהם בתחילת הדרך: 'ונברכו בך כל משפחות האדמה' (בראשית י"ב, ג'). עם ישראל מביא לעולם ברכה טכנולוגית, אם מודדים את התרומה שלנו לעולם על פי פרסי נובל, אנחנו עם קטן הכולל 0.18% מהאנושות, אבל התרומה שלנו למדע ולפיתוח האנושות גדולה עשרות מונים, כמעט פי 120. מדובר בתרומה בפיתוח הטכנולוגי, חקלאי, רפואי, מדעי. אנו ממציאים נשק חדשני שמעטות המדינות היודעות לפתח כמוהו, מייצאים נשק מתקדם ומפותח לגרמניה, ארצות הברית ומדינות רבות אחרות.
"ברור לכולנו שאלוקים לא עשה את עם ישראל חכם למטרת יצוא נשק מתקדם לעולם. המטרה הייתה בעיקר להפיץ ערכים של שלום ואחווה לעולם. אנחנו צריכים להחזיק ביעדים הללו, בחלום הזה, בשאיפה הזאת. צריכים לחנך אליהם, לאחוז בהם, להתמיד בתפילה למימוש החלום הזה שלוש פעמים ביום.
"כך, כתבו חוזי המדינה במגילת העצמאות כי הם מקימים מדינה יהודית ש'תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום, לאור חזונם של נביאי ישראל'. הם לא כתבו 'דמוקרטיה', שכן לא שאבו את ערכי המדינה מהעם היווני, שנחשב לממציא הדמוקרטיה אבל שלח את חייליו לכבוש מדינות רבות ולעשוק אותן. מדינת ישראל שואבת את ערכיה מספר הספרים הנצחי, שהביא ברכה לאנושות כולה.
"המדינה הזאת קמה על בסיס הערכים הכתובים במגילת העצמאות. אלה הערכים שמחברים את הפאזל, וזה החזון שמוביל את העם. מי ששותף לחזון של מגילת העצמאות יכול להיות שותף במדינה" – מעניין, אני אשאל בהזדמנות את הרב שמואל אם הוא היה היום חותם על מגילת העצמאות. "מי ששותף לחזון של יאסר ערפאת וחבריו מוזמן להגר" – – –
נכון, נכון, נכון. לא, אני אגיד לך משהו. היום המילה שהכי במחלוקת במדינת ישראל – "שוויון". זו המילה המפרדת והמפלגת ביותר, הפרשנות שלה וכו'. והמילה "שוויון" מופיעה לא מעט פעמים במגילת העצמאות, ולכן יש כאלה היום שלא ישושו לחתום.
"מי ששותף לחזן של יאסר עראפת וחבריו מוזמן להגר לכל אחת מ-192 המדינות האחרות בעולם. הספיקו לנו 100 שנים של שפיכות דמים, אנחנו רוצים לחיות בשלום ובאחווה, אנחנו רוצים שלום, אנחנו רוצים להביא את הברכה שלנו לעולם" – יפה.
את הפרק הבא כתב דורון אלמוג והוא קרא לו "חזון השילוב". אלוף במילואים דורון אלמוג אברוצקי הוא יושב-ראש הסוכנות היהודית, יושב-ראש הכפר השיקומי עדי נגב – נחלת ערן וחתן פרס ישראל, אחיו של ערן אברוצקי, ז"ל, שנהרג במלחמת יום הכיפורים, ואביו של ערן אלמוג ז"ל. בתפקידו האחרון בצה"ל שימש מפקד פיקוד הדרום. חזון השילוב.
"הפסיכולוגית להתפתחות הילד התבוננה בדידי רעייתי ובי וירתה לחלל החדר שלושה משפטים שכל אחד מהם היה כמו פטיש ענקי שנחת על ראשינו. 'ערן בנכם סובל מצירוף של אוטיזם ופיגור, ככל הנראה יישאר כל חייו בגיל של כמה חודשים, ככל הנראה לעולם לא ידבר'.
"השמיים נפלו, הבכי של דידי היה חזק מקולות השופר ביום הכיפורים. ערן בננו מעולם לא דיבר בכל 23 שנותיו, מעולם לא קרא לי אבא ולדידי אימא. מעולם לא יצר קשר עין. שתיקתו הרועמת שלחה אותנו למסע כואב ומטלטל לחצר האחורית של מדינת ישראל. בעצת העובדת הסוציאלית בעירנו ראשון לציון יצאנו לתור את מוסדות החינוך המיוחד, שנקראו אז 'מוסדות למפגרים'. שנים קודם לכן נקראו 'מוסדות לילדים דפקטיביים'. החוויה הייתה קשה, פתיחת דלת שלוותה בריח נורא, פנים מעוותות של ילדים כמו ערן בננו, שמפחדים מהעולם ועומדים מבוישים. העזובה וההזנחה ניבטו מכל מקום. אחר כך הגיעו סיפורי הבושה על הורים שבחרו לא לדבר, להעביר את הילד או הילדה לחו"ל ולא לספר לאחים ולאחיות. ככה בחרו יגאל אלון, מפקד הפלמ"ח ומפקד חזית הדרום במלחמת העצמאות, ורעייתו רות, ביחס לבתם נורית. ככה בחרה עדה סרני ביחס לבתה אורלי, ועוד.
"חוק חינוך מיוחד תחם את הטיפול בילדים כמו ערן בין גיל 3 לגיל 21. התחושה הקשה שליוותה אותנו הייתה שאין לגיטימציה בישראל לחלש. מקומו במוסדות סגורים בארץ או בחו"ל. הוא לא חלק מאתוס הגבורה הישראלי. כשחיפשנו שטח להקים בנגב כפר שיקומי במודל פורץ דרך בתעוזתו, שישלב את ערן בננו בחברה, שמענו אמירות של נבחרי ציבור המבשרים לנו שהנגב צריך מנועי צמיחה, חברות הייטק, שאף אחד לא יבוא לעבוד עם מפגרים. אבנר מורי, ראש המועצה האזורית מרחבים באותם ימים, ב-2001, היה הראשון שאמר לנו בקול נרגש: 'הטיפול בהם הוא פיקוח נפש', תוך שהוא משפשף את הזרוע בהתרגשות ואומר: 'סומר לי העור, יש לי 100 דונם עבורכם בצד המערבי של קריית חינוך מרחבים'.
"חזון השילוב פורץ הדרך שפיתחנו אז יחד עם ישראלה נבו, המנהלת הראשונה של הכפר, ביקש לשלב מרכז טיפולי ומרכזי טיפול רפואיים וחינוכיים עבור כל תושבי הנגב יחד, עם ילדים כמו ערן בננו, שהוגדרו אז מפגרים והיום נקראים ילדים עם מש"ה – מוגבלות שכלית התפתחותית. כאלה שבודדו במוסדות סגורים.
"בתוך מרכז שיקום היום, המיועד לשלב את כל תושבי הנגב הפצועים והנכים, כולל חיילים שנזקקים לטיפולים אורתופדיים ונוירולוגיים ומגיעים אלינו באמצעות ארבע קופות החולים ומשרד הביטחון, הוקמו גני ילדים רגילים. הוספנו לתמהיל השילוב מספר עצום של ביקורים יומיים – בין 50 ל-100 איש בכל יום הבאים למצוות ביקור חולים, יחד עם כמה מאות מתנדבים מהארץ ומחו"ל המשתלבים בעבודה יום-יומית כחלק ממערך של כ-600 עובדים. נוער לפני שירות צבאי (ש"ש), בנות שירות לאומי, חיילים, גמלאים, אנשי הייטק, אנשי תעשייה, אנשי אקדמיה ועשרות מתנדבים מחו"ל, בין היתר מארגונים נוצריים שונים באסיה, באירופה ובדרום אמריקה. המרגשים מכולם הם בני הנוער מגרמניה, נכדים ונינים של חברים במפלגה הנאצית שהשתתפו בפועל בהשמדת יהודים במלחמת העולם השנייה, למשל אנה סוזט-סטי, שסיפרה על סבא רבא שלה, שהיה מהמהנדסים שתכננו את אושוויץ. היא באה עם חבריה לכפר על הפשעים הבלתי-נסלחים שלו ושל בני דורו. האמירות ששמענו מהמבקרים והמתנדבים העניקו לנו כוחות ועידוד. 'אנחנו מקבלים יותר ממה שאנחנו נותנים. הטיפול בפצועים, בנכים ובמוגבלים נותן לנו פרופורציות, מעניק לנו כוחות, והופך אותנו לאנשים טובים יותר'.
"למעשה, המעבדה החברתית שבנינו תיקפה את מה שלמדתי מערן בננו, המורה הגדול שלי: חוזקה של השרשרת החברתית לעולם יימדד בעוצמת החוליות החלשות. ככל שנעשה לחיזוקן נהיה אנשים טובים יותר וחברה חזקה יותר.
"הרב משה שפירא זצ"ל ביטא רעיון דומה: 'נמצאות נשמות שאין בידם לתקן את עצמם כראוי, ואם נשתלחו לעולם הזה פירוש הדבר כי נשמות אלו גבוהות הן במיוחד ואינם צריכות שום תיקון בבחינת עצמן וכל שליחותן אינה אלא לתקן את סביבתן'" – גדול. לא הכרתי את המשפט הזה.
"יחד עם אבי וורצמן, מנכ"ל עדי נגב – נחלת ערן, החלטנו להעצים את רעיון השילוב בעוד כמה פרויקטים פורצי דרך: פרויקט תיקון עולם, בשיתוף עם משרד החינוך, מלמד אלפי בני נוער ביסודי ובתיכון בתוכנית של שנה מה פירוש קבלת השונה והחריג, באמצעות למידה ועשייה אישית וקבוצתית שבמרכזה התנדבות על בסיס שבועי; הקמת מרכז תמיכה 'עדי בשבילכם' למשפחות של ילדים עם צרכים מיוחדים יחד עם משרד הרווחה; הקמת מרכז התעסוקה בית היוצר באופקים, בתמיכת ראש העיר איציק דנינו, המכשיר עובדים עם מוגבלות בינונית וקשה לשילובם בשוק העבודה, ומגמה להרכבת מעגלים מודפסים, מגמת בישול, מגמת אומנות ומגמת חקלאות לגידולים אורגניים ולגידול טיפולי.
"פתחנו לאחרונה את בית החולים השיקומי הראשון בנגב, בניהולו של ד"ר צאקי זיו נר, ולצידו מרכז מחקר וחדשנות מתקדם, שתפקידו להעניק פתרונות חדשניים פורצי דרך לנפגעי שבץ מוחי, תאונת דרכים ובעיות אורתופדיות ונוירולוגיות מורכבות. בנינו שכונות מגורים לעובדים, למתנדבים ולסטודנטים, ובקרוב נתחיל בבניית יישוב קהילתי במודל משלב, יחד עם שי חג'ג', ראש המועצה האזורית מרחבים – איש מיוחד מאוד – עבור 500 משפחות, לרבות 15 בתים לאנשים עם מוגבלות שהם חלק מכוח האדם שלנו. הם הגננים של כל השטחים הירוקים, מפעילי החווה האורגנית, והם חלק משמעותי ממערך העובדים אצלנו.
"בליבת הדנ"א של עדי נגב – נחלת ערן עומדות אהבת האדם והערבות ההדדית, המגדירה את מידת אנושיותנו ואת מהותנו כבני אדם. במקום עובדים בהרמוניה גדולה יהודים, מוסלמים ונוצרים, שכולם מחויבים לאותו רעיון.
"במדינת ישראל עשרות בתי אבות ומוסדות סיעודיים. בתקופת הקורונה נפטרו רבים מתושביהם מהמחלה או מבדידות, מהתחושה הקשה שאיש לא צריך אותם. המודל הקהילתי המשלב שבנינו יכול להיות מיושם בכל בית אבות או מוסד סיעודי. ניתן לבנות באותו מרחב של המוסד הסיעודי גם גני ילדים ובתי ספר. בסטרטאפ ניישן שלנו האפשרות שכל ילד חזק ובריא יתנדב פעם בשבוע עם קשיש או קשישה בבית אבות נתפסת בעיניי כ-win-win.
"ומה עם העולים החדשים? האם ניתן לקלוט אותם ולשלב אותם אחרת? הסוכנות היהודית מפעילה 26 מרכזי קליטה ויותר מ-150 אולפני עברית ברחבי ישראל. ההגדרה 'עולה חדש' אינה מסתיימת בתום שנה אחת במרכז קליטה. קשיי שפה וקשיי קליטה חברתיים ותרבותיים מלווים עולה חדש לעיתים כל חייו. כל ראש עיר וראש מועצה, כמו אבנר מורי ושי חג'ג', יכול להעביר לציבור מסר חשוב: בואו נירתם למאמץ לאומי מתמשך, שבו משפחה ותיקה תלווה משפחת עולים לכמה שנים. מאמץ שבו מעסיקים ובעלי מפעלים, יחד עם משרד הכלכלה, יירתמו להכשרת עובדים לתעסוקה, במקביל ללימוד עברית במרכז הקליטה. המודל המשלב הוא קודם כול אמירה חברתית, המבקשת לתקן עולם ולקרב לבבות. הוא ישים קץ לעידן של קיטוב חברתי ויביא לקירוב בין כל חלקי העם היהודי על כל גווניו, בארץ ובעולם.
"בחשבון הנפש האישי שלי ערב יום הכיפורים, היום הקדוש ביותר לעם היהודי, אני יודע לומר לעצמי שהמסע האישי שלי לקירוב לבבות החל לאחר מלחמת יום הכיפורים, המלחמה שנחתה עלינו בהפתעה. המלחמה שבה איבדנו כל כך הרבה חברים, שכיפרו בעוז רוחם וגבורתם על חטאי היבריס ויוהרה. מלחמה שבסופה בישרה לי אימא, 'ערן הלך, אין לנו ערן יותר'. מלחמה שנהפכה לשבועה, שם ליד הטנק השרוף של ערן אחי, שדימם במשך שבעה ימים עד שחולץ ללא רוח חיים – שבועה להמשיך כלוחם וכמפקד בצה"ל, ולעולם לא להשאיר פצועים בשטח; שבועה שקיבלה משמעות עמוקה יותר לאחר לידתו של ערן בננו, שנולד עם מוגבלות קשה, וכל חייו היה הפצוע המדמם בחברה. כאילו נכנס לרגעיו האחרונים של ערן אחי למשך 23 שנה כדי לומר לי ולכולנו, שזה אותו היבריס שמבודד ומפלה את החלש בחברה; כדי ללמד אותנו את הפרק על עוצמתן של החוליות החלשות, שחוזקה של החברה כולה יהיה תמיד כחוזקתן; ללמד אותנו את הפרק על ערבות הדדית, ואהבת אדם החורגות מעולם המלחמות והקרבות שבו הייתי בכל 34 שנות שירותי בצה"ל, פרק הנוגע במשמעות העמוקה ביותר של קיומנו".
את הפרק הבא כתב פרופ' עליאן אלקרינאוי – אני מקווה שאמרתי את שמו נכון. הוא דיקן הפקולטה למדעי הרוח והחברה באוניברסיטת אלגומה שבקנדה. שימש ראש המחלקה לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, דיקן בית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת ממוריאל בקנדה ונשיא המכללה האקדמית אחוה. תחומי מחקרו הם בריאות הנפש, שונות, רב-תרבותיות ופליטים. הכותרת של מאמרו היא "שונות, רב-תרבותיות והכלה בחברה הישראלית – האם אפשר?" עליאן אלקרינאוי.
"בחברה הישראלית חיים אנשים מרקעים תרבותיים, אתניים ולאומיים שונים. ישראל מאופיינת בריבוי זהויות ובשונות רבה בין אזרחיה. המציאות הסוציו-פוליטית במזרח התיכון מוסיפה נדבכים רבים ומאתגרים לגיוון, הן בקרב החברה היהודית על כל מרכיביה והן בין יהודים וערבים אזרחי המדינה.
"מציאות זו מעלה שאלות רבות לגבי תחושת השייכות והלויאליות של אזרחי ישראל למדינה. היכולת לדמיין מציאות טובה יותר היא חוליית מפתח במעבר מההכרה בנושא כבוער לעשייה ולשינוי חברתי. החלום משקף תעוזה ללכת למקומות ולמחוזות חדשים שאינם שאובים מן המוכר. החברה הישראלית מתלבטת אם החלוקה לשבטים, הגיוון והרב-תרבותיות מאיימים עליה. רבים המקרים והאירועים המצביעים על ניכור וריחוק חברתי בין חלקים שונים של החברה הישראלית.
"בואו נחלום על מציאות אחרת עבור החברה הישראלית, מציאות שתהפוך את השונות וריבוי הזהויות המאפיינים את החברה הישראלית מחסם למשאב. במהלך המסע האקדמי שלי עסקתי רבות בחקר שונות, רב-תרבותיות, צדק חברתי, מתן הזדמנויות שוות והכלה בחברות מהגרים ופליטים, בעיקר בקנדה. הבחירה להמשיך את העשייה בקידום נושא זה בישראל היא טבעית עבורי, בשל המבנה ההטרוגני של החברה הישראלית, המורכבת מיהודים וערבים, חרדים, דתיים, חילונים, אנשים עם צרכים מיוחדים ובעלי נטיות מיניות שונות. כולם יחד, אלא לצד אלה, יוצרים פסיפס אנושי מאתגר. המפגש בין הקבוצות השונות יוצר דינמיקה קוטבית. ישראל נחשבת מדינה מערבית מודרנית, אך האם הקבוצות השונות מקבלות את מאפייניו ואת ערכיו של העולם המערבי הליברלי בנושאים שונים ושנויים במחלוקת, כמו נטיות מיניות (הלהט"ב)?
"אכן, ההשפעות של המודרניזציה והגלובליזציה באות לידי ביטוי בהפצת תפיסות מערביות בקרב האוכלוסיות השונות בישראל, דבר שיוצר קונפליקט בתרבויות שונות בין הידע גלובלי לידע הלוקלי. המפגש של התרבות הערבית – על כל מרכיביה: האסלאמי, הנוצרי והדרוזי – עם המודרניזציה והגלובליזציה הניאו-ליברלית תרם לכך שהערבים הילידים נרתעים משימוש בידע המסורתי-דתי שלהם. ואולם כפיית התרבות המערבית על קבוצות מסורתיות דתיות עלולה להגביל את היצירתיות ואת החזון שלהן. איזו חברה אנחנו רוצים? אילו ערכים אנחנו רוצים להנחיל לדור העתיד של המדינה? איך יוצרים סביבה מכבדת ומקבלת, ומקדמים את תחושת השייכות ואת היכולת של כל הקבוצות להתבטא במרחב הציבורי ובאקדמיה?
"תרבות הפחד: חדשות לבקרים מדווחים בעיתונות ומעל גלי האתר על אירועים שונים המצביעים על ניכור חברתי הולך וגובר, על הפיכת החברה הישראלית לבועות, לאיים תרבותיים, שעלולים להיעשות מבודדים ולפגוע במרחב המשותף. עלינו להתמודד עם האתגרים הרבים שמזמנת לנו מציאות החברה הישראלית, שהיא מציאות של ניכור, שאני מכנה 'תרבות הפחד', ולנסות לענות על שאלות הרות גורל לחברה הישראלית. אכן החברה הישראלית מתנהלת מתוך תרבות של פחד, פחד הנובע מריחוק בין קבוצות ומחוסר היכרות אמיתית עם האחר. פחד המבוסס על סטריאוטיפים ועל דעות קדומות, פחד מביטול הזהות העצמית, פחד מכך שהכלתו של האחר תוביל בהכרח לחדירתם של ערכים זרים ולאובדן תרבותי". יפה. פחד מכך שהכלתו של האחר תוביל בהכרח לחדירתם של ערכים זרים ולאובדן תרבותי. "המציאות הפוליטית בישראל, פוליטיקאים וארגונים פוליטיים עם אג'נדה ברורה המכילה שנאה, אפליה ותפיסות גזעניות, והסיקור התקשורתי המבוסס על תרבות הרייטינג ועל תחרותיות גדולה – כל אלה מעצימים את תרבות הפחד ותורמים להעמקת הפערים ולהשרשת הדעות הקדומות.
"כיצד אנו, אנשי האקדמיה, שבידינו מופקד חינוכו של דור העתיד, יכולים להשפיע על מיגורו של הפחד מהאחר ומהשונה? באילו כלים עלינו לצייד את הפרטים ואת המערכות השונות כדי שיוכלו להתמודד עם הפחד ועם החסמים הפסיכולוגיים הטמונים בבסיסו?
"שונות במרחב המשותף: בני אדם שונים אלה מאלה, החל בשונה בנטיות מיניות וכלה בהבדלים בדעות פוליטיות. השונות יוצרת מתחים העלולים לגרום להדרתן של קבוצות שונות מן המרחב הציבורי ולפגיעה במרקם ובסולידריות החברתיים, ומכאן לפגיעה בחוסנה הלאומי של החברה. כדי שחברה תוכל להתקיים, עליה ליצור מרחב משותף, מכנה משותף, שעל בסיסו נוצרת מוטיבציה בקרב האזרחים להשתתף בבניית חברה משותפת. יצירתו של מרחב משותף המכבד את צורכיהם של הפרטים ושל קבוצות תרבותיות אתניות אחרות, תוך התייחסות למטרות משותפות של החברה, היא תנאי לתפקודה של הדמוקרטיה, לקיומה של מדינת רווחה וליצירת סולידריות חברתית שבה המוחלשים אינם נעזבים מאחור.
"האם נגזר עלינו להיכנע לתרבות הפחד ולהשלים עם תוצאותיה החברתיות ההרסניות? אני מאמין בתפיסה הרב-תרבותית וביכולת של ריבוי הזהויות בחברה להעשיר את המרחב המשותף מתוך השפעה הדדית – תרבותית וחברתית. רב-תרבותיות היא עיקרון המציע להכיל את השונות מתוך כבוד לאחר. גישת הרב-תרבותיות מבוססת על מערכת ערכים ועל נורמות התנהגות המכבדות את כלל הקבוצות בחברה ואת ההבדלים הסוציו-תרבותיים המבחינים ביניהם, והיא מעודדת אותו לתרום מהמרחב המשותף על ידי דיאלוג בין הזהויות השונות ותוך העצמת הקבוצה והיחיד. אני מאמין שכאשר לכל קבוצה יש מרחב לסיפוק צרכיה התרבותיים ולכל אחד יש יכולת להגשים את צורת החיים שבא הוא דוגל, מתעצמות תחושת השייכות וההזדהות של היחידים ושל הקבוצות עם החברה והמדינה". יפה, רגע נחזור על המשפט הזה: "אני מאמין שכאשר לכל קבוצה יש מרחב לסיפוק צרכיה התרבותיים ולכל אחד יש יכולת להגשים את צורת החיים שבה הוא דוגל, מתעצמות תחושת השייכות וההזדהות של היחידים ושל הקבוצות עם החברה והמדינה. לפיכך דרוש לנו מנגנון שיאפשר את מיגורה של תרבות הפחד ואת הטמעת היכולת להתנהל באופן אפקטיבי במציאות מורכבת לנהל את השונות.
"ניהול השונות: מנגנון ניהול השונות מציע תהליך דו-שלבי. בשלב הראשון – תהליך של הכרה באחר: בכישוריו, בתפיסותיו ובתרבותו. בשלב השני – תהליך של מתן כבוד ולגיטימציה לאחר". השלב הראשון זה הכרה, השלב השני זה מתן כבוד ולגיטימציה" – אני מקווה שאת מסכמת הכול, כן? – "דהיינו – –"
"– – דהיינו, קבלת הזכות להיות אחר, ההכרה בכך שרב המשותף בין בני אנוש על המפריד ובכך שהאחר הוא אני". לא יודע, טוב. "המעבר בין השלבים" – אהה, האחר הוא אני, סבבה, עכשיו אני מבין. "המעבר בין השלבים כרוך בניפוץ דעות קדומות וסטראוטיפים ובהערכה מחודשת של תרבות האחר – שבה יחס חשדני לאחר יוחלף בהכרה בו כשווה ערך. יתרה מזו, בתהליך תתבהר ההכרה בכך ששיתופו המלא של האחר אינו רווח בלעדי שלו, אלא גם שלי, שלנו ושל החברה בכללותה.
"השלם גדול מסך חלקיו: רב-תרבותיות מאפשרת פתיחת ערוצי ניעות חברתית לכל הפרטים והקבוצות, וגישה אמיתית למשאבים משותפים. גישה זו לא תצמח ממילים בלבד אלא מיציאה של הקבוצות השונות אל המרחב המשותף, שבו האחר הוא אני. הרעיון הוא בבחינת אבן דרך ראשונה, בהפיכת חלום למציאות והצבת חזון שאליו יש לשאוף ושממנו ייגזרו יעדים מוגדרים לדרכי פעולה כמענה וכתיקון. שינוי השיח יעורר השראה ויהיה מצפן לעשייה חברתית. אכן, אם לא נשכיל להחיל את שינוי הגישה, הן ברמת הפרט, הן ברמת המוסדות האקדמיים והממשלתיים, אנו עלולים למצוא את עצמנו מול שוקת שבורה של קרע חברתי שאינו ניתן לאיחוי. עלינו להשכיל להפוך את השונות מחסם למשאב אסטרטגי, שתהיה לו השפעה מכרעת על חוסנה הלאומי של החברה בישראל.
"אני מאמין שהשינוי החברתי שתיארתי אינו בגדר משאלת לב בלבד, אני סמוך ובטוח כי הוא יעד בר-השגה. אם ברצוננו לאפשר לספינה הנקראת מדינת ישראל לשוט, עלינו לסייע לה לנווט ולהגיע אל יעדיה. על כולנו יחד, אנשי אקדמיה, חברה ורוח, קובעי מדיניות ואנשי שטח, לשלב ידיים, כל אחד לפי יכולתו, כישוריו ומומחיותו, ולהניח את אבן הפינה ליצירת מציאות חדשה, מציאות של ישראל רב-תרבותית, שבה כלל הקבוצות שותפות בהבניית הזהות הישראלית מתוך תחושת שייכות ולויאליות, תוך ביטוי תרבותה של כל קבוצה ומתוך חתירה לברור את המשותף מתוך השוני".
יפה. את הפרק הבא כתב תת-אלוף במילואים אמל אסעד, מנכ"ל חברת טיירק, שימש סגן מפקד יק"ל ומפקד מינהלת התיאום והקישור הביטחוני; שותף במיזמים חברתיים לקידום העדה הדרוזית, ובהם "בשביל הבנים הדרוזים", המנציח את הנופלים מבני העדה. הוביל את מחאת העדה נגד חוק הלאום. ובאמת, הפרק הזה עוסק ב"חוק הלאום זה ממש לא 'יהודית ודמוקרטית'", הולך להיות מעניין.
"שמי אמל אסעד, מהכפר עוספיא השוכן בכרמל. הוריי נולדו בפלסטין טרם הקמת המדינה. 1948 – דור המייסדים של המדינה מכריז על הקמת מדינת ישראל, כאן, על האדמה שבא נולדו הוריי, על האדמה שעליה גדלתי אני. אני ישראלי! 1957 – העדה הדרוזית כורתת ברית עם מדינת ישראל, וחוק גיוס חובה חל על צעירי העדה כמו על כל צעיר יהודי. אני ישראלי! 1973 – חבריי מפלוגת הצנחנים מפנים אותי לאחר שנפצעתי בקרב העקוב מדם בחווה הסינית". כנראה שהוא היה בגדוד 890. "אני ישראלי! 1999 – אני משתחרר מצבא הגנה לישראל בדרגת תת-אלוף, לאחר 26 שנות שירות קשות ומרתקות. אני ישראלי גאה! 2018 – כ-20 שנה לאחר מכן, 62 חברי כנסת מצביעים בעד חוק הלאום. אני עדיין ישראלי?" סימן שאלה.
"חוק-יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי, הלוא הוא חוק הלאום הידוע לשמצה", כך לדבריו, "שינה את פניה של מדינת ישראל והנחית עליי ועל חבריי חבטה אדירה, שכופפה את סימני הקריאה שלי והפכה אותם לסימני שאלה. המשפט "אני ישראלי" נהפך עבורי לשאלה ללא מענה. 20% מאזרחי המדינה התעוררו לבוקר אפל ושאלה זהה בפיהם. האזרחים הערבים, אשר נוטלים חלק בבניית המדינה מאז הקמתה, חבריי הדרוזים המשרתים בצה"ל ומגינים עליה בחירוף נפש, וגם 450 חללים מבני העדה הדרוזית אשר נפלו למען הבטחת קיומה של מדינת ישראל, היא מדינת היהודים – כל אלה מחפשים מענה לשאלת הישראליות שלהם.
"בכל שנות קיומה של המדינה העדה הדרוזית רואה את עצמה כחלק מהמערך האזרחי הישראלי – חלק שווה לכל דבר ועניין. לא מדובר כאן רק במילוי החובות האזרחיות ולקבלת כל הזכויות החברתיות הפוליטיות. מדובר בתחושת הזדהות עמוקה, שמביאה את בני העדה הדרוזית לתרום לחברה הישראלית בכל תחום אפשרי – ובמיוחד תרומה לא פרופורציונלי בתחום הביטחון. בני העדה הדרוזית הם פטריוטים ישראלים, שמוסרים את נפשם על הגנת מולדתם – כן, זו גם מולדתם של בני העדה הדרוזית זה מאות שנים.
"חוק הלאום טרף את הקלפים, גרם לזעזוע בעדה הדרוזית וזרע ספק בתחושת הזהות, ההזדהות, בשייכות, בנאמנות ובהדדיות שבין החברה הישראלית והדרוזית. 70 שנה חיינו במדינת ישראל לאורה של מגילת העצמאות, המסמך המכונן שהגדיר במפורש את הזהות היהודית לצד מחויבות לקיים שוויון זכויות מלא לכל אזרחי המדינה. מדינת הלאום היהודי התבטאה בעקרון קיבוץ הגלויות, שקיבל את ביטויו בחוק השבות. חוק השבות מעניק זכויות יתר ליהודים שאינם אזרחי המדינה, ולכן אינו פוגע בשוויון של כל האזרחים – יהודים ושאינם יהודים.
"בהכרזת העצמאות ניכרת הקפדה רבה על ההפרדה בין 'העם היהודי' לבין אזרחי המדינה. כל המאפיינים הדמוקרטיים, כולל 'שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור', וכן 'חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות' מתייחסים לכלל אזרחי המדינה, ולא רק לאזרחים היהודים. רק עקרון קיבוץ הגלויות, כלומר הזכות האוטומטית להתאזרח, מתייחס לעלייה יהודית. וכפי שאמרתי קודם זכות זו עומדת ליהודים שאינם אזרחי המדינה.
"העדה הדרוזית קשרה את גורלה בגורל המדינה היהודית, מקבלת בגאווה את סמליה ואת חגיה, מעודדת עלייה יהודית ומייחלת לרוב יהודי מוחלט וללאום אחד בלבד, הוא הלאום היהודי, וזאת לטובת חוסנה, ביטחונה, והמשך קיומה של מדינת ישראל.
"אך בנושא השוויון האזרחי ובנושא השייכות והישראליות אין פשרות. כל אזרח ישראלי אשר עליו חלות החובות והזכויות הוא אזרח! הוא אזרח! הוא אזרח! בין אם הוא יהודי ובין אם לאו.
"במדינה דמוקרטית, גם אם היא מדינת לאום אתני, הריבון הוא ציבור האזרחים ורק ציבור האזרחים. בני הקבוצה האתנית שאינם אזרחים אינם חלק מהדמוס. עיקרון זה אכן מעוגן בהגדרת הזכות של אזרחי ישראל לבחור ולהיבחר (חוק-יסוד: הכנסת). עם זאת, יש להדגיש שעל פי אותו היגיון, משטר דמוקרטי מחייב שכל עקרונות הדמוקרטיה יחולו על כל ציבור האזרחים, יהודים ושאינם יהודים. העיקרון של הפרדה בין לאום ואזרחות, באופן שכול עקרונות הדמוקרטיה מתייחסים לאזרחים ולא לקבוצת לאום, הוא עיקרון חיוני להגדלת משטר דמוקרטי ולא משטר אפרטהייד.
"התובנה שמדינת ישראל אמורה להיות דמוקרטיה אזרחית, ורק קיבוץ הגלויות אינו זכות אזרחית השווה לכולם, באה לידי ביטוי באמירות של דור המייסדים. לדוגמה: 'עכשיו, כשאנחנו הולכים להקים מדינה, יש לזכור שזו לא תהיה מדינה יהודית, זו תהיה'" – מדינת כל אזרחיה – "'מדינה של אזרחיה – היא תהיה מדינה יהודית רק לעלייה ולהתיישבות – בתוכה יהיו כל האזרחים שווים. לא תיתכן חוקה שתמנע ערבי מלהיות נשיא', כפי שאמר דוד בן-גוריון בוועידת מפא"י, ארבעה ימים אחרי ההצבעה באו"ם על הצעת החלוקה". שוב, אני קורא את מה שדוד בן-גוריון אמר. תכף אני אגיד לך מה אני עושה.
"עכשיו, כשאנחנו הולכים להקים מדינה, יש לזכור שזו לא תהיה מדינה יהודית, זו תהיה מדינה של אזרחיה – היא תהיה מדינה יהודית רק לעלייה ולהתיישבות – בתוכה יהיו כל האזרחים שווים. לא תיתכן חוקה שתמנע ערבי מלהיות נשיא".
אני קורא מתוך ספר שנקרא "אמנה ישראלית". אתה מכיר את הספר הזה? כתבו אותו – זה 75 מאמרים על עתידה של מדינת ישראל.
זו הוצאת ידיעות ספרים. ליקטו אותו ואספו ירון קנר, הוא דוקטור לדעתי, פרופ' שחר ליפשיץ ופרופ' אריאל בנדור.
כן, בהחלט. אני עכשיו קורא מאמר של אמל אסעד, תא"ל במילואים, שמוחה בעצם נגד החוק הלאום. "הפגיעה בערך השוויון, כפי שהיא באה לידי ביטוי בחוק הלאום, דורסת ברגל גסה את שיווי המשקל העדין שבין היהודית לדמוקרטית בהגדרת הזהות של מדינת ישראל. המורכבות של מדינה יהודית-דמוקרטית מיוצגת ומוגדרת במגילת העצמאות. המאפיין ה'יהודי' המשמעותי ביותר קובע כי 'מדינת ישראל תהא פתוחה לעלייה יהודית ולקיבוץ גלויות'. הזכות האוטומטית להתאזרחות של יהודים היא עקרון יסוד של הציונות, ואף שמשמעותו החוקית הפורמלית (חוק השבות) מתייחסת לזכויות יתר של יהודים שאינם אזרחי המדינה, זהו גם מאפיין בלתי שוויוני בעליל של מדינת ישראל.
"אבל לצד המאפיין היהודי הבלתי-שוויוני, באותה פסקה ובאותה נשימה, מוגדרים גם עקרון השוויון והיסוד הדמוקרטי האזרחי-חילוני אשר קובע כי מדינת ישראל 'תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות'. הגדרתו של עקרון השוויון באותו הקשר עם העיקרון היהודי-ציוני של עלייה יהודית, וכחלק בלתי נפרד מאזרחות ישראלית ללא קשר למוצא אתני, לדת או ללאום – אלה המרכיבים שיוצרים את השילוב המאוזן בין מדינה בהעדפה יהודית כלפי יהודי התפוצות ובין מדינה דמוקרטית-שוויונית כלפי כל אזרחיה.
"מול מלאכת מחשבת זו של שילוב ואיזון במגילת העצמאות בין היהודי והאוניברסלי ובין הלאומי-דתי והאזרחי-חילוני, מזדקר בגסות חוק לאומני אשר מתיימר להגדיר מחדש את זהותה של מדינת ישראל תוך התעלמות מוחלטת מעקרונות דמוקרטיים של שוויון ושל זכויות מיעוט. חוק המייצג תפיסה לאומנית קיצונית שאינה מותירה מקום לדו-קיום שוויוני עם בני לאום אחרים – מדינה של העם היהודי ולא של אף אחד אחר". אני חוזר ומדגיש שאני מקריא פה את מה שתא"ל במילואים אמל אסעד כתב.
"העדה הדרוזית כרתה ברית עם מדינת ישראל לאור הגדרת זהותה של המדינה כמדינה דמוקרטית ונאורה, על פי החזון של מדינה אשר 'תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה; תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות'. על בסיס ההגדרה הזו נוצרה הברית בין מדינת ישראל והעדה הדרוזית בה. הדרוזים ממלאים בה את חלקם.
"מגילת העצמאות קבעה את זהותה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. היא נתנה ביטוי לאופייה היהודי ועיגנה את אופייה הדמוקרטי בכך שהעניקה שוויון אזרחי לכלל אזרחיה. חוק הלאום, לעומתה, נותן ביטוי רק לאופייה היהודי של המדינה ומתעלם בצורה בוטה מהמיעוט הלא-יהודי בה ומהמאפיין הדמוקרטי במשוואה המורכבת של הביטוי 'מדינה יהודית ודמוקרטית'.
"אני מאמין כי חוק הלאום במתכונתו הנוכחית ימשיך להיות מכשול בתחומים רבים בחברה הישראלית" – "אני" זה אמל אסעד – "בהצעה לתקנו או להרחיבו, שהועלתה על ידי משפטנים בכירים כפרופ' אליקים רובינשטיין, פרופ' שחר ליפשיץ, פרופ' עמיחי כהן ופרופ' סוזי נבות, נקבע כי מטרת החוק תהיה לעגן בחוק-יסוד את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ברוח העקרונות שהופיעו בהכרזה על הקמת המדינה. החידוש העיקרי המוצע הוא בכך שלעקרונות היסוד הקבועים בחוק הקיים – המתייחסים ליהודים בלבד – יתווסף עקרון השוויון לכלל האזרחים באמצעות הנוסח הבא: מדינת ישראל מהווה בית ומקיימת שוויון זכויות לכל אחד מאזרחיה. כמו כן מוצע כי גם העברית וגם הערבית יהיו שפות רשמיות במדינה". מה התיקון פה? עקרון השוויון לכלל אזרחי – – – מדינת ישראל מהווה בית ומקיימת שוויון זכויות לכל אחד מאזרחיה.
"הצעת התיקון היא ברוח ערכי הדמוקרטיה והערכים היהודיים, והיא תבטיח כי מגילת העצמאות תמשיך לשמש כבסיס הערכי של מדינת ישראל וכבסיס לחוקתה. יש להמשיך לבנות את הארץ ולחנך את הדורות הבאים לאורה של הכרזת העצמאות המגלמת ערכים יהודיים ודמוקרטיים כאחד".
קראנו את הפרק שכתב תא"ל במילואים אמל אסעד. את הפרק הבא כתב אריה ארליך, שהוא איש תקשורת ועורך המגזין החרדי "משפחה". הוא כותב מאמרי דעה בידיעות אחרונות, מגיש התוכנית "אליטוב וארליך" בכאן רשת ב' של תאגיד השידור הישראלי, עמית במכון גשר למנהיגות, מחבר הספרים "ברגע האמת" ו"נשמת ירושלים". לפרק הוא קרא "לא הכול פוליטי".
"אל הקיטוב העמוק בחברה הישראלית יש להתייחס כאל מחלה טעונת מרפא. אם לא תטופל כהלכה מבעוד מועד, היא עלולה להחריף ולהתפתח לכדי מלחמת אזרחים של ממש, אשר תגלוש מהמחוזות הווירטואליים אל רחובות הערים ואל נקודות המפגש הממשיות. זהו מצב שאחריותו מי ישורנו. לא מדובר בתרחיש קיצון. בסימנים המקדימים ניתן כבר להבחין בשטח. הצו המוסרי הרובץ לפתחנו הוא אפוא לפעול לעצירת הדהירה לעבר קרע חברתי שלא תהיה לנו יכולת לאחותו.
"לפני כ-800 שנה נכתב ב'ספר החינוך': 'לרופאים אין תחבולה ברפואה עד הכירם עיקר המחלה'. בבואנו לבחון דרכים לניסוח אמנה ישראלית שתנמיך את מפלס הקיטוב ותשמש מסד לחיים משותפים, עלינו לברר תחילה במה חולה החברה הישראלית ומה הם גורמי מחלתה.
"בחינה של המחלוקות הציבוריות החריפות שהתגלעו בחברה הישראלית לאורך השנים מציפה מכנה משותף מובהק, העובר כחוט השני בין כלל המשברים והמאבקים: עירוב הולך ומעמיק בין התמורות הפוליטיות לבין חיי האזרחים, לצד הדהוד מוגבר מצד כלי התקשורת על אודות הנעשה במערכת הפוליטית. במילים אחרות: הפוליטיקה משתלטת על החיים החברתיים בישראל. ויכוחים פוליטיים גולשים מהזירה הפרלמנטרית למרחב הציבורי הכללי ולחיי היום-יום, והוויה הפוליטית נהפכת לחזות הכול ומעצבת את החברה הישראלית כיורה רותחת של שנאות בין המחנות הפוליטיים השונים.
"בחברות מתוקנות ניתן לצפות שתפיסת העולם האישית של האזרח תכתיב את הזדהותו הפוליטית, וכתוצאה ממנה ייגזרו מחלוקותיו עם אלה הדוגלים בתפיסות עולם שונות. בחברה הישראלית סדר הדברים הפוך: ההזדהות הפוליטית באה תחילה, והיא שמכתיבה לעיתים קרובות את תפיסת העולם". גדול. שמעת, קינלי?
בחברה מתוקנת ניתן לצפות שתפיסת העולם תכתיב את ההזדהות הפוליטית. בישראל סדר הדברים הפוך – ההזדהות הפוליטית באה תחילה, והיא שמכתיבה את תפיסת העולם.
"בהתאמה, שאלת הזיהוי הפוליטי הולכת ונהפכת לשאלה" – הינה, תראה, כיוונת לדעת גדולים. "בהתאמה, שאלת הזיהוי הפוליטי הולכת ונהפכת לשאלה של מחנאות גרידא, והקשר בינה לבין תפיסות עולם וערכים נעשה שולי. כבן למגזר החרדי" – כותב אריה ארליך – "נוכחתי בתופעה מעניינת: בתקופות שבהן שררה תקווה כי המפלגות החרדיות יצטרפו לממשלה עם גוש השמאל-מרכז, היה ניתן לחוש ברוח מכילה ואוהדת כלפי המגזר מצד קבוצות שונות בחברה. רוח זו כללה קולות של מתינות, אמירות בדבר הצורך להבין את אורח החיים השונה ולהתחשב בו, לצד גניזתן של נקודות המחלוקת ההיסטוריות והפיכתן לעניין כמעט חסר חשיבות. את הרוח הזו היה אפשר לזהות בראיונות פוליטיים בכלי התקשורת ואף במפגשים חברתיים. הביטוי 'אנשים אחים אנחנו' היה שגור בפי כול וביטא את התקווה לגיוסם של אותם אחים-חרדים ממחנה פוליטי אחד למשנהו. אך מרגע שהוכרעו הבחירות והמפלגות החרדיות הצטרפו לגוש הימין, החלו שוב להישמע אמירות קשות כלפי המגזר החרדי. כותרות בעיתונים הכלכליים הציפו נתונים ישנים במטרה לנגח את המגזר, ודוברים בכירים החלו להשחיז מקלדות ומיקרופונים ולחזור לדוש בחוליי החברה החרדית. האווירה בין המחנות חזרה להיות רעילה.
"החברה החרדית עצמה אינה חפה מתופעה הזו. גם בתוכה מחאות נגזרות לא אחת מנקודת הייחוס הפוליטית. כזו הייתה ההתנגדות למיסוי על המשקאות הממותקים, שנגרמה בעיקר בשל זהות מי שהוביל אותה. השפעתה של הזהות הפוליטית כה גבוהה, עד שלעיתים חש המגזר החרדי קושי להכיר במכנה משותף עם גורמים במחנה הפוליטי האחר, שמידת קרבתם למסורת היהודית אינה פחותה ולעיתים אף הדוקה יותר משל אלה שנמנים עם מחנה הימין הקלאסי.
"לכדי אבסורד מכאיב מגיעים הדברים כאשר אפילו היחס לשאלות של זהות יהודית נגזר לא אחת מנסיבות פוליטיות משתנות: עם הקמת ממשלת נתניהו השישית פורסמו מאמרים בידי כמה פובליציסטים בעיתונות הישראלית אשר הודיעו על כוונתם להתנתק מסמלים יהודיים ואף לחדול מלציין את חגי ישראל, כמחאה על הקמתה של הממשלה. פלישה עמוקה כזו של התמורות הפוליטיות אל קודש הקודשים של הזהות האישית עשויה מחומרים המובילים לאסון לאומי של ממש.
"כדי להתמודד עם המגמה יש לפעול להעמקת הזהות היהודית. זו הולכת עימנו אלפי שנים לאחור. זו שהייתה חלק מזהותנו בכל שנות גלותנו וזו שהייתה הסיבה לקיומיותנו דווקא בארץ הזו. אסור שהזהות היהודית של כל אחד מאיתנו תושפע מסיטואציה פוליטית מתחלפת. אסור שזהותנו היהודית תהיה על תנאי.
"יהדות ששרדה שואה ופוגרומים היא חזקה מספיק לשרוד נסיבות פוליטיות מאתגרות. השיוך הפוליטי שצבע את החיים בישראל בצבעים כה עזים ונעשה זה מכבר לחזות הכול, מביא אותנו למחוזות האבסורד. אלה המשויכים למחנה האחד ראויים בעיני יריביהם מהמחנה האחר להשמצות ולגידופים שהנפש הנקייה אינה סובלת. השנאה הולכת וגואה. מכאן הגלישה במדרון החלקלק להתפוררות החברה הישראלית היא עניין של זמן.
"לצד חיזוק הזהות היהודית יש לפעול אפוא להוצאת הפוליטיקה ממרכז הציבוריות הישראלית ולתחום מחדש של השיח הפוליטי בגבולותיו הטבעיים. הפוליטיקה לא נולדה אתמול וכמוה הוויכוחים הפוליטיים. היו שנים שבהן ידעה החברה הישראלית לנהל חיים משותפים לצד ויכוחים אלה מבלי לאפשר להם לפלג אותה. צאו וראו, בנקודות ממשק חוץ-פוליטיות, בין אנשים ואוכלוסיות שאורחות חייהם רחוקים אלה מאלה, מתגלים לרוב מכנה משותף ואמפתיה אנושית בסיסית.
"תופעה זו מתרחשת בזירות של אירועי חירום שאליהם מגיעים חרדים המתנדבים ארגוני ההצלה והחילוץ, כמו גם במפגשים אנושיים שנערכים במרכזים רפואיים, בקופות חולים, מרכזי קניות ובטיסות. אין כמעט אזרח חרדי במדינת ישראל שלא מתהלך כשבצקלונו משפט ששמע לא פעם: הלוואי שכל החרדים היו כמוך. התשובה הראויה ולמשפט זה היא: כל החרדים כמוני, הגיע הזמן שתכירו אותם".
בלי סוף. בלי סוף, כן. "את הדינמיקה הפוליטית לא ניתן לשנות. טבעה של ההוויה הפוליטית שהיא מנוהלת בדציבלים גבוהים. נאומים מוחצנים ואמירות מוקצנות הם חלק מהדנ"א של הזירה הפוליטית כיוון שזו דרכם של אנשים פוליטיים להגיע לתודעת הציבור". ואללה, צודק. "אולם את הדינמיקה החברתית ניתן בהחלט לשנות. ככל שהחברה תפתח יחס מידתי יותר להתבטאויות ולהתרחשויות מהזירה הפוליטית, ככל שתשכיל להרחיק מחיי היום-יום את נוכחותה של הפוליטיקה, כן ייטב למרקם החיים החברתי במדינה.
"ברור שאין הדבר קל. הרי לא מדובר במשחק פוליטי גרידא, ועניין לנו עם ההכרעות המשפיעות על צביון החיים במדינה, ואף על פי כן הדעת נותנת שהגבהת החומות החברתיות אינה משרתת את הצד החרד מפני אותן הכרעות אלא רק מביאה לידי התבצרות של הפוליטיקאי במחנה הנגדי, המקבל תיאבון להמשיך במהלכיו המוקצנים בהתאם למשוב החיובי שקיבל מבסיס תומכיו הפוליטיים.
"האתגר מוטל לפתחם של התקשורת ושל אזרחים במדינת ישראל ולהוביל לניתוק הפוליטיקה מהחיים עצמם. יעשו הפוליטיקאים אשר ליבם חפץ, ואילו האזרחים יובילו לסדר-יום של רצון לחיות במשותף על בסיס הסכמות אנושיות פשוטות שאותן יש להבליט ולהנכיח על חשבון דחיקתם של הוויכוחים הפוליטיים. כך בתקשורת, במערכת החינוך, ברשתות החברתיות ובכל מסגרת ציבורית. 'כאן לא מדברים פוליטיקה', יהיה כתוב על שלטים וירטואליים במרחבים הציבוריים. כפי שמקובל במדינות רבות בעולם, גלישה לוויכוח פוליטי תיחשב למעשה חסר נימוס.
"זה אינו חזון אוטופי, ניתן לפעול בהדרגה לשינוי משקלה של הפוליטיקה בחיינו. הפרדת הפוליטיקה מחיי היום-יום תוביל לתהליך פיוס על בסיסו של מכנה משותף חברתי ואנושי סביב זהותה היהודית הבסיסית של המדינה. כאשר גם אלה העוסקים במלאכה הפוליטית יבינו כי הציבור מפתח חוסר סובלנות כלפי תגרות לא מידתיות, במרחב הפוליטי המסר יחלחל אף אליהם והם יחתרו להסכמות רחבות עם המחנות האחרים". לדעתי, מה שמעניין זה שאריה ארליך בעיקר כותב על פוליטיקה. יפה, אבל, דברים חכמים נכוחים.
את המאמר הבא כתב פרופ' מאיר בוזגלו, שהוא מייסד תנועת תיקון, הפועלת להנכחת המסורתיות במרחב הציבורי והיושב-ראש שלה; מרצה בחוג לפילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים; ממחדשי מסורת הפיוט וממנסחי אמנת כינרת להסדרת היחסים בין המגזרים והקבוצות בחברה הישראלית. השיא משואה ביום העצמאות ה-65. אני אקח לגימה רגע.
בהחלט ראוי. ראוי לשתות לכבודו.
ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שהכול נהיה בדברו.
פרופ' מאיר בוזגלו קרא למאמר שלו "אחריות הציבור למערכת המשפט". נשמע לי שזה הולך להיות מעניין.
"מעט מאוד יחלקו על הבעיה שמעלה הפגיעה באמון במערכת המשפט הישראלית, אולם כאשר ידובר במשמעותו של ממצא מדאיג זה מן הסתם יעלה ויכוח חריף בין המתדיינים. חוסר האמון, יטענו אחדים, הוא תוצאה של דרישה שמערכת המשפט תיכנע לדרישות פופוליסטיות. אחרים ירחיקו לטענה שהמערכת משמשת כלי בידי פוליטיקאים השומרים על ההגמוניה והדברים ידועים.
"אך החומציות של הדיון כאן מעלה את הצורך להתחיל בשטח שעליו קל לגבש הסכמה, מתוך תקווה שמשם נאיר את העניין מזווית שונה. העומס הבלתי-אפשרי על שופטים בישראל הוא רעה חולה שרק אדם מגמתי יחלוק עליה. המערכת בסופו של יום היא תת-מתפקדת. משפט צדק אינו מותרות. מדובר במגן עליון על חיים משותפים. אכן חיים משותפים דורשים ריבוי תפיסות, מיזוג תפיסות ומערך של מעגלי שייכות, אך תנאי הכרחי לחיים האלו הוא אמונה של כל יחיד ויחידה שבמקרה של פגיעה ועוול יש כתובת שתיישב את הסכסוך בצורה הוגנת.
"מצערת מאוד העובדה שאף שלית מאן דפליג כי נדרש כאן תיקון מקיף ודחוף, אין מי שמעלה נושא זה לדיון ציבורי ראוי. נחדד קמעה. עומס תיקים על שופטים פוגע באיכות הצדק ותהיה איכות השופטים אשר תהיה. הוו מתונים בדין, כלומר, שפטו בנחת, ביישוב הדעת ולא מתוך בהלה, זהו תנאי שאין בלתו במשפט. והוא הדבר על עינוי הדין שפשה במקומותינו, כפי שמעיד כל מי שרק מציץ בנתונים. יש פה ושם מס שפתיים מצד דוברים מכובדים אלו או אחרים, אך התייחסות רצינית נעדרת. מדוע לא עולה נושא זה לסדר-היום?
"יתרה מזו, מדוע גם כאשר נדלקת נורת אזהרה, כמו במקרה של השופט מוריס בן עטר המנוח, ששלח יד בנפשו בגלל העומס שהכריע אותו, נדחק העניין מסדר-היום הציבורי לטובת עניינים פחות חשובים? המקרה של השופט בן עטר מדאיג משום שמדובר בשופט בוגר, בן 56, ששמו יצא לפניו כמי שרואה צורך לתת לכל תיק את תשומת הלב הראויה, מה שיצר הצטברות תיקים, ותשובת המערכת דאז הייתה איום להעבירו לתפקיד אחר. ניתן ללמוד מכך כי המערכת הדואגת להצבת שופטים משמרת את המצב על ידי לחץ על העובדים ולא על ידי ניסיון לפתור את הבעיה. במילים אחרות, מה שלימד אותו מקרה זה הוא שלבד מהנורה האדומה שהיה אמור להדליק הוא חשף את אוזלת היד של קברניטי המשפט בישראל ואת התובנה שהישועה לא תבוא מהם או שהם זקוקים לעזרת הציבור.
"אכן כאן נדרש הציבור לומר את דברו. במונח 'ציבור' כוונתי לציבור כיחידים אך גם לנציגיו ולשופרות המבטאים אותו. הלקח פשוט – דרכי העבודה של מערכת המשפט, כוח אדם ואיכותו הם באחריות הציבור המשכיל, הרחב.
"השופטים והחוקרים בפקולטה למשפטים נדרשים לסייע בתפקיד חשוב זה ולתת לציבור את התובנות שלהם בעניין, אך בסופו של דבר חשוב שהציבור יחליט כאן בכל הדרכים העומדות לרשותו. מסקנה זו שעלתה מהדיון החומרי של מערכת בית המשפט, כלומר, מצבת כוח האדם, נוהלי הקידום ועוד, תקפה גם להקשרים אחרים. מה דמות השופט או השופטת בישראל? מהי השכלה נדרשת לשופט? מה סוג הקשר בין הפקולטות למשפטים לבין השופטים בפועל? אלו שאלות למומחים אך האחריות בסופו של דבר היא על הציבור.
"העובדה שעניין כה בסיסי הוזנח מלמדת שעניינים אחרים עלולים להיות מוזנחים באותה מידה. מן הדיון החומרי אנו עוברים לנושא תוכני יותר באופיו, שדורש את העצמת הציבור בדרכים אחרות, מעניינות יותר. אי-אפשר כמובן לדון בנושא בהיקף ובעומק הנדרש אך דוגמה עשויה לסייע. אוניברסיטאות שואפות מטבען לבנות מחלקות למשפט שיובילו בארץ ובעולם. הצעידה לבין-לאומיות של אוניברסיטאות, הכוללת במקרה הישראלי מעבר לאנגלית, לקורסים מקוונים ועוד, מובילה אותן לבנות סגל שיהיה טוב ככל האפשר במונחים גלובליים, וזו כמובן התפתחות מבורכת. אך מה המנגנון המתאם בין ההכשרה של הסגל הזה שמכשיר את השופטות והשופטים בישראל להוויה הישראלית במזרח התיכון? אם האנלוגיה שמנחה את החוג למשפטים היא קבוצת כדורסל טובה ככל האפשר, הרי שכמו במקרה של כדורסל, אנחנו עלולים למצוא את עצמנו עם קבוצה מצוינת של שחקני חוץ. ואולם, מה שטוב לקבוצות כדורסל אינו נכון לשופטים, שאמורים לשבת בתוך עמם. במקרים מסוימים עלולים שופטים למצוא את עצמם נדרשים להכריע בענייני הכנסת חמץ בתי חולים כאשר אין להם שום מושג על חג הפסח. מתן קורס מזורז בנושא פסח והלכות חמץ וחשיבותו ליהודים וכדו', כזה שיציג את מהות החג, עלול להיות חסר שכן קביעת מהות החג אינה עניין ניטרלי. שנית, לא נסיים בחמץ בפסח אלא נצטרך להסביר על השבת, על הכותל, על הר הבית ועוד. שאלות קונקרטיות אלו אינן ממתינות למשפטן מתמטיקאי שיכריע בהן, שכן יש בהן כדי לאתגר את רשת המושגים שנוקט השופט – אתגור שהחוקר המומחה שהכשיר את השופט לא רגיש לו די הצורך. באופן חמור יותר, מה מבטיח ששופטי ישראל אינם שגרירים של מערכות משפט בעולם שנבנו בהלימה עם סביבתן, אך דורשות קשב אחר ביבוא שלהן לסביבה ישראלית?
"אופייה של מערכת המשפט אינו עניין לשיח פופוליסטי, שעלול להיכבש בקלות על ידי עמדות קנאיות-משיחיות שכה קל למצוא בארץ. ועדיין, אין בכך כדי לבטל את האחריות של הציבור לאופייה של מערכת המשפט בישראל. אחריות זו דורשת העצמה שלה, ותמיכה חשובה בכיוון זה אפשר למצוא אצל נשיא בית המשפט העליון לשעבר אהרן ברק: 'הדיבור: ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית הוא דיבור עמום'" – הוא עכשיו מצטט מדבריו של אהרן ברק – "'הטקסט אינו מקרין תשובה חד-משמעית. קביעת היקף פרישתו של דיבור זה תעסיק אותנו רבות בעתיד. אומר אני "אותנו" וכוונתי לחברה הישראלית כולה ולא רק למשפטנים וליהודים שמחוץ לישראל. אנשי הגות ומחקר, רבנים ופרופסורים, תלמידי ישיבה ותלמידי אוניברסיטה, כל רובדי החברה הישראלית ויהודים ברחבי העולם יצטרכו לשאול את עצמם מהם ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית'". נכתב במאמר "ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית", בירחון "באקדמיה", בכסלו תשע"ג.
"הדיון שלעיל הרחיב את ההמלצה שעולה ממובאה חשובה זו. מערכת הצדק בישראל – חומרה ותוכנה הם באחריות הציבור, והוא נדרש לומר את דברו ולבטא את כוחו. אין כאן ניגוד בין השופטים לבין הציבור, בין היתר משום שהשופטים ומומחי המשפט הם נכס שלא יסולא בפז לציבור. במבחן התוצאה המערכת זקוקה לציבור. השתתפות הציבור בקביעת אופייה של המערכת היא דרך המלך בשיקום האמון במשפט הישראלי. הרושם שלי הוא שאופייה של מערכת המשפט בישראל נקבע על ידי 'משיכת חבל' ולא על ידי דיון ענייני ראוי".
בוא נראה, יש עוד שש שורות. "התחלות מסוימות אפשר לראות בעניין של קהילות שיח שונות, אך חשיבות העניין והאופי העגום של השיח דורשים את הרחבתו והעמקתו. בנפשנו הדבר. האמון במערכת המשפט בישראל יתחזק לא רק על ידי אפשור של שיח ביקורתי מעמיק עליה, אלא על ידי העצמת הציבור – משכיליו ומייצגיו בקביעת הסממנים המעצבים את אופייה". הרשימה מוקדשת לזכרו של השופט מוריס בן-עטר, זיכרונו לברכה.
שאלה טובה. כל ארבע שנים יש לנו עוד אפשרות – – –
את המאמר הבא כתב הרב מנחם בומבך, שהוא מנהל המדרשה החסידית והמייסד והעומד בראשה של הרשת החינוכית החרדית נצח – –
אני חושב שנפגשתי איתו פעם. – – הדוגלת בשילוב לימודי קודש וחול. היה מנהל המכינה החרדית באוניברסיטה העברית בירושלים, בעל תואר ראשון בחינוך ותואר שני במדיניות ציבורית וזוכה פרס האחדות מידי נשיא המדינה. "שלושת אדני השותפות", מאת מנחם בומבך.
"החברה החרדית מכפילה את עצמה בכל 16 שנה. עובדה זו עומדת להשפיע באופן דרמטי על עתידה של מדינת ישראל; מפת הכוחות הפוליטיים והחברתיים עומדת בפני שינוי של ממש בעשורים הבאים. כיצד ישליך הדבר על חוסנה הכלכלי והחברתי של ישראל? על המרקם העדין המחבר בין השבטים שבה? האם יגבר המתח המובנה בין דת ומדינה? האם ניתן ליישב אותו?
"לדעת רבים, הסולידריות בין הקבוצות השונות בחברה הישראלית הולכת ונחלשת. כל קבוצה מחזיקה באתוס משלה, מחרימה אידיאולוגיות של קבוצות אחרות ומעצימה את השיח המפלג ואת החשדנות בינה לבין כלל הקבוצות. יחסי הגומלין והשותפות בין הקבוצות רעועים, והשתלבותן של קבוצות מיעוט בחברה הכללית – תנאי לקיומה של כל חברה משותפת – מתרחשת לאט מדי ומעט מדי.
"גם החברה החרדית חוששת, ובצדק, מהשתלבותה בחברה הישראלית. אף שהיא מבינה כי במוקדם או במאוחר תהיה חייבת להיות חלק מהמשוואה הישראלית, כרוך כל חיכוך חברתי בחיבוטי זהות. זהו טיבה של חברה שמרנית. החרדה שלה מפני השפעות חיצוניות – במקרה זה של תרבות המערב החילונית – על זהותה, יוצרת תנועת נגד של הסתגרות.
"כדי לקדם שותפות אמיתית וחזקה בין שתי הקבוצות – החברה החרדית והחברה הכללית – יש לבסס שותפות זו על שלושה עקרונות יסוד". העיקרון הראשון הוא "כבוד הדדי: השותפות תלך ותתחזק כאשר שתי הקבוצות ירגישו שבסיס האם שלהן לא נפגע ושאין איום ממשי על העולם הערכי שלהן מצד הקבוצה השנייה" – יפה מאוד, יפה מאוד.
באיזה פאנל השתתפנו שנינו עם חבר הכנסת פינדרוס? של הספרייה הלאומית, לא?
במוזיאון ארצות המקרא. שם פינדרוס אמר: תקשיבו, אתם רוצים לדבר איתי על השתלבות בביטחון – דברו איתי. אתם רוצים לדבר איתי על השתלבות בכלכלה – דברו איתי. אתם רוצים לדבר איתי על – איך הוא קרא לזה?
"2. אמון הדדי: השותפות תתחזק ביחס ישר לחיזוק האמון ההדדי בין שתי הקבוצות. תנאי לכך הוא שילובם הראוי של חרדים וחרדיות במוקדי השפעה ובשירות הציבורי.
"3. נשיאה משותפת בנטל: על שתי הקבוצות לתרום – כל אחת בדרכה – לביטחון המדינה, לשימור ערכי היסוד של היהדות, לכלכלה ולחברה. תרומה לכלל היא ביטוי לתחושות של שייכות ושותפות וגם מחזקת תחושות אלו.
"בבסיסו של העיקרון הראשון עומדת ההכרה כי הניסיון לטשטש את זהותם הייחודית של השבטים והמגזרים השונים מסכן את כולנו" – יפה מאוד. "חברה הבטוחה בעצמה לא חוששת מגיוון זהותי. שבטיות אין פירושה איים של אוטונומיה, אלא שמירה על מערכת ההשקפות והערכים של כל אחת מהקבוצות. כל עוד מאפשרת לנו החומה השקופה המפרידה בין הקבוצות לראות זה את זה – אין בה פסול." משפטים יפים.
"כל אדם זכאי לחיות ולגדל את ילדיו בקהילה המתאימה להשקפת עולמו. ריבוי קהילות ושבטים כשלעצמו אינו סימן להתפוררות החברה. גם במשפחה עם שמונה נפשות יש שונות גדולה, אך היא נשארת משפחה. עם ישראל ידע מאז ומתמיד להכיר בייחודיות ובתרומה של כל אחד משבטיו.
בבסיסו של העיקרון השני עומדת ההבנה כי יותר ויותר חרדים מגלים גישה פרגמטית לסיפור הישראלי ורוצים להיות חלק ממנו". תקשיב, מאמר יפה וחשוב. גם אני מרגיש את זה.
בהחלט. "הדור הצעיר בחברה החרדית רואה בזהות הישראלית מושג הרלוונטי לעולמו". תשמע, דברים נפלאים. "מחקרה של ד"ר לי כהנר מהמכון הישראלי לדמוקרטיה מגלה שכ-10% מהחרדים מגדירים את עצמם מודרניים ועוד כ-30% 'שמרנים עם נגיעות מודרניות'. אפשר, אם כן, לראות בכמחצית מהציבור החרדי כזה המבקש לשמור על זהותו החרדית, אך בד בבד לפתוח חלון לשותפות ולהשתלבות", תקשיב, מהטקסטים היותר-אופטימיים שקראתי לאחרונה.
"כ-70% מהחרדים נמצאים בדרך זו או אחרת במרחבי האינטרנט וברשתות החברתיות. חומות העבר כבר אינן בלתי חדירות, והשיח הפנים-קהילתי בחברה החרדית עבר זה מכבר מאיסור גורף על שימוש בטכנולוגיות השונות לעידוד השימוש בהן בצורה מושכלת". חבל שזה מאמר קצר.
"העיקרון השלישי הוא בעל חשיבות גדולה ביותר" – בוא נראה מה זה העיקרון השלישי: נשיאה משותפת בנטל. "היחס העוין לחברה החרדית במשך עשרות בשנים נובע לא פעם מתחושות של אי-צדק וחוסר שוויון. כבר כיום ניתן לראות כיצד חרדים המשתלבים במוקדים של נשיאה בנטל – בצבא, בארגוני החסד או בתרומה אחרת לחברה – זוכים ליחס של כבוד ואהדה. תרומה לכלל מפחיתה עוינות וזרות ויוצרת חיבורים ושותפות.
"'דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום' (משלי ג', י"ז). שוליים קיצוניים מכל הקבוצות ימשיכו להעסיק את המדיה ולאתגר את כולנו. אך בידנו לקבוע אם הם יישארו בשוליים ומה דמות תהיה לרוב שבמרכז. אם נשכיל להגן על רוב זה, השואף לחיים משותפים מתוך יחס של כבוד הדדי, הרי שנקדם את החברה הישראלית לעתיד טוב יותר". תשמע, מאמר נפלא, מאמר נפלא.
בסוף מסתבר שהכול עניין של מינונים. למה אני מתכוון? הרי אתה ואני בוודאי נסכים שמי שלומד תורה ברצינות תורם תרומה עצומה לעם ישראל. לפחות מבחינתי, זה חליף לשירות צבאי. הכול עניין של מינונים. כמה. כאילו כמה כאלה אנחנו – – –
אז כמו שאמרתי, הכול עניין של מינונים.
יפה. במחילה מכבודך, רגע. את המאמר הבא כתב חבר הכנסת לשעבר אברהם אברום בורג, שהוא סופר ואיש ציבור, כיהן כיושב-ראש ועדת החינוך בכנסת, כיושב-ראש הסוכנות היהודית וכיושב-ראש הכנסת. כתב שבעה ספרים, בהם "אלוהים חזר", "לנצח את היטלר" ו"הנה ימים באים", "פרשת השבוע בלשון בני אדם" על פרשת השבוע. "שווא. חומה אצור לך" – אברהם בורג.
"שתי אבני נגף ניצבות בדרכו של מי שמחפש ישראליות ראויה והוגנת לכל הישראלים. הראשונה באה לידי ביטוי בהתנפצותו היום-יומית של ההמנון מאחז העיניים על סלעי המציאות. בעיניים מצועפות אנחנו שרים בכוונה יתרה 'להיות עם חופשי בארצנו', ואך תם הטקס אנו שבים אל הסימביוזה בין הסוהרים היהודים המשחיתים את כל זמנם בשלילת חירויות היסוד של האסירים הפלסטינים". אני מדגיש כל שלושה משפטים, שזה מאמר שכתב אברום בורג.
"ושניהם – סוהר ואסיר – מבזבזים את כל חייהם מאחורי סורגים ובריחים, וחופש בארצנו אַיִן. והשנייה – הקרע הנפער בין העקרונות הגדולים: הזהות היהודית והמחויבות הדמוקרטית.
"יש איזו הבנה גבוהה שישראל היא יהודית ודמוקרטית. מעטים, אם בכלל, מעיזים לצלול פנימה אל מי התהום האלה. קר שם ואפל. הרי יסוד-היסודות של דמוקרטיה הוא שוויון אזרחי מלא, ועיקר-העיקרים של ה'יהודיות' והיהודים הישראלים הוא האמונה הקדמונית בדבר היות העם הזה נבחר מכל העמים, כדברי הפסוק: 'לתתך עליון על כל הגויים' (דברים כ"ו, י"ט). אין שום יכולת הנדסית לבנות גשר בר-קיימא בין עם עליון לבין דמוקרטיה של שוויון.
"קצת הלאה במורד נהר הזהות הישראלי מתמוטט בכל יום מחדש גשר נוסף. אנשי החירות מקצינים את הפוטנציאל של החירות האישית והשבטית ומקדשים את הפערים הנובעים ממנה. לעומתם, אנשי השוויון מבקשים לנפץ את מערך זכויות היתר וההפרדות האנושיות המונעים את בנייתו של השלם הישראלי. חירות לימין השמרני, שוויון לשמאל הפרוגרסיבי, והתהום ביניהם רק מתרחבת.
"בין אלה לאלה נהפכה ישראל לחברה בפירוק. בין קריסת ה'יהודית-דמוקרטית' לתוך החור השחור של עצמה לבין פירוקה של החברה לבעלי זכויות היתר ולכל השאר חסרי המזל, נבנו כאן חומות-חומות ותבאש הארץ. הינה מעט מהן: בין יהודים לערבים, בין דתיים לחילונים, בין ישראל לשטחים, בין יהודים לישראלים, בין מזרחיים למערביים, בין אלה שיש להם לאלה שאין להם, בין הדת למדינה, בין בהירים לכהי עור, בין יהודים לגויים, בין חדשים לוותיקים ובין ישראל לעולם.
"העם החופשי בעיני עצמו הוא עם שבור אֲבָרוֹת. שנעשה דומה לאותה ציפור שנולדה בכלוב ובטוחה שלעוף זו מחלה מסוכנת. כל שבט וכלובו, כל מגזר וחומותיו. כל ישראלי וכנפיו הקצוצות.
"כדי לצאת מהמלכודים הקיומיים האלה חובה לפורר רעיון בסיסי שקנה לו אצלנו אחיזה ממארת. בכל מקום בעולם, בכל ההיסטוריות, הוכח שאין דבר כזה 'שווים אך נפרדים'. שוויון לא סובל מציאות של הפרדה. לא במדרכות נפרדות לנשים ולגברים, לא באוטובוסים נפרדים לחרדים ולאחרים, לא ביישובים מבוצרים וביחידות צבאיות הומוגניות, לא בחומה בצורה בין ישראל לפלסטין, לא בהפרדות גזעיות בחוק בין יהודים לערבים. שוויון ייתכן רק בעולם שבו אין חומות, עולם שבו הזהויות פתוחות, נזילות, ומתקיימת בו הפריה הדדית מתמדת. כן, כל אחד ואחת מוזמנים לשמר מסורות ומנהגים, אבל לא באמצעות הגבהת גדרות התיל סביב הגטו האישי או הקהילתי שבנו לעצמם, אלא מתוך ביטחון בעצמיות, כבוד לאחרים, קיומה של פרהסיה של שיח מכבד ומוקיר ושמירת המרחבים הזהותיים של אחרים.
"את החומות האלה צריך לפרק מלמעלה ומלמטה. מלמעלה פירושו חקיקה של חוקה אזרחית משווה ודחייתו של כל דבר חקיקה אחר העומד בניגוד לה; בתקנות ובהקצאות שלא יסבלו שום אי-שוויון, שום הפרדה בין אזרחים על בסיסים לא ענייניים בעליל. נדרש מסע ארוך אל עבר שינוי עמוק בהבנת האזרחות. המחוקקים, מעצבי דעת הקהל, אנשי הרוח והשם של ישראל חייבים לסייע בחילוצו של הארגון הפוליטי – המדינה – ממטעני היתר שהועמסו על כתפיו. אין למדינה, ואסור שתהיה לה, משמעות דתית כלשהי". שוב, אני חוזר ואומר: אני קורא פה מאמר של אברהם בורג.
"אסור לה להתערב בנושאים של זהות, מעמד אישי או עדיפויות דתיות. לכל מאמין שמורה הזכות לקיים את פולחניו ומנהגיו ולשמר מסורות. לשם כך יש את הבית, החברה בקהילה. ושם זה צריך להיעצר. המדינה, כמכשיר המסור בידיה של הקהילה הפוליטית החיה בה, חייבת להישאר מחוץ למעגל האמונה והגאולה. היא שייכת לכולם ואין לאף זרם או אסכולה רשות להשתלט עליה או להשתמש בה לקידום אמונות וסדרי-יום. המדינה, כל מדינה, חייבת להישאר אדישה לזהותם של אזרחיה, לאפשר להם כל מבע אמוני ולא לכפות עליהם דבר.
"מלמטה הרבה יותר אמוציונלי. חומות ההפרדה לא נמצאות רק לאורך כביש 6, סביב יישובים מגודרים או שכונת ממוגנות. חומת ההפרדה מתחילה אצלנו בחדרי המיטות. חרדים מלידה לא נישאים עם חוזרים בתשובה; האשכנזים שבהם לא מתחתנים עם ספרדים; יהודי וערבייה – או להפך – לא יעלה על הדעת! על פי החוק הישראלי הדם הוא הקובע. אין בישראל אפשרות לגלית לנישואים בין יהודים למי שאינם יהודים. המפתח לזהות היהודית הוא הרי גנטי כמעט לחלוטין; ממילא האומה היהודית הישראלית היא אומת דם, ולא אומת האזרחות המשותפת.
"פירוקה של החומה הזו מלמטה יהפוך לאפשרי עת ישתלבו שני רעיונות: במרחב המדיני – הסכם שלום בין הקהילה הלאומית היהודית לקהילה הלאומית הפלסטינית, שייעשה מתוך תשתית ערכית עמוקה המחויבת להנחה שלכל אדם וממילא לכל חֶבֶר בני אדם בין הירדן לים יש את הזכות לאותן זכויות. ובמרחב האזרחי – עקירה יסודית ושורשית של הרכיב הדתי מתוך מנגנוני הזהות והשייכות ובעיקר שמירת (אי) נגיעה בין הדת לבין המעמד האישי של אזרחי המקום.
"כששני אלה יתרחשו, ישתלבו וישתרגו זה בזה, יקרה דבר נפלא. ההתבוללות האזרחית תתיר חתונות וקשרים שהיום הם איסור גמור. בריתות והסכמים שהיום לא ניתן כלל לשער אותם ייכרתו ויכובדו. קווי הבידול יעברו במקומות שהיום נמצאים מעבר לשדות הראייה. כולם יהיו שווים בפני המקום. אהבות יצמחו במקום שנאות מולדות. ואולי החשוב מכול – לא תהיה שוב מציאות של התגייסות אוטומטית של קולקטיבים זה נגד זה, אלא ה'אנחנו' החדש יוגדר על פי המחויבות הערכית והרעיונית לאידיאל של אזרחות השווה לכול, וה'הם' החדשים יהיו כל מתנגדי השוויון. התוצאה: חלק מאיתנו – יהודים וערבים, דתיים וחילונים יחדיו – נאמני האזרחות השווה לכול נגד חלק מהם – דתיים פונדמנטליסטים בני כל דתות המקום, שמרנים ישראלים ופלסטינים.
"ואין לי ספק מי יוכתר למנצח בסופו של המאבק לשינוי המציאות המקוללת שנכפתה עלינו בשל חדלון דורות העבר".
קראנו את מאמרו של יושב-ראש הכנסת לשעבר אברהם אברום בורג: "שווא. חומה אצור לך". נעבור למאמרו של ארז ביטון, שהוא משורר חתן פרס ישראל לשירה, פרס יהודה עמיחי לשירה ופרס ביאליק למפעל חיים, בעל תואר ראשון בעבודה סוציאלית, תואר שני בפסיכולוגיה וד"ר לשם כבוד מאוניברסיטת בן-גוריון בנגב. עמד בראש ועדת ביטון להעצמת זהות יהודית, יהדות המזרח במערכת החינוך. שם המאמר: "המפתח נמצא במערכת החינוך".
"לפעמים אני תמה איך למרות הכול מדינת ישראל מצליחה להתנהל ביכולות לא מבוטלות בתחומי חיים שונים. שגשוג כלכלי, איתנות ביטחונית ולרוב גם שמחת חיים טבעית של אנשים המגיעים להישגים אישיים רבי-ערך. לא מעט אנשים שבארצות המוצא התנהלו ברמות חיים בסיסיות, מגיעים בישראל לפסגה של ביטוי עצמי – יוצרים, ממציאים חשובים בתחומי ההנדסה והטכנולוגיה, אנשי כלכלה וכדומה – תוך התפתחות גדולה בערכם העצמי והגעה להישגים אקדמיים רבי-ערך. לצד זאת, אנחנו נתונים תחת עננה כבדה של קיטוב חברתי ופוליטי המאיים לקרוע את החברה הישראלית לגזרים. פערים ערכיים בין חילונים לדתיים, טינה עמוקה – לרוב סמויה – בין מה שקרוי אשכנזים למזרחים ומעל לכול האיום הביטחוני והקיומי הנתון באורח מבני בין יהודים לערבים; בין ישראל היהודית לבין הפלסטינים; ולאחרונה גם בין יהודים לערבים בתוך מדינת ישראל.
"והינה, למרות השסעים החברתיים, מדינת ישראל מצליחה לא פעם להגיע לפסגות של הצלחה בתחומים רבים ושונים. הרי אנחנו עשויים מחומרים שלכאורה כמעט לא נדבקים; עשרות קהילות שמקורן בעליות השונות, עדות מעדות שונות, ואף על פי כן קיימת תחושה של מדינה אחת. אבל במקביל יש תחושה בסיסית של פער הולך וגדל עד כדי סכנת קרע בלתי-ניתן לאיחוי.
"לעניות דעתי הפער החברתי מכתיב את השוני הפוליטי. העימותים בין האוכלוסיות השונות הינם עימותים זהותיים-ערכיים, שרק אחר כך עוברים טרנספורמציה לעימותים פוליטיים. לאחרונה חשפו מחקרים את רמת הסלידה והמיאוס בין אשכנזים ומזרחים. לפי מחקרים אלה יותר מ-50% מהמזרחים נוצרים בלבם טינה כלפי אשכנזים, ואילו לא פחות מ-85% מן האשכנזים סולדים מן המזרחים". מה?
ד"ר ארז ביטון. "לפי מחקרים אלה יותר מ-50% מהמזרחים נוצרים בליבם טינה כלפי אשכנזים, ואילו לא פחות מ-85% מן האשכנזים סולדים מן המזרחים.
"מתוך היכרותי המעמיקה עם הוויית עדות המזרח, אני מודע לצרכים הזהותיים הספציפיים שלהם. רבים מהמזרחים ישבו הפריפריה הגיאוגרפית, גם הדרומית וגם הצפונית, והריחוק הגיאוגרפי יצר אצלם תחושת ניכור, בדידות וזרות. מנגד, הוא גם העצים יסודות זהותיים ספציפיים, כגון מסורתיות, משפחתיות ויחסים בין-אישיים.
"בשנת 2016 התבקשתי על ידי שר החינוך דאז" – נפתלי בנט – "להקים ועדת מומחים, שלימים נקראה 'ועדת ביטון'. תכליתה הייתה להתבונן על תוכניות הלימודים בכל מערכת החינוך בארץ – בבתי הספר היסודיים ובתיכוניים וכן בבחינות הבגרות – ולבחון לעומק את מידת הנוכחות של התרבות, ההיסטוריה וההוויה של יהודי המזרח וספרד בתוכניות אלה. הסכמתי לעמוד בראש הוועדה כי האמנתי, ואני מאמין גם כיום שההפנמה של האחר ושל עולמו תביא ליכולת הכלה שלו, ובאופן טבעי גם להפחתת העוינות כלפיו.
"האמנתי שהמפתח לתיקון חברתי נמצא בחינוך, החל מהגילים הצעירים, ושלימוד תכנים היסטוריים וספרותיים של יהודי המזרח יגדיל מצד אחד את ההיכרות עם יותר ממחצית העם ויצמצם דעות קדומות, זלזול ופיחות ערך, ומצד אחר יתרום להעצמה תחושות הערך העצמי של תלמידים רבים במערכת החינוך כולה.
"הוועדה כללה כ-100 ממיטב אנשי אקדמיה, ופעלו במסגרתה עשר ועדות משנה נושאיות שבחנו את נוכחות יהדות המזרח בלימודי ההיסטוריה, הספרות והמגדר בחינוך הלא-פורמלי ועוד. הופיעו בפניה נציגים של יותר מ-18 קהילות שונות, אשר ביקשו לתת ביטוי, ולו במעט מן המעט, לתכנים התרבותיים הייחודיים שלהן – נציגי קהילות מעיראק, מאיראן, מצפון אפריקה, מתימן, מבוכרה, ממצרים, מטורקיה, מהבלקן וקהילות רבות נוספות. הם כמעט התחננו שמערכת החינוך תיתן מענה לתכנים ההיסטוריים והזהותיים הייחודיים שלהם. אנחנו, חברי הוועדה, ראינו באפשרות השילוב של תכנים אלה במערכת החינוך ברכה והעשרה של המאגר התרבותי בישראל. עיקרון כור ההיתוך, שלאורו התנהלה המדינה מאז היווסדה, לא היטיב עם קהילות ישראל השונות וגם לא עם החברה הישראלית בכללה. העושר שבגיוון נשחק והיטשטש.
ועדת ביטון פעלה במשך כחצי שנה וגיבשה דוח של 350 עמודים, שעיקרו ממצאים על ליקויים – לעיתים עד חסר גמור – של תכנים בנושאי יהדות ספרד והמזרח במערכת החינוך בישראל.
"המלצות הדוח טופלו בחלקן באופן פנים-מערכתי בתוך משרד החינוך. למרבה הצער השינויים היו קלים עד קוסמטיים בלבד. אנו, חברי הוועדה, גרסנו כי מן ההכרח להקציב יותר מ-200 מיליון שקל בשנה למשך חמש שנים לשם תיקון המצב. המלצתנו זו לא התקבלה. חשנו ברצון טוב מצד מערכת החינוך ופקידיה, אבל ללא תקצוב ראוי, המלצותינו נותרו על הנייר, והתקבלו רק אלו מהן שלא הצריכו השקעה כספית. כך נותר הדוח עקר וריק כאצבע בודדה המורה אל העתיד, מחכה למימושו.
"ועם זאת, עצם הקמת הוועדה עוררה התחלה של דיון פורה בחברה ובתקשורת בנושא הזהות והמרקם הייחודי של החברה הישראלית על קהילותיה השונות. נראה שהוועדה תרמה לתהליך ראשוני של פתיחות ומודעות לעצם הבעיה. יותר ויותר אנשים הבינו שהקיטוב הפוליטי הינו פועל יוצא של הפער הגאוגרפי והחברתי, ושרק על ידי לימוד והיכרות עמוקה של הקבוצות השונות בחברה אלו את אלו ניתן להפחית עוינות הדדית, זרות וניכור".
לגמרי. "אני מאמין שעיקר הדגש צריך להיות מערכת החינוך. יש ליזום מקצוע לימודי מוגדר שתוכנו יהיה לימוד הגוונים השונים של החברה הישראלית ולקיים בתוך מערכת החינוך פעילויות להיכרות משמעותית של האוכלוסיות אלו את אלו. ככל שנכיר את החברה הישראלית על גווניה, תגדל היכולת שלנו להכיל זה את זה. רק התיקון החברתי יכול להביא למיתון בהקצנה הפוליטית". יפה.
את המאמר הבא כתב ד"ר דוד משה ביטון, שהוא מרצה בכיר בחוג למדעי היהדות בקריה האקדמית אונו, ובעבר עמד בראשו.
ואללה. מה זאת אומרת, נשוי לאחותך?
לאחות של אשתך. ואללה. אז הינה, עכשיו תקשיב עוד יותר טוב. הוא יושב-ראש ארגון כֻּלנה – בית לתרבות, מסורת, וזהות.
מחבר הספר "הדין, השכל והזמן" על משנתו של הרב יוסף משאש, ונמנה עם מובילי גישת המסורתיות. השם של הפרק הוא "מציונות לשיבת ציון", ד"ר דוד משה ביטון.
"סבי, יעקב ביטון, היה ממקימי בית הכנסת שיבת ציון בירוחם, שבו התפללו עולים ממרוקו. ההיסטוריוגרפיה הציונית הרי הרגילה אותי לחשוב שהתנועה הציונית עשתה עימם חסד והצילה אותם מגלות בצל ישמעאל, כך שהתיישבותם בנגב הייתה כורח כפוי. היו היסטוריונים שהצמידו להם את השם 'חלוצים', אך בהסתייגות: 'חלוצים בעל כורחם'.
"בכוחם של מושגים ומילים לחולל מציאות, ולכן אני מבקש להציע שהמושג 'ציונות' והנרטיב ההיסטורי המלווה אותו מצמצמים את הסיפור היהודי של הדורות האחרונים ומדירים ממנו קבוצות מסוימות. שימוש בשם 'שיבת ציון', כשם בית הכנסת של סבי, יכול לתקן עיוות היסטורי ולקדם צדק תרבותי. יש לטעון מחדש את המושג 'שיבת ציון' לאור פועלם והגותם של חכמי צפון אפריקה בעת החדשה ולנקוט מערכת מושגית שתאפשר הכלה של מי שהודרו או אף הדירו את עצמם מהמושג 'ציונות'.
"בנרטיב שעוצב על ידי אנשי העלייה השנייה, הציונות החלה בקונגרס בזל, התמקדה בחמש העליות הראשונות, ומוביליה היו בעיקר יהודים סוציאליסטיים מזרח אירופיים. ההיסטוריונים מבחינים בין היישוב הישן, שחי בארץ מטעמים משיחיים ותואר כבלתי פרודוקטיבי וכנעדר תודעה לאומית, לבין היישוב החדש החלוצי, שעלה לארץ מטעמים ציוניים של לאומיות מודרנית, כבש את השממה והקים יישובים.
"הדיכוטומיות המעצבות את הזיכרון הקולקטיבי הישראלי נובעות ממטא-נרטיב שטבעו אנשי העלייה השנייה, שטבעו גם את המושג 'העלייה הראשונה' לתיאור תחילת העליות הציוניות. אך חשיבה לאומית והתיישבות אפיינו גם את היישוב הישן. החלוקה לתקופות שקיבעו אנשי העלייה השנייה מזכירה את התייחסותם של אנשי הרנסנס לתקופה שקדמה להם כ'ימי הביניים'. באותה רוח כינו אנשי דור תש"ח את העולים העקורים ממחנות ההשמדה באירופה או בארצות האסלאם 'העלייה ההמונית', בניגוד לעליות שקדמו להן, מהעלייה הראשונה ועד העלייה החמישית, שקיבלו אפיון מובחן ואידיאולוגי יותר. בנרטיב הציוני הדומיננטי נחשבו שאר העולים 'סתם' יהודים 'שעלו לארץ מחמת השוט', בלשונו של בן-גוריון.
"המונח הרחב 'שיבת ציון' מאפיין תופעה של רצף ולא של מהפכה, של מהלך היסטורי ולא רק של תנועה אידיאולוגית. אדגים את הרצף בעזרת מקרה המבחן של המרחב הצפון אפריקאי בעת החדשה.
"אפשר לסמן את נקודת ההתחלה בעלייתו של רבי חיים בן עטר ממרוקו עם כ-30 מתלמידיו והקמת הישיבה שלו בירושלים. זאת הייתה עלייה קבוצתית ממוסדת, בעלת בסיס כלכלי יציב. החל מ-1844 התחילה תנועת עלייה בעלת אופי קבוצתי של כ-300 עולים בכל עלייה. חלק מהקבוצות התיישבו מחוץ לערי הקודש והחיו את היישוב העברי ביפו, בעכו ובחיפה. ליישוב היהודי ביפו היה תפקיד מכריע בקליטת אנשי העלייה הראשונה, בגאולת קרקעות ובהקמת שכונת נווה צדק. למשפחות עולים ממרוקו ומאלג'יריה היה חלק חשוב בהתפתחויות אלו. כתיבה אחרת של ההיסטוריה הייתה יכולה לשייך לקבוצה זו, שמנתה אלפי עולים, ובהם יזמים והוגים, את השם 'העלייה הראשונה' ולראות בהתחדשות היישוב היהודי ביפו את תחילת היישוב החדש". גדול.
מה שנקרא, ההיסטוריה נכתבת על ידי המנצחים. זה מדהים הדבר הזה.
"מוקד היסטורי נוסף הוא עלייתו לירושלים של רבי דוד בן שמעון, הצוף דב"ש. מהלכיו התאפיינו בעצמאות ביחס ליישוב הישן וביזמות כלכלית, חקלאית והתיישבותית. ספריו התורניים בשבח העלייה לארץ היו סוגה חדשה.
"ההבחנות הבינאריות בין היישוב הישן ליישוב החדש, בין טבריה לכנרת, בין יפו לתל אביב, בין הציונות כתנועה אשכנזית מודרנית לבין העליות מהמזרח כמשיחיות ומסורתיות, חוטאות למורכבות ההיסטוריה. אין מדובר בשני צירים מקבילים, אלא במערכת סבוכה של יחסי גומלין, תנועות ותנועות נגד, שזולגים ממזרח למערב והמסורת אל המודרנה ובחזרה.
"דמות מרכזית במהלכים אלה היא דמותו של רבי יהודה ליאון ביבאס מגיברלטר. יש המגדירים אותו אבי מבשרי הציונות, אף שלא זכה למעמד קנוני בספרי הלימוד, בשטרות הכסף ובשלטי רחובות, כפי שזכו דמויות משניות ממנו. ביבאס היה הראשון שקרה לכינון ריבונות יהודית בארץ ישראל באופן שישלב חיים יצרניים והגנה צבאית, ולא ראה בכך סתירה לציפייה המשיחית, אלא את התגשמותה". תקשיב, לא נעים לי פה להודות על הבמה שאני לא בטוח שהכרתי.
"הוא דרש את הפסוק במלאכי 'שובו אלי ואשובה אליכם' – 'רוצה לומר שישובו ישראל להסתופף בצלו בארץ ישראל ואחר כך ישרה את שכינתו בנינו ...', תוך שנתן פרשנות חדשה למונח 'תשובה', מלשון שיבה לציון". תקשיב, מדהים.
"הביוגרפיה של ביבאס מחברת בין ירושלים, סאלי, ליוורנו ויפו לבין וינה, לונדון וזמלין; בין הגות מסורתית-משיחית לבין הגות לאומית-מודרנית. ביבאס צמח בין המרחב המרוקאי למרחב הבריטי בגיברלטר, היה קרוב משפחתו של רבי חיים בן עטר ומורו המובהק של רבי יהודה אלקלעי, רב הקהילה הספרדית בזמלין, שאליה השתייכו סבו ואביו של הרצל. לביבאס ולצוף דב"ש היו מערכות קשרים עם מונטיפיורי. זוהי רשת של אישים ורעיונות שהפרו אלה את אלה באופן מסועף ולא ליניארי והובילו תהליך של שיבת ישראל לארצו.
"במקביל למימוש הציוני התקיימה חשיבה על-ציונית, שהמשיכה את הכמיהה המשיחית. הנסיבות ההיסטוריות עוררו חלום רדום בקרב קהילות ישראל. מחובבי ציון ואילך הממסדיות עברה לאירופה, והמהלך ההיסטורי של שיבת ציון נוכס על ידי התנועה הציונית ניכוס שהתבטא גם בשליטה בנרטיב ההיסטורי ובמושגי מפתח בתוכו.
"צמיחת התנועה הציונית יצרה שתי תגובות מרכזיות אצל החכמים הצפון אפריקאים. האחת הייתה המשך הדיבור במושגים של שיבת ציון הקלאסית, והשנייה הייתה לבוא במגע עם הקטגוריות האירופיות החדשות, ובהן הציונות החילונית המורדת והאקטיבית, תגובת-הנגד החרדית והתגובה הדתית-לאומית.
"דוגמה בהירה לשיח הממשיך את השפה הדתית הקלאסית של שיבת ציון יש בכתביו של הרב יוסף משאש ממקנס. בדרשה לרגל יום העצמאות החמישי של מדינת ישראל השווה הרב משאש בין שיבת ציון בימי בית שני לשיבת ציון של ימיו. הציונות השתלבה בתפיסתו האופטימית, הרואה את המציאות מתקדמת באופן הכרחי אל הטוב. הוא ראה בדורו 'אתחלתא דגאולה', כמו קרני האור של איילת השחר, שאם הפציעו, הרי האור ילך ויתגבר עד שהחמה תאיר במלוא עוזה. ברי היה לרב משאש שבאליטות שהקימו את המדינה היו רבים שאינם שומרי תורה ומצוות, ולמרות זאת ראה במהלך השגחה אלוהית.
"כאמור, התגובה השנייה שחלחלה לשיח הרבני אימצה את הקטגוריות של התנועה הציונית. נדגים זאת בגלגולו של טקסט של ישמ"ח עובדיה מצפרו, שבקונטרס הביוגרפי 'צבא ימי' הגיב תגובה אינטואיטיבית דתית המתלהבת משיבת ציון. הוא סיפר על הקמת אגודות של חיבת ציון בפאס ובצפרו ב-1910 ועל קשריו עם התנועה הציונית באירופה. נכדיו, אנשי הקהילה החרדית בארץ, הוציאו לאור מחדש את כתביו והשמיטו את קשריו עם הציונות. דווקא צנזורה זו מבטאת את ההצלחה של הנרטיב הציוני המדיר. מאחר שהשפה הציונית יצרה מושגים של מרד חילוני, לא יכלו נכדיו החרדים של ישמ"ח עובדיה" – – –
כן, זה ראשי תיבות, אני מנסה להבין. אתה רוצה לבדוק לנו בגוגל מה ראשי התיבות?
"אילו הייתה השפה של שיבת ציון דומיננטית, ייתכן שהייתה מכילה גם חלק מהחרדיות האשכנזית, וכל שכן את אחותה הספרדית.
"מהותן של המילים שהן מצמצמות את האמת, אף שעלינו לשאוף להשתמש במילים שתופסות את התמונה הרחבה. המושגים לא רק מתעדים את ההיסטוריה, אלא גם מעצבים אותה באופן שיש לו השלכות תרבותיות וחברתיות על העתיד".
אוקיי. "אני קורא לשינוי מינוחים כדי להרחיב את זווית ההסתכלות משיח היסטורי מצמצם, העוסק בתולדות הציונות, לשיח מרחיב ומכיל, העוסק ברצף של שיבת ציון. זהו מונח שגם הרצל ובן-גוריון השתמשו בו, המשותף לכל יהודי החי בארץ או משתוקק אליה ומכיל את ממשיכי הרצף ההיסטורי, כמו גם את שבריו". יפה מאוד.
יפה. נעבור למאמרה של פרופ' יפעת ביטון, שהיא נשיאת המכללה האקדמית אחוה ופעילה חברתית ומשפטית, מייסדת את מרכז תמורה ועומדת בראשו, מרצה אורחת באוניברסיטאות שיקגו, ניו יורק ובייג'ינג. זכתה בפרסים רבים על פועלה והייתה מועמדת לכהונת שופטת בבית המשפט העליון. לך תדע, אולי עוד תגיע לשם. אגב, היא למדה שנה מעליי בבית הספר היסודי בקיבוץ חפץ חיים. במקור היא מקריית מלאכי.
אנחנו רוצים אנשים ראויים בבית בית המשפט העליון, והיא ובהחלט אישה ראויה. היא גם מאוד נחמדה, אני יכול להעיד על זה ברמה האישית. שם המאמר שלה הוא "חיים משותפים ותקווה ישראלית: בין מסורתיות לחדשנות". כמה זמן עוד יש לי? עשר דקות. נראה לי שנספיק.
"כמניין גוני האוכלוסייה בחברה הישראלית, כך מניין" – – –
לא, אני לא רוצה. נעמה תכעס עליי, היא מחליפה שלי.
יופי, את רואה? יופי של פינאלה.
"כמגוון גוני האוכלוסייה בחברה הישראלית, כך מניין שסעיה. 'מגוון', המילה היפה המכוונת ליצירת צבעוניות ואושר, משמשת פעמים רבות דווקא להסתרת העובדה שכמעט כל יסודות המגוון בחברה הישראלית הם למעשה גם יסודות ליחסי הכוח שבה: ערבים מול יהודים, נשים מול גברים, מזרחים מול אשכנזים, דתיים מול חילונים ועוד. הסדרת מתווה לחיים משותפים, אם כך, היא מאתגרת לא רק בשל מגוון האנשים שיש לאפשר להם תקווה להתנהל יחד נוכח תפיסותיהם השונות, אלא גם נוכח ההבנה שחייהם המשותפים חייבים להיות יסוד מרפא לאפליה הרווחת במערך חברתי כה סבוך.
"אחד המאפיינים הבולטים של החברה הישראלית מגולם בצורך לקבוע ולהוכיח מי 'צודק' ומי 'טועה'. על רקע זה קשה להיות קשובים לכאביו של האחר ולעובדה שהפערים החברתיים ממשיכים להתקיים בתוכנו כפצע פעור. כל עיסוק בנושא הפערים החברתיים מתויג כ'חיטוט בפצע', שאין בו תוחלת מעבר לגרימת עוד כאב. תפיסה כזו מעידה גם על מאפיין נוסף, שעניינו חוסר האמונה ביכולתה של החברה הישראלית להשתנות, בחינת 'מה טעם לנו בעיסוק במה שהוא עובדה קיימת'. לפיכך, לשני האתגרים האלה יש להציב שני כלי פעולה מרכזיים, היכולים להתוות חיים משותפים, אשר כמו האתגרים הללו אף הם מושרשים עמוק בחברה הישראלית: הראשון הוא מסורתיות והשני הוא חדשנות.
"המסורתיות שברצוני להציע כאן ככלי לקידום חיים משותפים אינה זו שבשמה נצמד האדם לעבר בשמרנות ופחד ומסרב להשתחרר ממנו. מסורתיות מזן זה, שניצניה החלו מתגלים בסביבתנו, ביבוא מצפון אמריקה, תהיה לא יותר מכלי רגרסיבי ודכאני". אני רואה שהיא לא בעניין של שמרנות רפובליקנית. "תחתיה, מוצעת המסורתיות הבלתי-שמרנית, זו הצפון-אפריקאית-יהודית במקורותיה, אשר מאופיינת ביכולת לאפשר קדמה והכלה, תוך שמירה על חיבור חזק למורשת. היא באה לידי ביטוי למשל בהכרעתו של הרב הראשי של קזבלנקה, הרב משאש" – שוב אנחנו מגיעים אל הרב החשוב – "בעניינה של" – תקשיב, כאילו קראת מחשבות – "היא באה לידי ביטוי למשל בהכרעתו של הרב הראשי של קזבלנקה, הרב משאש, בעניינה של אישה יהודייה אשר חשה שכיסוי הראש מונע ממנה להתנהל בעבודתה במקצועיות".
אבל לא קראת את הספר הזה, נכון?
"לשאלת בן זוגה כיצד יגיב לרצונה לגלות את שערה, השיב הרב כי האישה אינה צריכה להיות מוקעת בידיו. משניתן למצוא הסבר רציונלי לבקשתה, הכיר הרב בכך והעדיף לאפשר לה להמשיך להיות חלק מהקהילה היהודית, בה בעת שהיא נהפכת לחלק ממערך הקדמה של יהודי מרוקו, אשר התערו בשוק העבודה הלא-יהודי בסביבתם. הרב, בפסיקתו הייחודית והחכמה, לא הטיף לאישה על 'קלקלתה', אלא אימץ הצדקה מעשית שתותיר אותה כחלק מהמשפחה ומהקהילה היהודית שאליה היא משתייכת". אימץ הצדקה מעשית. "זוהי תפיסת העולם של המסורתיות, היא אינה עוסקת בשאלה מי צודק ומי טועה; היא אינה עוסקת בסימון גבולות סביב המותר והמקובל ובהעמדתם מול האסור והמקולקל.
"תחת זו היא חותרת לפתרונות מעשיים, שיאפשרו לאנשים לחוש מחוברים למרחב שבו הם נמצאים" – בוא'נה, תקשיב, גאוני. נפלא. צריכים לסמן את זה. "חיבור זה מורכב משימור החופש של הפרט לנהוג בצורה אוטונומית, לצד שימור השייכות לקהילה. תפיסה זו שונה מאוד למשל מהתפיסה הליברלית, המקדשת את האוטונומיה של הפרט על פני החיבור לקהילה ומפגינה צורך תמידי בהכרעה בין זהויות מתנגשות. לפי עקרון המסורתיות, למשל, אפליית בנות מזרחיות בחינוך החרדי תהיה אסורה, לנוכח חוקי המדינה האוסרים על אפליה על רקע מוצא. זהו כלל התנהגותי החל על כל החברה הישראלית. לצד זאת, השאיפה הליברלית להיות צודק ולסמן את כל יתר כטועים אינה מחויבת המציאות כאן. משמע החברה יכולה לאסור התנהגות מבלי שתדרוש מהנוקט אותה להודות בהיותה פסולה מן היסוד לאור תפיסותיו הקהילתיות" – לא בטוח שלגמרי הפנמתי את מה שהיא אמרה פה. "למשפט תפקיד חשוב ביישום עיקרון התנהלותי-התנהגותי זה, וזהו תפקיד מרוכך יותר מהתפקיד המחנך, המיוחס לו בליברליזם.
"מן הצד האחר, ניתן למשל לוותר על ההתעקשות שגברים בחברה החרדית יתגייסו לצבא או ירכשו השכלה גבוהה. מי שירצה לעשות זאת יוכל לעשות זאת ככל אדם אחר, ללא פריבילגיות עודפות; מי שלא ירצה לעשות כן, לעומת זאת, יורשה עדיין להשתלב בשוק העבודה הישראלי, מתוך הבנה שכרקמה אנושית אחת עלינו להכיל את מי שתפיסתם הדתית העמוקה מנוגדת לכך ולנהוג באופן פרגמטי המעדיף מי שעובדים למחייתם על פני מי שלא".
נכון. לא, יש פה פסקה שהיא עוד צריכה עיון.
"החדשנות שביכולתה לאפשר חיים משותפים אף היא אינה בהכרח זו המוכרת לנו מהכאן והעכשיו, משמע חדשנות טכנולוגית. החדשנות שאני מציעה עניינה חשיבה מחדש על מערך הכוחות בחברה הישראלית ונכונות לשנות אותו ולהתחדש במערך שוויוני ככל הניתן. זוהי חשיבה מחדש על הסטריאוטיפים המגדריים שמניעים אותנו, למשל שנשים אינן יכולות לנהל חברות ענק" – אני לא חושב שעוד יש מישהו שמחזיק בעמדה הזאת; "על הסטריאוטיפים הלאומיים, למשל שערביי ישראל אינם חפצים באמת בהמשך קיומה של מדינת ישראל; או על הסטראוטיפים העדתיים, למשל שמזרחים עסוקים בנהי על מצבם במקום בהתקדמות בסולם החברתי-כלכלי, ועוד.
"עלינו להביט על מערך הפערים החברתיים המתקיימים בין הקבוצות השונות ולחשוב מחדש על כלים למגר אותם. בהקשר המגדרי ניתן לחשוב מחדש על תפקידם של שחקנים בעלי עוצמה כלכלית בהשקעה בחברות שנותנות הזדמנות ניהול שווה לנשים. בהקשר הלאומי ניתן לחשוב מחדש על הדרך הטובה ביותר לקדם שותפות יהודית-ערבית, ובעיקר באמצעות השכלה גבוהה, שבה ילמדו אלו לצד אלו קבוצות שונות בחברה הישראלית. כך למשל מיצוב תפקידן של המכללות הציבוריות והמתוקצבות ככלי מרכזי לעירוב בין סטודנטים וסטודנטיות משני הלאומים יכול להתאים חזון זה למציאות בשטח. פתרון משבר החינוך בחברה היהודית בידי בוגרות המכללות לחינוך בחברה הערבית הוא עוד חשיבה מחדש על מערכות לא אפקטיביות ועל עודף של בוגרות ובוגרי המכללות לחינוך בחברה זו.
"בהקשר העדתי נדרשת החברה הישראלית להסתכל מחדש על המערכות שיוצרות פערים על בסיס עדתי, הנותרים עיקשים כבר עשרות בשנים, ולחדול מלהכחיש אותם. בחינה מחדש של מושגים כמו פריפריה ככזו שמתקיימת גם בתל אביב, או שימוש במושגים חדשים כמו 'דור ראשון להשכלה גבוהה', יכולים לעשות פלאים לצמצום הפערים המתקיימים בחברה הישראלית בהקשר זה".
פסקה אחרונה. "חיים משותפים, להבדיל מחיים משתפים, הם המתכונת הנדרשת להענקת תקווה לחברה הישראלית. בוא נקרא את המשפט הזה שוב: חיים משותפים, להבדיל מחיים משתפים, הם המתכונת הנדרשת להענקת תקווה לחברה הישראלית, אשר שבטיה וגווניה הולכים ומתרבים, כשלצידם הולכות ומתגבהות החומות המקיפות שבטים אלה. במערך שיתופי שכזה תתקיים הישענות על מסורת שמכבדת הקשר, קהילה ושורשים, שלצידה התבוננות ביקורתית חדשנית המעודדת חשיבה מחדש על תפיסות ישנות מהצד האחר. אלו יכולות להיות מסד לבניית תקווה ישראלית לצמיחה משותפת באופק הקרוב והרחוק, הנדרשים לנו שניהם". יש לנו עוד שתי דקות.
אז ראשית, מה שלמדנו זה שבשעתיים וחצי הצלחתי להתקדם 73 עמודים.
כמה הספקנו? הגענו לעליזה בלוך. אז בוא נראה.
אוי ואבוי, מתוך 75 מאמרים הספקתי לקרוא 16.
חבל על הזמן. אני צריך עוד איזה – – –
האמת שבכנסת הראשונה שלי נוצרה איזו הזדמנות, התכוונתי לשבור את השיא הישראלי בפיליבסטר, ובסוף איכשהו – אבל ממש, כבר הבאתי ספרים ונערכתי.
לגמרי, לגמרי. לא, תקשיב, אבל זה אירוע לא פשוט, אני חייב להגיד.
אני מזכיר לך שבסיירת מטכ"ל אין קאדרים, אז כאילו השטויות האלה נחסכו ממני.
לא, אבל האמת שכשהשעון המעורר שלי התקשר כדי שאני אגיע לפה, אמרתי: וואי, איזו שביזות, אני מרגיש כאילו אני קם עכשיו לשמירה של שעתיים וחצי, שזה גם לא קרה לי הרבה מדי בחיים, אתה יכול להיות רגוע.
18,157 מילים של מתן כהנא. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.