קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, האמת היא – ואללה, הפתעה.
אם תהיה בקשה מיוחדת מהקואליציה, אני מוכן לתת יותר.
אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, קרו פה שתי הפתעות: האחת – אני אומר לחברי חבר הכנסת רוטמן, אני לא זוכר אי פעם שעלית לדוכן, נתת נאום כל כך קצר וירדת. זו הפתעה ראשונה. הפתעה שנייה זה החוק עצמו.
בפתח דבריי אני רוצה להגיד שלא הייתה שום מניעה, לא משפטית ולא אחרת, לקיים את הבחירות לרבנים הראשיים במועדן. הדבר הזה הוברר הברר היטב בשאלות שהיו בוועדת החוקה, חוק ומשפט, ולא הייתה מניעה משפטית מכל סוג שהוא. באו והציגו תמונת מצב כאילו יש בעיה משפטית. לא היא. ולכן נשאלת השאלה מה דחוף ומה חשוב לעשות את הדחייה.
הגיע מנכ"ל משרד הדתות ונתן הסבר, ואני הקשבתי הקשב היטב להסבר המקצועי שהוא אמר, מתוך הדאגה הכנה שלו ממה שיכול לקרות בגלל הסמיכות – – –
אמרתי באמת. אמרתי את זה גם בוועדה.
אבל אני רוצה להתווכח עם הטיעון. הטיעון היה – וגם אם לא נאמר בריש גלי, הוא נאמר במובלע – שיש חשש שבתהליך שזה מתקרב לבחירות לרשויות המקומיות, יש סוג של דברים שהם אסורים, של דילים כאלה ואחרים. אמרתי באותו דיון שהחשש הזה קיים לפני, חשש תוך כדי וחשש אחרי. אבל האלטרנטיבה של לדחות בחירות שנקבעו כדין זה דבר שלא נכון להעביר אותו בוועדת החוקה, חוק ומשפט כי אין מניעה. באו חלק מהאנשים, חלק מהדוברים בוועדה, ואמרו שזו הייתה המלצה של בג"ץ. שמחתי לשמוע שכשנוח, נתלים בבג"ץ. וגם לא היא. הרי לא היה מצב שבאו בוועדה ואמרו שיש בעיה. הרי חודשיים קודם לכן שר הדתות, במכתב שהוא כתב, אמר שאין מניעה. מה קרה בחודשיים האלה?
אני רוצה לפנות לחבריי חברי הכנסת דווקא מהקואליציה. אני אינני אדם דתי. אינני, מה שנקרא, שומר מסורת. אני כן מכבד מאוד אנשי דת, בוודאי את הרבנים הראשיים. להציב את הסיטואציה ולשים סימן שאלה בכלל על היושרה של תהליך הבחירה, אני אומר שזאת עננה שלא אנחנו שמנו אותה; העננה הזאת נמצאת בכל מקום בדיון הציבורי שמאחורי הקלעים על דילים כאלה ואחרים. כשיש שתי ברירות רעות או ברירות פחות טובות, אני תמיד ממליץ בכל מקרה להסתכל ישר וללכת על הברירה – מה שהיה צריך להיות ומה שצריך להיות. כל הטיעונים האחרים הם טיעונים שבסוף שמים סימן שאלה אמיתי על בחירתם של הרבנים הראשיים. אני חושב שהתהליך הזה הוא לא נכון קודם כול למוסד הרבנות הראשית. אני אומר עוד פעם, אינני אדם דתי, אבל זה מוסד ממלכתי שאמור לשרת את כלל הציבור בישראל; מה יגיד האדם הדתי, החילוני, המסורתי, שנזקק לשירותים האלה, כשגם מעל הדבר הזה יש צבע פוליטי?
דבר נוסף. הרבנים הראשיים כל הזמן מכהנים, כל אחד מהם, כנשיא בית הדין הרבני הגדול. זאת משרה ששווה לשופט עליון. אני זוכר כמה ויכוחים היו, מדוע מתייחסים אחרת אל שופט עליון. מדובר על תפקיד שיפוטי מן המעלה הראשונה. אז גם בתפקיד השיפוטי – לא יוקרה יש שם, לא כבוד יש שם; יש שם פוליטיקה נמוכה, שבסוף פוגעת במוסד הרבנות. לכן ההצעה הזו היא הצעה שגויה, לא נכונה, קודם כול למוסד הרבנות. היא לא נכונה והיא לא טובה, כי היא שמה סימן שאלה על הרבנים הראשיים, וזה לא טוב שהדבר הזה יהיה כך.
כשעליתי לכאן, לדוכן, ניסיתי לעבור בעצם על מה מדברים היום. הרי אנחנו שומעים מהבוקר דברים שונים שקורים. על מה אנחנו מדברים עכשיו? אז מדברים היום על חוק הרבנים הראשיים; נדבר במהלך השבוע הזה, לפחות לפי ההכרזות, על חוק-יסוד: טבריה, על אותו חוק שהוא חוק פרסונלי; עסקנו בחוק המתנות, עסקנו בכך, חוק דרעי 2 – עוסקים בכל הדברים למעט הדברים שחשובים לאזרחי מדינת ישראל. וזה עוד אחד מאלה. כשכבר עוסקים בחוק שהוא חשוב – ואמרתי, עוד פעם, אין מניעה משפטית לעשות את זה – עושים את המעשה הנפסד וצובעים בצבע את הרבנים הראשיים. איך יסתכלו האנשים שהמוסד הזה יקר לליבם בהיבט ההלכתי אל מול הצביעה הזאת בצבע? לזה לא ניתן הסבר בוועדה. אולי זאת הסיבה שחבר הכנסת רוטמן הקריא מה היה וירד מהדוכן, כי גם פה יש פוליטיקה זולה בתוך הקואליציה, של דילים שנמצאים מאחורי הקלעים. ראינו אותם בוועדה, ראינו את זה קורה. זה לגבי העניין הזה.
הדבר הנוסף שאני רוצה לדבר עליו היום הוא הנושא שדחוף מאוד לעשות אותו עכשיו, וזה הנושא של הסבירות. אני אומר בכוונה "סבירות" ולא "עילת הסבירות". המשמעות של החוק הזה היא שחרור טוטלי של נבחרי ציבור מקבלת החלטות ענייניות ללא כל פיקוח ובקרה מכל סוג שהוא. תראו, לשרים בממשלה, לסגני שרים, יש סמכויות על פקידים בשורה ארוכה מאוד של דברי חקיקה שבהם הם משתמשים כדין בסמכותם. אקח את הדברים הכי טריוויאליים: להחליט לתת רישיון או לא לתת רישיון. כשאתה נותן רישיון או נמנע מלתת רישיון בלי הצדק סביר – אתה קם בבוקר ומחליט: לא מתאים לי לתת רישיונות – המשמעות של זה היא משמעות דרמטית על הזכויות של כל אחד מאיתנו.
בא המחוקק, כאן הכנסת, ואומר שהוא הריבון. אבל המחוקק פה, כנסת ישראל, אדוני היושב-ראש, היא לא באמת הריבון. כי אם בנימין נתניהו, יריב לוין והקואליציה אומרים שלמעשה הם הולכים "לרכך" – דרך אגב, הונחה ההצעה הזאת, ושום דבר לא השתנה ממה שהיה בחודש ינואר – מה המשמעות של הכנסת? הרי החוק הזה שיובא ושנמצא בוועדת החוקה, חוק ומשפט הוא הצעת חוק מטעם הוועדה. זה תהליך נפסד שהממשלה והכנסת נוהגות בו, כשלמעשה מדלגים על תהליכים רציניים של עבודה. חוק מן הסוג הזה, היה נכון שהוא יהיה בהצעת חוק ממשלתית, שעוברת את כל משרדי הממשלה, ואז היינו מקבלים התייחסות של השרים לבעיות שיכולות להיווצר מהחוק הזה. אבל שום דבר מהדברים האלה לא נעשה בדרך. הכול קורה בתוך הוועדה כאילו מתוך הצגה של הצעת חוק מטעם הוועדה. זאת הצעת חוק ממשלתית שהממשלה במרמה מעבירה אותה דרך הכנסת. הכנסת היא לא ריבון ולא שום דבר. הריבון היחידי באירוע הזה יש לו רק שם אחד, ראש הממשלה בנימין נתניהו. הוא זה שמחליט, הוא זה שמעלה את המפסק, הוא זה שמוריד את המפסק.
אתם רואים את המשמעות של הנושא של עילת הסבירות או הסבירות בכלל. אתה בודק את קבלת ההחלטות של שרים בממשלה. קחו לדוגמה אחד שלא נמצא פה, אחד שקוראים לו השר קרעי. הוא לא נמצא פה, אבל השר קרעי, אתם באמת סומכים על קבלת ההחלטות הענייניות שלו? אני אגיד לכם, לא צריך בשביל זה עילה, צריך רק להקשיב לשר קרעי מדבר במליאה.
אה, הוא פה, לא ראיתי. אז אתה מבין שהאדם הזה, שהוא שר בממשלת ישראל, אין סיכוי בעולם – כי הוא אומר בקול רם שהוא מקבל החלטות בלתי ענייניות; יותר מזה, הוא גאה בזה.
הוא גאה בקבלת ההחלטות שהוא הולך לקבל. כמו בפקודת המשטרה, שהיה תיקון שלה של חבר הכנסת בן גביר, טרם שהחוק הזה חוקק, אמרנו: תראו, הדבר הזה יקרה – א', ב', ג', ד'. אבל לא היינו צריכים לחכות, כי בן גביר עצמו, בקבלת ההחלטות שלו, הדגים בדיוק מדוע החוק הזה הוא חוק פסול. ואכן ניתן צו על תנאי מבג"ץ כנגד חוק פקודת המשטרה, חוק שעבר פה ברוב רושם.
אותו דבר, תארו לעצמכם שהשר קרעי היה פה במליאה, תחשבו לעצמכם, נגיד הוא היה, ובאמת הוא היה מתנהג כמו שר בממשלת ישראל שאכפת לו מהציבור הכללי. נניח, תיאורטית.
הוא גם היה פה ומתנהג כמו שר שאכפת לו, היינו שומעים דיבור אחר לגמרי מצידו, שמתייחס לכלל האזרחים, לא רק לאלה שהצביעו עבור המפלגה שבה הוא נמצא. אבל כשאתה בודק בסוף מי האנשים, אתה רואה את קרעי, אתה רואה את אמסלם, את קבלת ההחלטות. שחיתות מרוחה על פניהם מהתחלה ועד הסוף. הם רוצים לעשות כוח בלתי מוגבל, למנות אנשים בלתי ראויים, בלתי מתאימים, ושלא תהיה עליכם שום בקרה. הדבר הזה לא יעבור לאורך זמן. הינה, אני רואה שהשר קרעי הגיע. לכן הדברים האלה לא יעברו בשום מבחן שהוא. יש סבירות משפטית, יש סבירות של לשון בני האדם. האם ההתנהגות של השרים האלה היא התנהגות סבירה? התשובה היא לא. זאת אפילו לא שאלה משפטית, זאת שאלה של התנהגות ודרך ארץ, ואת זה אין בממשלה הזאת מכל סוג שהוא.
אבל קרעי לא חשוב. מי שחשוב זה ראש הממשלה בנימין נתניהו – –
– – שמוביל את הממשלה הזאת להיכנס לתוך קיר פעם אחר פעם אחר פעם אחר פעם, עד שייפלו לתהום. הבעיה היא שבעגלה הזאת שבנימין נתניהו נוהג, בעגלה שלה יושב הציבור בישראל כולו. תודה רבה.
1,287 מילים של יואב סגלוביץ'. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.