קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חבריי חברי הכנסת, אני רוצה לדבר על המהירות העצומה שלצערי חזרנו בה לשיח של 6 באוקטובר. אני רואה שאתה מהנהן בהסכמה, ואני יודע שאתה חושב כמוני. בתחילת הדברים אני רוצה לקרוא פוסט שכתב מפקד פלוגה שלחם בתחילת המלחמה בעזה, אני בטוח שמאז הוא עוד המשיך, אני לא עקבתי. קוראים לו איתי סימן טוב, והדברים שהוא כתב – בכל מפגש שלי עם בני נוער במכינות קדם-צבאיות, בתנועות נוער, אני מקריא להם את המכתב הזה, את הפוסט הזה.
איתי סימן טוב, מפקד הפלוגה בשריון כותב ככה: "החמאס יותר חזק מהשמאל, הוא גם יותר חזק מהימין, ומהימין המלא מלא, ומביבי – בן גביר = big love forever, האויב שלנו חזק מההייטק הישראלי וממפעל ההתנחלויות. לתל אביבים יפי הנפש, אין שום סיכוי נגדם, וגם לא לפריפריה. אבל לחמאס אין שום סיכוי מול ישראל. כשאנחנו, כולנו, מאוחדים ומגויסים, הם חוזרים לתוך המחילות שלהם ומתפללים להפסקת אש. המלחמה הזו תקעה אותי בתוך טנק, לכוד עם שני דוסים, בני"שים שעקצו שירות של שנה וארבע, מצביעי סמוטריץ' ובן גביר, שלכאורה אין חצי דבר משותף איתם. אבל כור ההיתוך של הצבא יצק אותנו מחדש ליחידה אחת, לצוות טנק. בשלב מסוים אזרנו אומץ והתחלנו לדבר על הכול: על להט"בים, על בג"ץ, על תחבורה ציבורית, על לימודי ליבה, אפילו על מיניות, הכול. ומה גילינו? שאנחנו מסכימים על בערך 90% מהנושאים. בואו נניח שהם נורא נחמדים ולא נכנסו איתי לפינות – אז על 80% מהדברים".
תקשיב מה הוא אומר עכשיו: "עד לפני חודש וחצי בערך הם היו האויב. נפגשנו משני הצדדים של קפלן. והינה, החמאס הזכיר לנו שאנחנו בעצם באותו צד. הפוליטיקאים שלנו שואבים את הכוח שלהם מההפרדה בינינו. הם לוקחים את ה-10%–20% של חוסר הסכמה בינינו, הופכים אותם לעיקר, כי זה מה שנותן להם" – לנו – "את המנדט 'לייצג' אותנו, לריב בשמנו. הם עושים את זה על חשבון הביטחון שלנו, על חשבון הרווחה שלנו, על חשבון המיסים שלנו, על חשבון החופש שלנו (גם החופש שלנו להתפלל, דרך אגב).
"אני רואה הרבה אנשים שמחפשים איך לתרום למאמץ המלחמתי: תחתונים, גרביים, סיגריות, ציוד לחימה. מאמות מרוקאיות ששלחו לנו דג וקוסקוס לשבת, וקיבוצניקים פנסיונרים שהסיעו את הסירים האלה לקצוות המדינה (כי אולי עדיף שלא יבשלו...) הייטקיסטים שבאו להתקין לנו מצלמות היקפיות 360 על הטנק, מה שהצבא לא מספיק זריז וגמיש לעשות בעצמו. ונערי גבעות, שהצבא לא הסכים בכלל לגייס, באו ביום שבת, חתכו, ניסרו וריתכו, כדי שלא ניכנס לעזה בלי גגונים שמגינים עלינו מרחפנים" – פגשתי כאלה בעצמי.
"מבחינתי, התרומה הכי חשובה היא שתתאחדו כעם, תפעלו להתקרב, תתמקדו בדומה ותניחו קצת לשונה. תמציאו את המסגרות שיפגישו אותנו גם מחוץ לצבא. אני יודע שזה מורכב עם ענייני הכשרות והצניעות, ההפרדה ובלי הפרדה, אבל אני סומך עליכם. זה הכי חשוב, שנהיה עם. כי אנחנו, החיילים מכל קשת השבטים, נכנסים לשטח אויב ומסכנים את חיינו לא בשביל אף ממשלה או פוליטיקאי כזה או אחר. אנחנו עושים את זה בשביל עם ישראל. בבקשה, תשאירו לנו עם לחזור אליו". את זה, כאמור, כתב מ"פ שריון איתי סימן טוב.
ואני שואל את עצמי: באיזו מהירות, באיזו מהירות שכחנו את מה שמ"פ השריון הזה מבקש מאיתנו. באיזו מהירות חזרנו לאותו שיח רעיל שלפני תחילת המלחמה. ואני רואה עכשיו ברשתות, אדוני היושב-ראש, אנשים עסוקים כל הזמן במריבה: מי אשם בטבח של 7 באוקטובר. אלה אומרים: הסרבנים הם האשמים הבלעדיים בטבח של 7 באוקטובר. ומהצד השני אומרים: אלה שהריצו מהפכה משפטית, הפיכה משטרית, בברוטליות, באגרסיביות, הם האשמים היחידים ב-7 באוקטובר. ואני אומר שאם אנחנו נישאר בשיח הזה של מי אשם, ולא נתרומם קצת ונחפש, נתרומם ונחפש איך משפרים פה את העתיד – פשוט הלך עלינו, פשוט הלך עלינו. אם כל הזמן נחפש אשמים, אם כל הזמן נצביע על האחר ונגיד: זה בגללך – פשוט הלך עלינו.
ואני רוצה לספר לך ולכל מי שמקשיב. יש לי חבר מחיל האוויר, טייס מבצעי ותיק. בחור מהתנחלות. הוא גדל בהתנחלות. כיפה גדולה על ראשו. והוא סיפר לי סיפור על אימא שלו שקראה ספר, והספר נקרא "רק לא מלחמת אחים". הספר הזה מדבר על התקופה שלפני הקמת המדינה, על המלחמות בין הפלמ"ח וההגנה למחתרות, לאצ"ל וללח"י, הרוויזיוניסטים נגד שאר היישוב, והסזון, והלשנות.
אלה דברים שנגמרו בשפיכות דמים ממש, בשפיכות דמים ממש. אתה יודע מה? הרבה יותר גרוע, ברוך השם, הרבה יותר גרוע ממה שאנחנו חווים כיום.
אז האימא של החבר שלי מחיל האוויר קראה את הספר, ופתאום היא קולטת בין השורות שהיא מזהה שם של מישהו שהם מכירים, והוא היה חלק מקבוצה שתפסה ועינתה ואפילו הרגה אנשים מהמחתרות. והאימא של הבחור הזה מתקשרת לדודה שלה, שהייתה באותה תקופה, ואומרת לה: תגידי, איך זה יכול להיות שאתם שמרתם על קשר עם האיש הזה? איך זה יכול להיות? הבן אדם הזה היה אשם בהוצאה להורג של יהודי. איך סלחתם לו? והיא ענתה לאימא של החבר שלי: סלחנו על זה וסלחנו על עוד הרבה דברים, כי הייתה לנו מדינה להקים. האנשים של ימי הקמת המדינה פשוט הבינו את גודל השעה, והבינו שאם עכשיו הם ישקעו ויתבוססו באותה מדמנה של מי אשם, ואתה עשית לי ככה, ואתה עשית לי ככה, ואתה אמרת ככה, ואתה אמרת ככה – הם לא יצליחו להקים מדינה.
ואתה יודע, אני אחשוף פה שאתה ואני מדי פעם יושבים ביחד ומדברים. אני חושב שאנחנו בקטע הזה באותו ראש. אנחנו מבינים שגם היום, אם אנחנו כל הזמן נתבוסס בעבר וכל הזמן נחפש: קודם תודה שאתה אשם; לא, קודם תודה שאתה אשם; אם אתה לא תודה; אם אתה לא תתנצל; אם אתה לא תתנצל – לאן אנחנו נגיע? לאן אנחנו נגיע?
ואני אומר לך: אני מכיר, אתה יודע, באמת, יש לי רגל אחת נטועה בכל מקום עמוק עמוק, רגל אחת בציבור הדתי לאומי, הימני. משם אני. שם גדלתי, שם אני נמצא. הרגל השנייה שלי נטועה עמוק עם החברים שלי מהטייסת ומהסיירת, שיכול להיות שחלקם הגדול בצד השני של המפה הפוליטית. ואני אומר לך: כל צד חושב על השני דברים נוראיים. אתה יודע, צד אחד יגיד: איך אתה קורא לי "סרבן"? איך אתה זה, בסך הכול הפסקתי להתנדב, וזה וזה. והצד השני אומר: אתה אומר לי שדחפתי באגרסיביות רפורמה, בסך הכול קידמתי בכלים פרלמנטריים דברים שצריכים לעשות. אבל אם אנחנו כל הזמן נמשיך רק להסתכל על הצד השני ולהצביע עליו ולהגיד: אתה אשם ואתה אשם – אנחנו פשוט לא נצא מהמצב הזה. פשוט לא נצא מהמצב הזה.
עכשיו אנחנו צריכים להסתכל קדימה. ואתה יודע מה? אני מנסה בעצמי, ולא תמיד מצליח לי, לא תמיד מצליח לי. אני מנסה לשפוט את חבריי פה ואת האנשים בתקשורת על פי מה שהם אומרים מאז 7 באוקטובר. לנסות לעשות איזשהו – אתה יודע, זה קשה מאוד. אבל כאילו לעשות איזה reset לדברים שנאמרו לפני זה, לדרך שבה פעלנו לפני זה. כולנו הרשינו לעצמנו באיזה טמטום מוחלט להתנהג בדרך מסוימת. אבל הבנו, ב-7 באוקטובר הבנו איפה אנחנו נמצאים. ואנחנו, כולנו, כל אחד לעצמו, צריך לעשות איזה תחקיר ולהחליט איך הוא מתנהג מאז והלאה. ואני לא מוכן יותר לשמוע על מה אנשים אחרים אמרו ועשו וזה. לא. מ-7 באוקטובר – איך אתה מדבר מאז 7 באוקטובר? איך אתה פועל מאז 7 באוקטובר, על זה אפשר לבקר ועל זה אפשר לכעוס. אבל עזבו. אם כל הזמן נתבוסס במדמנה הזו של הימים שלפני 7 באוקטובר, פשוט לא נצא מזה. פשוט לא נצא מזה. שכל אחד יחשוב בעצמו מה הדבר שהוא יכול לתקן, מה הדבר שהוא יכול לעשות יותר טוב כדי שנצא מהמצב הזה. ואתה יודע, יש לנו מדינה לשפץ. יש לנו מדינה לשפץ, לשקם. ולפעמים לשפץ זה הרבה יותר קשה ומלהקים משהו מחדש.
מלבנות. ויש לנו חתיכת משימה. חתיכת משימה יש לנו. ואנחנו כל הזמן עסוקים בלריב. עכשיו, אני רואה משני הצדדים אנשים מתאמצים, מתאמצים להתבוסס במה שהיה קודם: עד שאתה לא תתנצל, ועד שאתה תודה שאתה אשם ורק אתה אשם, אי-אפשר להמשיך. והצד השני אומר אותו דבר על הצד השני. לאן נגיע? לאן אנחנו נגיע אם זה יימשך? וזה גם פה, בבניין הזה, אנשים מאשימים: הדם על הידיים שלכם; לא, הדם על הידיים שלכם. ואנשים פה עושים מאמץ לחפש כל מיני אמירות של איזה דמויות אזוטריות מארגונים כאלה ואחרים. רק לחפש איך ללכלך, איך להגדיל את הפערים, איך להרחיב את השסע. ואם ככה זה יימשך, באמת שהלך עלינו.
אתה יודע, הרבה אנשים מדברים על אחדות, ואני באמת מעריך שכולם רוצים אחדות, אבל השאלה הגדולה, שכל אחד צריך לשאול רק את עצמו היא: על מה אני מוכן לוותר כדי שתהיה פה אחדות, על מה אני מוכן לוותר? ישבתי בכל מיני מפגשים, ולצערי לא מעט אנשים יודעים להסביר מצוין על מה הצד השני צריך לוותר כדי שתהיה אחדות.
כן, כן, בדיוק. תתאחדו מאחוריי, תחזרו בתשובה, תגידו שטעיתם, תגידו שזה בגללכם, תגידו שככה, תגידו שאחרת. עזבו. נו, עזבו, בואו נתקדם. ואם עכשיו מישהו ממשיך לדבר על עירוב הצבא במחלוקת פוליטית, אז צריכים להיכנס באימ-אימא שלו. ואני בטוח שכולנו פה, בבניין הזה, הבנו ששנויים גדולים בצורת השלטון בישראל צריכים להיעשות בהסכמה רחבה. כולנו הבנו את זה, ואני משוכנע שכך יהיה בעתיד. אז די, די להתבוסס בעבר, בואו נסתכל קדימה.
בזמן שנשאר לי, באמת, כי אני חושב שהקטע שכתב איתי סימן טוב הוא חשוב, אני רוצה להקריא אותו שוב, כדי שניזכר איפה הלוחמים שלנו היו מייד כשהמלחמה התחילה.
אתה יודע מה? אתה צודק. אתה צודק, מנטלית הם עדיין שם. שמחה, תקשיב, אני מקריא פה משהו שכתב מ"פ שריון. אתה תאהב את זה, אני מבטיח לך. מ"פ שריון, בתחילת המלחמה.
כן, כן. "החמאס יותר חזק מהשמאל. הוא גם יותר חזק מהימין, ומהימין המלא מלא, ומביבי – בן גביר = big love forever. האויב שלנו חזק מההייטק הישראלי וממפעל ההתנחלויות. לתל אביבים יפי הנפש, אין שום סיכוי נגדם, וגם לא לפריפריה. אבל לחמאס אין שום סיכוי מול ישראל. כשאנחנו, כולנו, מאוחדים ומגויסים, הם חוזרים לתוך המחילות שלהם ומתפללים להפסקת אש. המלחמה הזו תקעה אותי בתוך טנק, לכוד עם שני דוסים, בני"שים שעקצו שירות של שנה וארבע, מצביעי סמוטריץ' ובן גביר, שלכאורה אין חצי דבר משותף איתם. אבל כור ההיתוך של הצבא יצק אותנו מחדש ליחידה אחת, לצוות טנק. בשלב מסוים אזרנו אומץ והתחלנו לדבר על הכול: על להט"בים, על בג"ץ, על תחבורה ציבורית, על לימודי ליבה, אפילו על מיניות, הכול. ומה גילינו? שאנחנו מסכימים על בערך 90% מהנושאים. בואו נניח שהם נורא נחמדים ולא נכנסו איתי לפינות – אז על 80% מהדברים".
תקשיב. "עד לפני חודש וחצי בערך הם היו האויב. נפגשנו משני הצדדים של קפלן. והינה, החמאס הזכיר לנו שאנחנו בעצם באותו צד. הפוליטיקאים שלנו" – "שואבים את הכוח שלהם מההפרדה בינינו. הם לוקחים את ה-10%–20% של חוסר הסכמה בינינו והופכים אותם לעיקר, כי זה מה שנותן להם את המנדט 'לייצג' אותנו, לריב בשמנו. הם עושים את זה על חשבון הביטחון שלנו, על חשבון הרווחה שלנו, על חשבון המיסים שלנו, על חשבון החופש שלנו (גם החופש שלנו להתפלל – – –).
"אני רואה הרבה אנשים שמחפשים איך לתרום למאמץ המלחמתי: תחתונים, גרביים, סיגריות, ציוד לחימה. מאמות מרוקאיות ששלחו לנו דג וקוסקוס לשבת, וקיבוצניקים פנסיונרים שהסיעו את הסירים האלה לקצוות המדינה – – – הייטקיסטים שבאו להתקין לנו מצלמות היקפיות 360 על הטנק, מה שהצבא לא מספיק זריז וגמיש לעשות בעצמו. ונערי גבעות, שהצבא לא הסכים בכלל לגייס, באו ביום שבת, חתכו, ניסרו וריתכו, כדי שלא ניכנס לעזה בלי גגונים שמגינים עלינו מרחפנים.
"מבחינתי, התרומה הכי חשובה היא שתתאחדו כעם, תפעלו להתקרב, תתמקדו בדומה ותניחו קצת לשונה. תמציאו את המסגרות שיפגישו אותנו גם מחוץ לצבא – עמוד אחרון ואני מסיים. "הכי חשוב, שנהיה עם. כי אנחנו החיילים, מכל קשת השבטים, נכנסים לשטח אויב ומסכנים את חיינו לא בשביל אף ממשלה או פוליטיקאי כזה או אחר, אנחנו עושים את זה בשביל עם ישראל. בבקשה, תשאירו לנו עם לחזור אליו".
אז אני קורא פה לכולנו, לכל מי שיש לו השפעה על הציבור, בואו נשמע מה שמ"פ השירון איתי סימן טוב ביקש מאיתנו, ונפעל כדי להגשים את בקשתו. תודה.
1,866 מילים של מתן כהנא. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.