קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני עומדת פה ואני חושבת על החיילים שלנו בג'נין. כבר שעות ארוכות החיילים שלנו נלחמים כדי להגן על המדינה כולה. אני גדלתי בעפולה, אני יודעת מה הקרבה בין ג'נין לעפולה, אני יודעת מה ההשפעה שיכולה להיות לזה. היו שנים של טרור שהגיע מג'נין, והגיע סוף-סוף הזמן לפעול שם ולעשות כל מאמץ על מנת לוודא שהקן הזה של המחבלים ושל הנשק הרב שהצטבר שם לא יופנה כנגד מדינת ישראל או כנגד אזרחי מדינת ישראל אך ורק כי אנחנו יהודים.
אני מאוד מוטרדת מהעובדה שיכול להיות שעכשיו בג'נין פועל אותו מח"ט – אני לא יודעת מי הכוחות שנמצאים שם ברגע זה – פועל אותו מח"ט שהלך לנחם אבלים שנפגעו בפיגוע זוועתי לפני שבועיים ורדפו אחריו ופגעו בו והעליבו אותו וקראו לו בשמות גנאי. ואני שואלת את עצמי איפה אותם פוליטיקאים? איפה אותם שרים? איפה אותה ממשלה, שמעדיפה לגבות את נערי הגבעות ולהגיד להם: לכו ותעשו מעשים לא חוקיים, במקום לגבות את הצבא ולתת לו את הכוח ואת הלגיטימיות לפעול בהגנה על המדינה? אני מסתכלת על זה בצורה הרבה יותר רחבה, ואני תוהה האם אזרחי מדינת ישראל מבינים מה המשמעות של אותה הפיכה משטרית ואותה רפורמה משפטית שרוטמן אץ ושש להביא אותן לידי ביטוי שוב, עם אותו טקסט שהיה. עילת הסבירות היא בדיוק אותו טקסט שהיה קודם, כשנאמר שמסירים את הרפורמה ומשנים אותה ומרככים אותה, עם איום ממשי, איום מוחשי לפגיעה בעצמאות של מערכת המשפט בהיעדר עילת הסבירות.
ואני מחברת את זה לג'נין, כי בג'נין יש עכשיו חיילים שיכול להיות שבמציאות אחרת, שבה בית המשפט הוא לא עצמאי – נגיד שחלילה החוק הזה יעבור ונגיד שההפיכה המשטרית תושלם ונגיד שמערכת המשפט כבר לא תהיה עצמאית; פועלים עכשיו חיילינו בתווך אזרחי עם אזרחים רבים, שאינם קשורים לרצון לפגוע בחיילים אבל הם נמצאים שם מאוד קרוב משום שהמחבלים פועלים מתוך ג'נין, מתוך תווך אזרחי. תחשבו רגע שחייל מבצע את תפקידו ופוגע באזרח, ולא התכוון לכך ולא רצה. מי מגן עליו? מי מגן עליו? בית המשפט היום, בשל חוזקו, בשל עצמאותו, מסוגל להגיד לעולם: הייתה פה פגיעה, נרצחו רק בחציון הזה 28 ישראלים, אך ורק כי הם יהודים, ובית המשפט מכיר בהבנה ובצורך למה צריך לפעול בג'נין, כן, כי אין ברירה. אז חייל או חיילת שביצעו את משימתם יכולים להיות חשופים, בגלל אופי ביצוע המשימה, לתביעות משפטיות בין-לאומיות, והדבר היחידי שמגן על החיילים היום, היחידי, הוא עצמאות מערכת המשפט. כי כשבית משפט בישראל אומר: בדקתי ואני יודע להגיד לכם, הוא עשה את זה כי היה הכרח ולא הייתה ברירה וישראל מחויבת לשמור על ביטחון המדינה, בוודאי על אזרחיה – זאת הדרך היחידה להגן על החיילים.
אז כאילו בעולם מקביל, ביקום מקביל, מתקיימת היום חקיקה ומתקיימות היום ועדות, וועדת החוקה, שעוסקות ברפורמה המשפטית כאילו אין לזה קשר לחיילים. ואני מדברת היום עם כל אזרח בישראל – אתם מבינים שהרפורמה המשפטית הזאת, שמשמעותה ביטול מערכת המשפט בישראל, המשמעות היא פגיעה ישירה בחיילי צה"ל, בגמישות שלהם ובלגיטימיות שלהם לפעול נגד מי שרוצה לפגוע בנו כישראלים. אני חושבת שאת זה חייבים להבין, כי המילה "סבירות" היא מילה גבוהה, והמשמעות של העצמאות של מערכת המשפט לא תמיד ברורה לכל אזרח.
החיבור הזה בין שני הקצוות, שבכנסת ישראל עוסקים בחקיקה נגד מערכת המשפט ובמקביל חיילינו נלחמים ומסכנים את עצמם עבורנו וחושפים את עצמם לתביעות משפטיות בעולם, זו משמעות שחייב כל אזרח להבין. ואנחנו ביחד צריכים לדעת שמוטב לממשלת ישראל ולכנסת ישראל לעצור את החקיקה הזאת ולשמור על ישראל כמדינה שהיא גם יהודית וגם דמוקרטית, ששולחת מתוך תוקף מצפונה וערכיה חיילים לבצע את משימתם, ולא חושפת אותם לתביעות משפטיות שהמדינה לא תוכל להגן עליהם מפניהן. תודה רבה.
568 מילים של אורנה ברביבאי. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.