קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
כבוד היושב-ראש, עמיתיי חברי וחברות הכנסת, מתוך תשע שנים שבהן אני מכהן כחבר כנסת, מושב הכנסת שמסתיים השבוע הוא המושב הקשה ביותר שחוויתי. הממשלה הזו הקריבה נהרות של דם, דם פלסטיני ודם ישראלי. אבן הפינה של הממשלה הזו הונחה כאשר נתניהו, העומד בראשה, פתח לרווחה את שערי הכניסה לזרמים החשוכים והפשיסטיים ביותר שידעה הפוליטיקה הישראלית. בן גביר, סמוטריץ' וחבריהם לתנועה הזו שלטו בסדר-היום של הממשלה מאל"ף עד תי"ו. הם מתבשמים בשיח הנקמה, וחוגגים את הלהטת רוחות המלחמה, מבעירים את השטח. הם אלו שצוהלים כשאלימות המתנחלים בגדה משתוללת. שמסתכלים בקור רוח ובאכזריות על הטבח בעזה. הם שכחו מה זה להיות בני אדם.
ובל נשכח מי היה העומד בראש, שפתח את השערים. "וְאָרוּר הָאוֹמֵר: נְקֹם!" – המילים ששמט נתניהו במכוון משירו של ביאליק כאשר פתח את הכרזת המלחמה הזו במילות השיר, ואלו המילים: "נִקמת דם ילד קטן / עוד לֹא ברא השטן – / וְיִקֹב הדם את התהום! / יִקֹב הדם עד תהֹמות מחשכים, / ואכל בחֹשׁך וחתר שם / כל מוסדות הארץ הנמקים." המילים שהחמיץ נתניהו ניבאו את הבאות. כמה דם נשפך מאז תחילת המושב הזה, לאיזה תהומות מחשכים הגענו עם ההבטחה לנקמה, כמה אימהות איבדו את בניהן, כמה חיים נגדעו באיבם. ארור האומר: נקום. נתניהו, לאורך המושב הזה העולם ראה אותך מקיז את דמם של עשרות אלפי פלסטינים לשם הנקמה. העם שלך ראה אותך מקריב ילדים של אחרים. ועכשיו, ממש ברגעים אלה, עשרות אלפים מפגינים כנגדך בזמן שבאת לקושש בדל אחרון של סימפתיה בוושינגטון, מעבר לאוקיינוס. כי גם אתה יודע שכאן הציבור מאס בך, וסימפתיה תוכל למצוא רק באולפן ערוץ 14. בעוד כמה חודשים הממשלה הזו תפרק את עצמה – –
– – וכשחבריה יפנו לדרכיהם, שני העמים יישארו כאן פצועים, חבולים, כואבים את אשר איבדו. כך נתניהו רואה את הניצחון המוחלט. שני העמים ימשיכו להתמודד עם העובדה ששניהם קיימים כאן, אף אחד מהם לא ישיש לעקור את משפחתו ואת חייו מכאן ולנדוד למחוזות אחרים. לא, שבעה מיליון יהודים ושבעה מיליון פלסטינים יישארו פה חבולים, כואבים, פצועים, כועסים על הצד השני. הממשלה הזאת תפזר את עצמה בעוד שבועות ספורים, והיא תהיה נחלת העבר. נחלת העתיד של שני העמים תהיה תלויה ביכולת לסלול דרך להסכם מדיני, הסכם של שתי מדינות, של הכרה, של ביטחון לכולם. לשני העמים יש אינטרס משותף. בשני העמים יש רוב שמאמין שאדם חשוב מאדמה. אדם חשוב מאדמה. הרוב הזה רוצה לחיות חיים באושר, בתקווה ובביטחון עם משפחותיהם. ביטחון כזה אפשר להשיג. ביטחון כזה, ההיסטוריה לימדה אותנו איך לקדם. ביטחון כזה מגיע דרך הסדרים מדיניים, וגם המילה שהפכה לגסה בעידן נתניהו, "שלום" – שלום שכולל שתי מדינות זו לצד זו והכרה בכך שיש כאן עם פלסטיני שחי כאן, שלא הולך לשום מקום, שכמו כל העמים, גם העם הפלסטיני דורש להיות ריבון וחופשי.
הממשלה הזאת, שימיה קצובים, מפחדת שנחיה כאן יחד. הם מ-פ-ח-דים להודות שהשלום הוא האופציה היחידה לחיים בטוחים, כי הם רוצים לגרור אותנו לבור השחור והחשוך שבו יש רק נקמה. אנחנו מציעים לסלול דרך אחרת, דרך שבה שני העמים כבר צעדו לפני זמן לא רב, דרך שבה הרוב משני העמים אומר בקול גדול: סוף למעגל הדמים. סוף למעגל הדמים. (חוזר על המילים בערבית.) סוף למעגל הדמים.
בחודשים האחרונים נפגשתי עם אנשים רבים בציבור הישראלי וגם הפלסטיני, ובהם מנהיגי ציבור, אנשי אקדמיה, אקטיביסטים ופוליטיקאים בעלי השפעה מקבוצות שונות בקשת הפוליטית הישראלית והפלסטינית. רובם ככולם אמרו לי שני דברים: האחד, אם זה נכון שישנו רוב בצד השני שרוצה שלום, אנחנו בפנים; הדבר השני – רק שלום יביא ביטחון. המושב הקשה הזה נגמר, הממשלה הזאת תחלוף מחיינו, קריאות הנקמה יידומו, והדרך לעתיד טוב יותר תתחיל להיסלל. אני קורא מכאן לכל מי שמוכן לתת יד לעתיד טוב יותר בין שני העמים בין הים לנהר: הצטרפו אלינו בסלילת הדרך לשלום. דובר הרבה במושב זה על הניצחון המוחלט: חיוך של אימא ששולחת את בנה לכיתה א' זה ניצחון; חיוך של ילד שהבקיע גול זה ניצחון; חיבוק של אבא לבתו שסיימה תואר באוניברסיטה זה ניצחון; צוות רפואי שהציל חיים זה ניצחון; צחוק של סבתא שצופה בנכד שלה הולך בפעם הראשונה זה ניצחון. השלום הוא הניצחון המוחלט.
כבוד היושב-ראש, בזמן שנותר לי, חשוב לי להגיד את הדבר שאמור להיות מובן מאליו: מובן מאליו שבית כנסת זה מקום תפילה ליהודים, וצריך לכבד זאת; כנסייה זה בית תפילה לנוצרים, וצריך לכבד זאת; מסגד הוא בית תפילה למוסלמים, וצריך לכבד זאת. מה שעשה השר הבכיר הקטן בממשלה בן גביר היום בבוקר זה לא רק לתקוע אצבע בעין, אלא זה דבר מסוכן ביותר. מסוכן ביותר. אני רוצה לברך גם את השר משה ארבל, שר הפנים, שעמד פה והביע עמדה ערכית נכונה, אחראית ביותר, ואני גם רוצה לשבח את הרב משה גפני, שגם הוא עמד פה ואמר עמדה מאוד נכונה, מאוד אחראית, כלפי מסגד אל-אקצא. אני רוצה להגיד לשר הקטן בן גביר, שפעם היה פה ריצ'רד לב הארי, והוא לא הצליח. אתה חושב שאתה, בן גביר, שאתה, בן גביר לב התן, יכול להצליח? (אומר דברים בערבית ומתרגם:) מה שלא הצליח פה ריצ'רד לב הארי, לא יצליח פה בן גביר לב התן. זה לא יקרה.
אני רוצה להזהיר שפעם היו אנשים תימהוניים, שחשבו בצורה מסוימת, אבל בשל הפקרות, הפכו עם הזמן ליותר, מספרם גדל וגדל. אני רוצה להזהיר שאת זה צריך לעקור מהשורש. בית כנסת זה בית תפילה ליהודים, כנסייה זה בית תפילה לנוצרים, מסגד זה בית תפילה למוסלמים, וצריך לכבד את כל זה.
אני רוצה להגיד שנתניהו, שנמצא עכשיו בארצות הברית ומחפש אמפתיה – יש מולו עכשיו עשרות אלפים של מפגינים שאומרים לו: עוף מפה, עוף מפה. אבל האחריות היא עלינו, אנחנו, האזרחים פה, יהודים וערבים כאחד, להגיד לו: עוף מהזירה הפוליטית. זהו התפקיד שלנו, אנחנו.
בגלל שאנחנו בשני הימים האחרונים של הכנסת, חשוב לי להגיד לכם מה אני גיליתי במושב הזה. אני גיליתי שיש פה אנשים חלשים. הם צועקים בגלל שהם חלשים, לא בגלל שהם חזקים. בדרך כלל אנשים חזקים ובטוחים בעצמם לא צועקים, אבל כל הצעקות שהיו פה במליאה, זה מסמל חולשה. אנשים לא מצליחים במלחמה ההתקפתית, הזוועה הזאת שקורית, לא מצליחים לגבי מה שמתרחש באזור, אז במקום זה מה עושים? משתלחים בח"כים הנואמים פה וצועקים כל הזמן.
– – על חולשה. פני הכנסת הם פני טלי גוטליב.
פני הכנסת העשרים-וחמש הם פני טלי גוטליב.
הינה, אני מסתכל על הפנים של הממשלה הנוכחית.
אני אומר לך, האמת, בזכות – – –
האמת, בזכות זה שאת, טלי גוטליב – –
– – מייצגת נאמנה את הממשלה הזאת.
אני רואה אותך – רואה את הפנים של הממשלה.
את מייצגת נאמנה את הממשלה הזו. כך נראית הממשלה הזו, בדיוק כך.
אתם כל כך חלשים, חלשים מאוד. אתם יודעים למה?
אתם יודעים למה אתם חלשים? לא בגלל שלא הצלחתם טקטית במלחמה, לא לא לא.
לא רק בגלל כל מיני נושאים טקטיים. לא, זה לא נכון.
אתם חלשים בגלל שברחתם מבשורת השלום. אתם חלשים בגלל שברחתם מהעובדות בשטח, שיש עם פלסטיני – –
– – שבמשך 100 שנה לא הרים דגל לבן ולא ירים דגל לבן.
אתם חלשים בגלל שאתם נאבקים נגד המציאות.
אתם חלשים בגלל שאתם נאבקים נגד הטבע, לכן אתם חלשים. הטבע אומר – –
– – שכתוצאה מהתפתחות היסטורית יש פה שני עמים. מגיעה לשניהם זכות להגדרה עצמית.
זו אמירה של אנשים שבוחרים בחיים.
זו אמירה של אנשים שרוצים שהבנים והבנות שלהם יחיו בביטחון.
זו אמירה של אנשים שמחפשים חיים, שמחפשים חיים טובים – –
– – שבוחרים בחיים ולא במוות. כבוד היושב-ראש, אני מבקש ממך – – –
אנשים שבוחרים בחיים, בחיים טובים, למען הבנים והבנות שלהם, היהודים והיהודיות, הפלסטינים והפלסטיניות, צריכים להכיר במציאות שיש פה שני עמים ולא עם אחד. מגיעה לשניהם זכות להגדרה עצמית.
מי שחותר לחיים נורמליים ונורמטיביים במקום הזה – – –
אף אחד לא מדבר על הצדק כולו. אף אחד לא אומר שהעמדה שלי אישית, אני, לו הייתי חי לפני 100 שנה, היא אותה עמדה.
לא זה, אבל כתוצאה מהתפתחות היסטורית צריך להכיר בעובדה שיש פה שני עמים – –
– – ושניהם גיבשו תודעה לאומית. מגיעה לשניהם זכות להגדרה עצמית.
זה לא יכול להיות. זה לא יכול להיות.
צריך להכיר בעובדה האמיתית. איך אפשר להתכחש לדבר כזה? איך אפשר להתכחש לדבר הבסיסי הזה? אתה יודע מה, השר קרעי, אתה נמצא פה. אתה אמרת לפני שלושה ימים שאין עם פלסטיני. אני רוצה לשאול אותך: אתה מלוב. אתה מגדיר את עצמך לובי.
אז ג'רבה, אמרת. אז אתה מוכן לבחור – – –
אתה מוכן לבחור בכל זהות סקטוריאלית שהיא לא פלסטינית. אתה מוכן להגיד שזה ממוצא ממרוקאי, שזה ממוצא לובי ושזה ממוצא עיראקי, זה כן, אבל פלסטיני – לא.
אתה אומר: כתוצאה מהתנועה הציונית – היא זו שבנתה את הפטריוטיזם הפלסטיני, את הלאומיות הפלסטינית. ואני רוצה לשאול: מי בנה את הפטריוטיזם הסורי? הכווייתי? הסעודי? התוניסאי? המרוקאי? מה, רק לפלסטינים חסר משהו שבאו הציונים בשביל לבנות את הפטריוטיזם הפלסטיני שלהם?
כולכם שקר. האידיאולוגיה שלכם שקר. מה שאתם מוכרים לצעירים זה שקר. מה שאני אומר פה הוא הדבר האמיתי והנכון. הדבר האמיתי – מהים לנהר יש 7.3 מיליון פלסטינים ו-7.3 מיליון יהודים ישראלים.
וואי וואי וואי וואי. תראה מה הוא שואל אותי. תתאר לעצמך – מה שאמרו לפני שלושה ימים, שעם זה קבוצה של אנשים על אדמה אחת, עם כלכלה אחת ומורשת אחת. אז אני רוצה לשאול את היהודים: לפני 200 שנה, כשזה ידע עברית, זה ידע רוסית, זה ידע רומנית וזה ידע ערבית, האם זה עם? אבל מה העיקר? העיקר הוא שיש פה עם יהודי ישראלי, העיקר שצריך להכיר בעובדה הזו. אפשר לדבר על היסטוריה, אבל אני חושב שדווקא אתה אמור להיות האחרון שידבר על השאלה אם הפלסטינים הם עם או לא עם. אז מה יגידו על היהודים לפני 300 שנה? מה יגידו על היהודים לפני 500 שנה? יש אדמה אחת, יש שפה אחת, יש כלכלה אחת? אבל אני מקבל את זה שהתגבשה פה לאומיות יהודית ישראלית. אני מקבל את זה, ומקבל את זה שמגיעה ליהודים זכות להגדרה עצמית.
אני מקבל את זה. מי שצריך לבחור בשלום צריך לבחור במדינה לצד מדינה. בואו נחשוב לא רק על העבר, שהוא חשוב, אלא בעיקר על ההווה ועל העתיד, על העתיד של הילדים שלנו. תודה.
1,623 מילים של איימן עודה. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.