קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
תודה רבה. לפני הדברים של הנאום הנוכחי, אני רוצה להגיד משהו. בסופו של יום, הסיפור פה הוא השימוש הציני במושגים ממשיים ואמיתיים והתפיסה הממשית שלהם אל מול מה שהממשלה הזאת מחוללת כנגד שוויון הזדמנויות, כנגד זכות הבחירה במובן העמוק. זכות הבחירה היא לא משהו שמעניקים למייצגי ציבור כדי לכפות ולמנוע מציבור את אורח חייו על פי ראות עיניו ועל פי איך שהוא היה רוצה לנהוג כפרט. להתייחס לזכות הבחירה כשל קולקטיב של קהילה, שבעצם מונעת מהפרטים את הזכות שלהם להזדמנות שווה, לחשיפה לידע, לחשיפה לאורח חיים על פי בחירה אישית, זאת כפייה, כפייה שאסור לעצום עליה עיניים. זאת כפייה שאין לימודי ליבה, זאת כפייה שלא מאפשרים להיות עם טלפון כפי שכל אחד ירצה או אמצעי טכנולוגי כפי שכל אחד ירצה, או להיות בלבוש ובאורח חיים, וגם בסוגיות שלא אמורות להיות עליהן סנקציות, שממש מפעילות כוח, בקרה ושיפוטיות שממש פוגעת במשפחה, בעתיד ובחיים.
כשהממשלה הזאת אומרת בעצם: הנהגה מסוימת שאיתנו בברית פוליטית תחליט איך כל אותה חברה תחיה ואיך היא תהיה, גם אם זה פוגע – זאת רשעות של ממש. כי אני רוצה להגיד לך על לימודי ליבה, למשל – אנחנו לא צריכים להסיר את ידנו משוויון הזדמנויות לילדים חרדים. שוויון הזדמנויות הוא דבר שזכאים לו כל ילד וילדה. וכשאנחנו עוצמים את העיניים, גם אנחנו חלק מהאשמה – לאורך השנים, אגב, טעות שהיא חטא קדמון שרובץ על כולנו. אנחנו צריכים להכיר בחטא הזה ולאפשר אורח חיים – שכל אחד יבחר את אורח חייו, אבל את ההזדמנות השווה, מנגד. לא להגביל, לא למנוע ולא לייצר גורמי פיקוח ובקרה מהממשלה כדי לשרת צד פוליטי. הדבר הזה הוא לא ייעשה.
עכשיו אני רוצה לדבר על דבר גדול ביותר, על מה שקורה איתנו בכלל במדינה ועל הניסיון למנוע עוד פעם עסקה להשבת חטופים וחטופות. מי יודע אם תהיה אפשרות נוספת. אני מזכירה שאין לנו מצווה גדולה יותר מפדיון שבויים, ושהמהות של המקום הזה, של ישראל שלנו, היא שכל ישראל ערבים זה לזה. אבל ביבי, ראש הממשלה, סידר לעצמו חופשה מפנקת בזמן שהחטופים נמקים בשבי כבר 292 ימים. 292 ימים ש-120 חטופים נמקים בשבי החמאס. הם נמצאים שם ללא מתווה נראה באופק על בסיס הממשלה הזאת, ללא תקווה ובחוסר ודאות, כשכל פעם הממשלה הזו והעומד בראשה רומסים להם את התקווה. אלו שהפקירו ממשיכים להפקיר.
תקשיבו למה שאמרה נועה ארגמני לראש הממשלה, איך היא סיפרה שהיא התפרקה בשבי כששמעה ברדיו את ביבי אומר שהמלחמה תארך זמן רב על חשבון העסקה להצלתה. כשהיא נזכרה בזה, היא פרצה בבכי. אבל הקואליציה הזו לא תקשיב, כי מדובר בקואליציה של ערלי לב. כן, של מפקירים, של אנשים ששכחו את המצווה הגדולה ביותר ביהדות, שהיא פדיון שבויים.
תשמעו מה סיפר דניאל נאוטרה, אחיו של החטוף עומר נאוטרה, אחרי הפגישה עם ראש הממשלה, שאותה הגדירו המשפחות כמזעזעת. תשמעו מה הוא אומר: "ראש הממשלה נמנע משאלות בנוגע לתנאים או לעיתוי שבו הוא יקבל עסקה". אבל למה המשפחות שם? הן רוצות את היקירים שלהן בחזרה. למי שנדמה שהן רוצות משהו אחר? "הוא דיבר באריכות על הסכנה הקיומית שישראל ניצבת בפניה. רבים מהאנשים שטסו עימו דיברו עליו בשבחים ואמרו לו להתעלם מחברי הממשלה ומהצבא שאומרים שזה הזמן להפסקת אש, בטענה שאותם גורמים הם גם האחראים לכשל המודיעיני ב-7 באוקטובר". פשוט לא ייאמן. האיש שריפד את החמאס, שתקצב את ארגון הטרור הרצחני ביותר שידעה ישראל, מסרב לקחת אחריות בסיסית על המחדל שהוא עצמו הביא אליו. האיש שנמנע מלקבל החלטה בהמלצת מערכות הביטחון שש פעמים לחיסול ראשי הטרור של החמאס, ראשי החמאס – הוא מדבר על הקונספציה? הרי הקונספציה זה הוא. בצלמו ובדמותו הקונספציה הזאת שהחמאס הוא נכס. זאת הקונספציה של הממשלה הזאת והעומד בראשה.
לדבריו של אחיו של עומר נאוטרה, דניאל, נתניהו "אמר שאנחנו קרובים לעסקה יותר מאי פעם. אבל הוא לא עשה את הרושם שהוא מוכן לקבל עסקה תוך ימים ספורים". כן, מצב בלתי נתפס שבו המשפחות משוועות שמישהו יגיד להן את הדבר הברור ביותר: אנחנו כאן כדי להציל את האחים ואת האחיות שלנו מהגיהינום של עזה, את החטופים ואת החטופות. זה התפקיד המרכזי של מדינה, זה התפקיד המרכזי של אומה, וזה בטח התפקיד המרכזי והברור ביותר של ישראל, שזה הבסיס הקיומי של המדינה שלנו. אני רוצה להצהיר גם כאן: אין לכם את הזכות, אין לכם את הזכות לזנוח את החובה המוסרית והלאומית של עסקה להשבת החטופים והחטופות. שום נאום, שום נאום רהב וראווה, לא שווה את גרירת הרגליים בעסקה להשבת החטופים והחטופות. וכל חבר קואליציה שלא מכריז כאן שהוא בעד עסקה, עסקת נתניהו, ולא משנה מה תנאיה, הוא אחד המפקירים. רק השבוע התבשרנו על שני חטופים חיים, חיים, שנרצחו בשבי חמאס – יגב בוכשטב ואלכס דנציג. אנחנו פוגשים את המשפחות שלהם כאן בכל שבוע. היינו איתן בתקווה הזאת, התקווה הגבוהה הזאת, להשיב את החטופים והחטופות, ועכשיו אנחנו צריכים להיות איתן כשהתקווה הזאת התנפצה, כי הם נרצחו שם חיים כשהממשלה הזאת הפקירה את החטופים והחטופות. הם נרצחו שם. זה מחיר ההפקרה.
ואני אומרת גם לך ניסים ואטורי, פה: אין כיסא ששווה את ההפקרה הזאת. אין תפקיד ששווה את ההפקרה הזאת. שום שרידות פוליטית לא שווה מול קדושת החיים. כשאתם יושבים בנועם בכיסא שלכם, חיים של אחרים מתנפצים. הקיום של ישראל, מדינת הלאום של העם היהודי, הוא להיות בערבות הדדית לאחים ולאחיות שלנו. אתם מפקירים את הבסיס של הבסיס של האומה הזאת כשאתם מעדיפים את הכיסא שלכם ואת ההישרדות הפוליטית שלכם על פני המצווה הגדולה ביותר. ואני רוצה להגיד שמי שמפקיר את המצווה הגדולה ביותר, של פדיון שבויים, הוא זה ששכח מה זה להיות יהודי.
המלחמה שלנו, המאבק שלנו, בארגוני הטרור ובארגון הטרור הרצחני חמאס היא מלחמה שתימשך עוד שנים רבות, בטח אחרי 7 באוקטובר. זה לא נגמר במלחמה, אבל החיים שלהם הם כאן ועכשיו. השבתם היא כאן ועכשיו. אנחנו צריכים להבטיח את המלחמה בטרור, אבל לא לשכוח שהמלחמה הזאת היא עבור קדושת החיים, היא קודם כול עבור האחים והאחיות שלנו. ואתם, אתם אלה ששוכחים את הדבר הזה, כי הזמן שלהם אוזל, וכי יגב ואלכס היו חיים בשבי, היו חיים בשבי חמאס. אני מבינה שזה לא מעניין אף אחד כאן, אני מבינה שליבכם כבר הפך לקשה, אבל בסופו של דבר זאת אחריות שלכם. אתם הפקרתם – אתם חייבים להחזיר. זאת האחריות שלכם להגיד כן לעסקה, כן לעסקת נתניהו; לא לתת לו למרוח את הזמן, לא לתת לו למזמז עסקה כי הוא צריך לשרוד פוליטית, כי בן גביר מאיים וסוחט אותו; זאת לא סיבה מספקת לא לקבל עסקה, עם כל הכבוד. תחזירו אותם עכשיו.
1,006 מילים של נעמה לזימי. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.