קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
תודה רבה. אדוני יו"ר הישיבה, כנסת נכבדה, אנחנו ממש לקראת סיומו של מושב הקיץ, לקראת פגרה ארוכה מאוד – 91 ימים – מהפגרות הארוכות ביותר שידעה כנסת ישראל. המושב הזה, מושב הקיץ, ארך כ-70 ימים וקצת. זהו, זה היה המושב, זה היה האורך שלו, מושב קצר מאוד אל מול פגרה ארוכה מאוד באופן יחסי. וכמה קצר, ככה נורא. ב-70 הימים שחלפו עלינו כאן, במשכן הכנסת, לצערי – קודם כול, החטופים עדיין בשבי. במהלך התקופה הזו של 70 הימים גם נודע לנו לא מעט על עוד נרצחים בשבי, נרצחים ישראלים שניתן היה להצילם. רק לפני יומיים התבשרנו על הירצחם של יגב בוכשטב ואלכס דנציג, זיכרונם לברכה. לדאבון הלב, הם לא רק סובלים שם, הם גם מתים.
יש מי שעדיין מסרבים להבין שזה הדבר החשוב והדחוף ביותר שאנחנו מוכרחים ומחויבים לו, אלה הם דיני נפשות. אבל 70 הימים חלפו, ואף קול אמיתי מתוך הקואליציה לא אמר זאת באופן ברור. ובמשך 70 הימים הלך והתעצם הקמפיין המופקר והילדותי של הניצחון המוחלט, שכשחושבים על זה לעומק, במהותו הוא הרי סותר את האפשרות להשיב את החטופים. כפי שכבר עלה מרבים ממערכת הביטחון, אפשר היה להציל אותם עוד קודם, אפשר היה להתקדם לעסקה שהייתה כבר על הפרק. 70 ימים, עוד 70 ימים שבהם המצב הביטחוני בכל חבלי הארץ הלך והורע; תושבי העוטף, עזה ושדרות שבו חלקם לביתם אחרי הגיהינום שעברו ב-7 באוקטובר ואחרי חודשים ארוכים שהיו עקורים, ושבו לסבול מ"טפטופים", הם עדיין נעדרי תחושת ביטחון לחלוטין. תושבי הצפון נותרו באותה אי-ודאות בלתי נסבלת, אזעקות וירי טילים וכטב"מים ושרפות. והינה אתמול שר החינוך מודיע באופן צפוי ששנת הלימודים לא תיפתח כסדרה, כך, בהודעה לקונית, קצרה, ממש המחיש את עומק הכישלון וההפקרות – עוד שנה אבודה גם רגשית, גם לימודית, גם חברתית, עבור ילדי הצפון, שעברו את שנות הקורונה, שמפונים מביתם, שסובלים ממציאות מלחמה בלתי נסבלת. הם בכלל לא יודעים אם הם יוכלו לחזור לביתם בצפון, שבו הם נולדו. דור אבוד – – –
שפרית, דקלה, אם אתן רוצות לדבר, אז סבבה.
במהלך 70 ימי המושב האלה גברו האיומים על יישובי קו התפר, אם כבר אמרנו שאין מקום אחד שהוא מקום בטוח במדינת ישראל. יותר ויותר אזרחים הופכים להיות חשופים לאיומים מבחוץ. אילת הופכת להיות מקום בלתי בטוח; תל אביב, שסופגת את הטילים, הכטב"מים החות'יים. וכל זה לא מספק את הקואליציה הזו. הינה, גם עכשיו, ממש היום, לקראת סיום המושב, השר לביטחון לאומי מנסה גם לפוצץ את המזרח התיכון כולו, להבעיר את הר הבית.
70 ימים אמרנו? 70 ימים שבהם הידרדר מעמדנו הבין-לאומי; 70 ימים שבהם מדינת ישראל הפכה ליותר ויותר מצורעת ומבודדת, וזה תוך כדי שבאמת כל השרים של הקואליציה הזו ממשיכים להזיק לאינטרסים של ישראל לא רק בדיבורים, אלא ממש במעשים – החלטות וחוקים והעברת כספים שמשמעותם העמקת והרחבת הסיפוח ביהודה ושומרון, העברת הכספים להמשך הפילוג והחלשת כל מערכות אכיפת החוק של ישראל, היעדר היכולת והסירוב המתמשך להעמיד פתרון לסוגיית היום שאחרי בעזה, להציג אסטרטגיה ביטחונית-אזורית שיש בה אופק; 70 ימים שגרמו להם לשכוח את העמידה הבלתי-מתפשרת של הנשיא ביידן לצד ישראל. 70 ימים, בכלל זה מעט מאוד זמן, אבל הינה, הם כפויי טובה; הינה, הזיכרון שלהם כבר בגד בהם והם שכחו איך נעמד ביידן לצד ישראל במלחמה הזאת, ופשוט משחירים, משחירים, משחירים.
70 ימים של שיכרון חושים מסתיימים עוד בהחלטות קשות של בית הדין הבין-לאומי בהאג, בסנקציות אישיות כלפי מתנחלים שמעורבים במעשי אלימות, כאשר העולם מאותת שישראל לא מסוגלת עוד לאכוף את הדין שבשטחה. עוצרים את היצוא הביטחוני לישראל, מחזירים את המימון שהוקפא לאונר"א, ועוד ועוד ועוד. הצלחות כבירות לקואליציית ימין על מלא.
מה עוד קרה ב-70 הימים האלה? מצבנו הכלכלי גם הוא הלך והורע. בסך הכול 70 ימים, והינה יוקר המחיה מורגש בכל הליכה לסופר, בוודאי בכיסם של ההורים בקיץ הזה, ועוד נכונו לנו גזרות כלכליות משמעותיות – הינה הן כבר לפנינו בהעלאות מיסים וקיצוצים. או-טו-טו הן אצלנו. ותוך כדי, אנחנו מסתכלים ושומעים שגם הדיונים על התקציב, התקציב שעוד צריך להגיע, מתעכבים ונדחו למועד לא ידוע, בחוסר אחריות משווע כלפי העתיד הכלכלי של מדינת ישראל.
70 ימים, ומה עם הפיצויים לעסקים שנפגעו? גם הם מבוששים להגיע לבעלי העסקים, לחקלאים וכל העובדים שקורסים. והממשלה ממשיכה לגרור רגליים ביצירת רשת ביטחון כלכלית גם למפונים ולתושבי קו העימות שנותרו.
70 ימים בלבד – איזה הצלחות כבירות. וכבר הגזרות הכלכליות האישיות והמחירים המשפחתיים שנושאים בהם משרתי המילואים, כשרבים שירתו כבר למעלה מ-200 ימים, נעשים קשים יותר ויותר לנשיאה, כאשר רק במהלך המושב הזה הנטל רק הוכבד. כן, הנטל הוכבד על מי שמשרת, על מי שעושה, על מי שתורם, על מי שנותן מכולו ומעצמו למדינת ישראל.
ברקע פסיקת בג"ץ, אנחנו עומדים בפני גיוס חרדים מינימלי – יותר נכון, חוק הגיוס שבו אנחנו דנים בוועדת החוץ והביטחון הוא יותר חוק הפטור מגיוס מאשר חוק הגיוס. מצטברת החקיקה שמכבידה את הנטל על האוכלוסייה שמשרתת ממילא. כובד הנטל והתסכול מעמיסים גם על המרקם החברתי. 70 ימים אמרנו? 70 ימים שחלפו העמיקו ופשטו תהליכי הפירוק והקיטוב של החברה הישראלית. 70 ימים שהקמפיין של הפילוג והשיסוי של איש ברעהו הפך לקמפיין פוליטי אפקטיבי, לכלי להישארות בשלטון.
מה עוד היה במושב הזה? עשרות חוקים מיותרים, פוליטיקה קטנה, דילים פוליטיים, התעסקות בכיבודים, בהעברת סמכויות, בדרישות מופרעות לגבי ניהול קבינט המלחמה, העברות כספים לנושאים שבכלל לא נחוצים, לא קשורים בכלל למלחמה, הטבות מופלגות בתחום התקשורת למי שמעניקים סיקור אוהד. וכמובן, אנחנו מזהים את הניצנים החוזרים של ההפיכה המשטרית בשינוי כללי המשחק.
כל יום שעובר המצב רק הולך ומידרדר. זה גדול עליהם. זה גדול עליהם, הם לא באירוע. אז אולי, מהבחינה הזאת, אולי טוב שהכנסת יוצאת לפגרה; טוב שבתקופה הזאת לא ניתן לכם את הבמה להמשיך לפרק, להרוס, לשסות ולהרבות ריב ומדון. רק דבר אחד חבל לנו שהכנסת יוצאת לפגרה – שאי-אפשר יהיה לשלוח את הממשלה הזאת הביתה. תודה רבה.
902 מילים של אפרת רייטן מרום. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.