הצעת חוק הרבנות הראשית לישראל (הארכת כהונה של הרבנים הראשיים לישראל ושל חברי מועצת הרבנות הראשית לישראל) (הוראת שעה), התשפ"ג–2023

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, השר וסרלאוף, חבר הכנסת סימון דוידסון, הקשבתי לכם בקשב רב, לסיומת שלך, ולא יכולתי שלא להתחיל בהערה בכל מה שנוגע לספורט ובני נוער, והקשר בין חינוך, משמעת וספורט.

אני כל כך מברכת אותך על השדולה שאתה הולך להשיק מחר. ואני כמובן אשתדל להגיע גם לכנס החשוב הזה, כי דווקא בגלל המחוזות שמהם אני באתי, מהצבא, אני יכולה להגיד לך שיש קשר מאוד מאוד חזק בין ספורט למשמעת אישית, לחיילות, ובכלל להצטיינות. אני חושבת שזה מתחיל בנוער, וזה ממשיך בסוף גם להצטיינות בצבא. ובכלל, כדאי שנראה את הספורט הישראלי קצת יותר על המפה. עכשיו התחלנו ככה עם איזשהם כיוונים, ניצוצות של שחר של יום חדש בהישגים בספורט, אתם בטח מבינים בזה יותר ממני. אבל אני באמת חושבת שהספורט הישראלי צריך לקבל בוסט. אני חושבת שחבר הכנסת סימן דוידסון לוקח את זה באופן אישי ומביא את זה למחוזות אחרים, כי כשבן אדם מגיע עם passion זה תמיד לוקח את זה למקומות יותר טובים, ואני מברכת על כך. יכולה להגיד לך ברמה האישית שיש לי ילד בן 12 שחמש פעמים בשבוע מתאמן בכדורסל, ואתה יודע מה, זה בא לידי ביטוי בכל היבטי החיים. זה מאוד מאוד חשוב, ובאמת בהצלחה גם מחר.

אז ככה, אני רוצה, אדוני, להתחיל את דבריי, אחרי שהתייחסנו לסיומת של דבריו של חבר הכנסת סימון דוידסון, בלברך את בעלת בריתנו, ארצות הברית. מה קורה מחר, אדוני? מחר זה 4 ביולי, ארצות הברית מציינת 247 שנים לעצמאותה. צריך להגיד שארצות הברית היא בעלת בריתנו הטובה ביותר, לאורך שנים, לאורך כל 75 שנות קיומה של מדינת ישראל. עם מערכת יחסים כזאת אינטימית ורבת שנים אני לא יכולה שלא לתהות, אדוני, מדוע ראש הממשלה שלנו בממשלה הנוכחית לא מוזמן להגיע לבית הלבן? כשם שאני מפנה את השאלה, כמובן לי יש את התשובה. התשובה לכך, לצערי הרב, היא המהפכה המשטרית וסדר העדיפויות הכל-כך לוקה בחסר של הממשלה הזאת. גם כשאני לוקחת את זה בסוף לגרעין האיראני, אז יש לזה השלכות במישרין. כי איראן דוהרת בקצב שיא לגרעין, וההסכם – שנטו להפוך אותו פה להסכמון – שמתגבש היום עם האמריקאים הוא כל כך רחוק מלהיות משביע רצון עבור מדינת ישראל. ההשפעה של מדינת ישראל על ההסכם הזה הייתה יכולה להיות הרבה יותר דרמטית, אבל היא כל כך מוגבלת בגלל מערכת היחסים המצוננת, נקרא לזה כך, שהיא תחת צינון. ועצם העובדה שראש הממשלה, לצערי, לא מוזמן לארצות הברית, מאוד מטרידה. אני יכולה לברך, באותה נשימה, שמערכת הביטחון יש לה את הקשרים שלה, אבל מערכת היחסים שלנו עם ארצות הברית, אדוני – זה גם מקרין בסוף על יחסי החוץ של מדינת ישראל, זה גם מקרין על המערכת הביטחונית, שכל כך חשובה לנו. אנחנו צריכים להבין שבסוף זה צריך להיות בראש סדרי העדיפויות שלנו. ובאמת, הממשלה הזאת חייבת לעשות חשבון נפש קודם כול בסוגיה הזאת, סוגיה סופר-מהותית, לפני הכול – אני מציבה פה לא מעט סימני שאלה.

אני, להבדיל ממך, אדוני, נותנת קרדיט לממשלה האמריקאית, שעושה בדק בית לפני שהיא מחליטה החלטות, ובאמת מחליטה החלטות על בסיס עובדות ובצורה עניינית. החוקים של ההפיכה היום, אדוני, אם התחלת – – –

אתה יודע, חונכתי בצבא, אדוני, ובסוף, מי שיושב מאחורי ההגה הוא האחראי. אם הייתה פה מדיניות טובה וממשלה שבאמת מטפלת בחיים עצמם, אדוני, אז זה היה Goes without saying. אנחנו לא נמצאים במקום הזה, לצערי הרב, כמובן.

אני רוצה להמשיך, אדוני, למבצע בג'נין – שבטוח מבית לבית, מקיר לקיר, נסכים על זה כולנו, שאנחנו מברכים קודם כול את לוחמי צה"ל ומסתכלים עכשיו בהערכה רבה על הפעילות היוצאת-דופן של לוחמי צה"ל, מערכת הביטחון, שנמצאים כרגע בג'נין ונלחמים בסוף על הקיום שלנו. בשורה התחתונה, הביטחון זה הדבר הכי חשוב פה, הביטחון עבור אזרחי מדינת ישראל. ומכאן נברך אותם, שהלכו בשלום וישובו בריאים ושלמים. הסיבה, אדוני, שבגללה יצאנו למבצע – בעניין הזה כולנו חזית אחת אל מול האויבים, אל מול הטרוריסטים – זה מאזן ההרתעה שנשחק לנו והרשות הפלסטינית שאיבדה אחיזה בג'נין. צה"ל נדרש להוציא את תוכנית המגירה שלו לפועל. אני רוצה להגיד מכאן שמדובר במבצע חשוב מאוד, שנועד למגר תשתיות טרור של הגא"פ, הג'יהאד האסלאמי, ושל החמאס ושל מי שקמים עלינו, מבקשי רעתנו. כדי לטפל בטרור צריך להגיד ביושר שצריך להפסיק לתת חסינות לראשי החמאס בעזה. אני שוב רוצה להציף פה אמירה מאוד ברורה, אנחנו צריכים להבהיר לראשי חמאס בעזה שאין דבר כזה שהם ישמרו על שקט בעזה וידליקו מנגד את הזירה ביו"ש. הם צריכים להבין שמצופה מהם לא להוציא לפועל פעילויות טרור. מה שמדליק בסוף את הטרור זה כסף, זה הסתה ברשתות, זה הנחיות שמגיעות – אנחנו יודעים את זה – היישר מחמאס עזה. ובאמת, הציפייה שלי היא שהרמה הביטחונית תשתפר כי מתחילת השנה, אדוני, מניין הנרצחים פה מאירועי טרור הוא 28. 28 איש זה נתון חסר תקדים וזה עלייה של 45% לעומת התקופה המקבילה אשתקד. והממשלה הנבחרת, שנבחרה – והציפייה של אזרחי מדינת ישראל ממנה, שנבחרה על טיקט של משילות, ביטחון, ביטחון אישי – לא יכולה להפקיר אותנו ככה. יש פה ציפייה.

בכלל, בואו נסתכל על ההבטחות מלפני חצי שנה. אפשר למנות את זה, היות שכל אירוע צרוב אצלי כל כך בתודעה כי אני ממש בראשית הדרך הפוליטית שלי. בטח גם את זוכרת, חברת הכנסת רייטן, את ארבע ההבטחות. עמד פה ראש הממשלה והבטיח לנו ארבע הבטחות, אני ממש זוכרת את זה כאילו זה היה אתמול. המטרות, מטרות שהוא הגדיר לעצמו בראשית הדרך ובואכה חצי שנה כדי שנתסכל על זה, מטרות עם סדר עדיפויות: קודם כול, טיפול בגרעין האיראני. אחרי זה, הורדת יוקר המחיה והשבת המשילות והרחבת מעגל השלום עם סעודיה. בעודי מתארת את ארבע המטרות המאוד-חשובות האלה בעיניי, שעוסקות בחיים עצמם – ולא נאמרה פה אגב אף מילה על ההפיכה המשטרית. אגב, כולנו, לא רק אצלי בתודעה זה נצרב, אבל אני בטוחה שגם בקרב אזרחי מדינת ישראל התעוררה פה תקווה שהממשלה הזו באמת תעסוק בחיים עצמם. אבל שוב, המציאות טופחת על פנינו ובפועל, השכם וערב, במשך תשעה חודשים, נלחמים בהפיכה המשטרית. ובכל יתר המטרות יש כישלון צורם, גם בזה שאיראן מתקרבת לגרעין, גם ביוקר המחיה ותכף – אמנה את הכישלון בתחום יוקר המחיה. גם במשילות – דיברנו על משילות וביטחון, הביטחון האישי, והלוואי שהייתי אשת בשורות. וגם ההסכם עם סעודיה וההגעה של ראש ממשלה לארצות הברית – זה לא מתקדם לשום מקום אופרטיבי. והלוואי שנתבדה כולנו, הלוואי שנהיה במקום יותר טוב.

אבל באמת, יוקר המחיה, אדוני, יוקר המחיה מאמיר. אתה יודע, בסוף מרגישים את זה זוגות צעירים, אפשר למנות את זה בכל התחומים. יש פה עלייה במוצרי חלב ועלייה בפירות וירקות ב-21%, עלייה במחירי החשמל ב-6.7%. יש עובדות אובייקטיביות שאי-אפשר להתווכח עליהן. ועלייה במחירי המים ב-3.7%, וארנונה ב-1.4% והכול בעלייה, אני יכולה להמשיך ולמנות פה את הדברים. ואני שואלת את עצמי מה יהיה על זוגות צעירים? אני, בטח כמו רבים מהיושבים כאן, אימא לילדים מתבגרים שרוצים לבסס את עתידם במדינה הזאת. זוגות צעירים היום – הם פחות קונים דירות. למה? כי משכנתה שהייתה פעם 5,000 שקל פתאום קפצה ל-7,000 שקל. אז יש האטה בקצב העסקאות, אין מספיק עסקאות. ואפשר להסתכל על זה בצורה יותר רחבה, לא רק בהיבט של סל המחיה והעלויות בסופר ומחירי הדירות, אלא בכלל על הכלכלה במדינת ישראל שהיא כל כך חשובה לעצם היותה של מדינת ישראל במקום יותר טוב. אז הבורסה בתל אביב נחלשה ב-3%. ונכון שיש משבר עולמי, אבל כבר אפשר לראות התאוששות מהמשבר הכלכלי העולמי. ושער הדולר עלה ב-5% והוא כבר 3.71%. והכי חמור, הכי חמור, אדוני, הכי חמור, כי זה באמת קטר הצמיחה של הכלכלה הישראלית, זה שקטר ההייטק ירד מהפסים. יש פה צניחה, אדוני, ב-68% בהיקף ההכנסות ממשקיעים זרים ובהיקף ההכנסות בהייטק.

ובאמת, רק לסבר את האוזן בנתונים, בשנת 2022 הכנסות מהייטק היו 43 מיליארד שקלים, והצפי לשנת 2023 – מ-43 מיליארד אנחנו בצפי של 10 מיליארד, וזה עוד בתרחיש האופטימי. ובאמת, לצערי, כשאני מסתכלת על כל הנושא הכלכלי, גם בהיבט של יוקר המחיה וגם בהיבט של המצב של הכלכלה וגם על קטר ההייטק, אז אני מגיעה למסקנה שהממשלה הזו מתעלמת פשוט מכל נורות האזהרה – שלא מהבהבות לה, הן כבר דולקות לה כמו פרוז'קטור –ומורידה לטמיון את מקורות ההכנסה הכי קריטיים לנו כמדינה, הכי קריטיים למשק הישראלי. אני אומרת, מה בסוף יעיר אותנו? מה עוד צריך לקרות כדי שזה יעיר אותנו?

באמת, אדוני, אני עוברת מכאן לביטחון האישי, כי אם אני מונה את כל ארבע המטרות, אז באמת היעדר המשילות – ותחושת הביטחון האישי, לצערי, לא קיימת. הפשיעה בשיאה ויש פי שלושה נרצחים בחברה הערבית ועלייה ב-60% בפשיעה בחברה הערבית. 109 נרצחים בחברה הערבית ו-29 נרצחים בחברה הישראלית כולה. אנחנו מצפים מהשר לביטחון לאומי שיחכים אותנו באיזושהי מדיניות ממשלתית של משרדו, שנראה לפחות תוכנית, איזשהו כיוון. אבל אנחנו לא רואים מדיניות, אנחנו לא רואים, כמו שאנחנו למדנו לעבוד, תוכנית עבודה שמתורגמת לעשייה בשטח. באמת, אפשר להשוות את זה שוב לממשלה הקודמת, שהייתה לה תוכנית שנקראה "מסלול בטוח", שהצליחה להוריד את אחוזי הפשיעה במגזר הערבי, הייתה כבר 16% ירידה בפשיעה במגזר הערבי. אבל התוכנית הזאת לא נמצאת על פני השטח, היא פשוט קבורה באיזה מרתף בגלל קרבות אגו. ואני שואלת בסוף: מה על האזרחים? מה על אזרחים? מתי האזרח הישראלי ירגיש שמטפלים בו?

באמת, באמת, באמת, באמת, אני עוברת מכאן גם, שוב, לאירועי טרור, כי זה מתחבר לנושא הביטחון והביטחון האישי. אני מסתכלת באמת על קורבנות הטרור. כפי שאמרתי, 28 במספר, כל אחד מהם היה עולם ומלואו. אני שואלת את עצמי ואומרת: הלוואי שנסיים את זה פה. אבל כמה עוד קורבנות נצטרך למנות עד שהממשלה הזאת תשיב לנו את הביטחון ותחושת הביטחון? מה יקרה? בכל שבוע מחדש אנחנו מרגישים כולנו על בשרנו כיצד הממשלה הזאת בעצם מאבדת את השליטה בשטח. בשבוע שעבר היינו עם חמישה נרצחים בחברה הערבית תוך 24 שעות, והמחזה המזעזע, אגב, של אב שנורה לעיני בנו הקטן והכה את כולנו בתדהמה. אני שואלת את עצמי: ככה זה נראה? ככה נראית משילות?

אני עוברת לעוד נושאים, ברשותך, אדוני. אני רוצה לדבר רגע על חוק הגיוס, שאתמול בעצם פג והממשלה לא הסדירה אותו. היא אמרה שהיא תסדיר אותו במועד הבא, במושב הבא. אבל מעבר לזה שאני אומרת שאני לא מסכימה עם החוק המתגבש, זו דוגמה מעולה לבעייתיות שבה הממשלה תופסת את חוק הגיוס. כי באמת בעצם הגיוס לצה"ל, אדוני, אני רואה הזדמנות באמת לייצר מכנה משותף לכל חלקי החברה הישראלית – כאחת ששירתה המון שנים בצה"ל – לייצר איזשהו משהו שכל אחד יתרום את חלקו באיזושהי דרך: או שירות לאומי או שירות אזרחי או שירות צבאי. לא משנה באיזו דרך, אבל צריך להגדיר דבר אחד ברור, שכולם תורמים את חלקם. זו שותפות. זו שותפות. זו חשיבה למען ערך משותף. זו ציונות בעיניי, שכולם, כל אזרחי המדינה, תורמים את חלקם, ולא משנה אם הם יהודים, לא יהודים, דרוזים, צ'רקסים, כל אזרחי המדינה בלי יוצא מן הכלל. כשם שכולנו שווי זכויות, כך נכון שכולנו נהיה שווי חובות. אני שומעת על דברים, אתה יודע, בסוף מוזנות לנו כל מיני אינפורמציות: חוק-יסוד: לימודי תורה, אמירות שחצי מהעם ישרת וחצי מהעם ילמד תורה. האבסורד הזה הוא הזדמנות בשבילנו, עצם העובדה שחוק הגיוס פג זו הזדמנות פז לתקן את זה.

אמרתי במה לא התעסקה הממשלה הזו, אני רוצה לנסות להבין במה הם מתעסקים, כי היום זה היה, לדעתי, המפץ הגדול. בכלל, הממשלה הזו מספקת לנו אירועים למכביר. קשה, קשה פשוט לעמוד בקצב הזה. אבל אני אומרת, מה בסוף אנחנו עושים פה? אנחנו עוסקים בכל כך הרבה דברים, אבל בסוף יש פה כל פעם איזשהן הצעות חוק וחוקים שמסדירים או מינויים או סמכויות, כולל, אגב, החוק שעכשיו אנחנו מדברים עליו, שזה חוק הרבנות הראשית לישראל, הארכת כהונה, כדי לסדר איזשהו משחק כיסאות פרסונלי, אישי, שיעשה סידור עבודה לבן של ולאח של,you name it. ואני אומרת: מתי הממשלה הזאת תעצור את העברת הסמכויות, תעצור את החקיקה הפרסונלית, האישית? מתי נתחיל לעסוק באזרחי מדינת ישראל? זה מאוד מצער, בעיניי. זה לא מביא איזושהי בשורה לציבור.

אפילו היום, אפרופו, באופן לא סביר לזמן, למקום, לעצם העובדה שהיה ועדיין מתרחש מבצע בג'נין, קמנו בבוקר לתוך דיונים סוערים בוועדת החוקה, חוק ומשפט, דיונים שעוסקים במה שמכונה עילת הסבירות. והרי ברור לכולנו שזו לא עילת הסבירות, זו עילת השררה ועילת הכוח ואיך מייצרים יותר כוח כדי להעביר יותר מינויים, כי זו באמת האג'נדה – שישה חודשים מינויים, סמכויות וריכוז כוח, ממש תאוות כוח כדי לקבוע מי יעשה מה. פתח לשחיתות שאין כדוגמתו. כמה שיותר כוח להחליט איזה מינויים שרוצים בלי שתהיה גם בקרה מינהלית, בלי שכמובן מישהו יסתכל רגע כשומר סף ויראה שיש פה איזשהו מאזן, ששומרים על איזשהם כללים מסוימים, בסיסיים, במדינה דמוקרטית. שוויון, אקוויוולנט של ניקיון כפיים, טוהר מידות, כל הדברים האלה – לא. בואו נגדע את הענף שאנחנו יושבים עליו ונבטל לחלוטין את הביקורת המינהלית המאזנת שיכולה להיות, ונייצר פה באמת עילה באופן בלתי סביר. הורדה מסדר-היום של עילת הסבירות.

אז אני רוצה להגיד שבעיניי הצמצום של עילת הסבירות, שעוסקים בה באופן לא סביר ביום שמתרחש בו מבצע בג'נין ויש 1,000 לוחמי צה"ל, והיא עוסקת בריכוז כוח לא סביר בידי הממשלה, אנחנו חייבים להסתכל על התרחיש הזה כעל מקרה בוחן לדמוקרטיה שלנו. צמצום עילת הסבירות לנושא המינויים פירושו מתן פתח לשחיתות. אנחנו צריכים לשאול את עצמנו בצורה הכי נקייה שיכול להיות: אם עילת הסבירות תצומצם, האם יהיה איזשהו שומר סף או איזשהו גורם מרסן שיוכל להעביר ביקורת מינהלית ממשית על תהליך המינויים שהממשלה הזו כל כך אוהבת לעסוק בו? האם יהיה ביכולתנו לשמור על שקיפות? ברגע שניתן לממשלה את הכוח למנות את מי שהיא רוצה, אנחנו משאירים את כל הכוח בעצם בידי הממשלה – –

– – בצורה מאוד מאוד מתסכלת, ללא ביקורת. תודה רבה, אדוני, תודה.