קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
תודה רבה. אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חבריי חברי הכנסת, אני חייב להגיד שהדיון הזה, עצם זה שהוא מתקיים כאן הוא אירוע עצוב מצד אחד אבל מרתק מצד שני. כי בדרך כלל בכנסת, כשנפתח קרב בין שתי סיעות, יש לזה פיצוצי משנה. ואכן, אחד מהחוקים ירד מסדר-יומה של הכנסת במסגרת אותם פיצוצי משנה של המלחמות בין סיעת ש"ס לבין עוצמה יהודית. אבל מזל שהייתה על סדר-היום של הכנסת העברת סמכויות לשר בן גביר, כי נדמה לי שאם לא הייתה, אדוני היושב-ראש, השר בן גביר כבר היה חבר בצוות המצומצם; כי חוק הטלפונים הכשרים הוא קודש-הקודשים, ולזה בטח היו משלמים את המחיר שהוא דורש. פשוט היה משהו אחר לשלם, אז יש פה דיל בין שתי סיעות, שגם כשהן יורות אחת על השנייה בכל הכוח בכל כלי אפשרי עדיין הדיל הזה קדוש ולא יזיזו אותו.
אני חייב להגיד שאני בהלם מזה שבסוף בסוף מכל החקיקה שהייתה על שולחן הכנסת ומכל הנושאים החשובים שיש, בסוף בסוף הקואליציה בחרה כאיזושהי ליבה של העניין, כחוק מרכזי שנלחמים עליו – נראה לי, שמכל החוקים ומכל ההחלטות שעברו פה בשבוע הזה של ניקוי מושב וניקוי שולחן בסוף מושב וגם ביום ראשון, הדבר שהוא בליבת העיסוק זה חוק הפלאפונים הכשרים. כמה זמן אנחנו כבר מתדיינים על החוק הזה? נדמה לי שסדר גודל של – – –
נדמה לי שיותר, אפילו, ועוד הצבעות. שום נושא לא תפס כזאת תשומת לב. אני תמה אם מכל הנושאים שהיו, דווקא את הדגל הזה הקואליציה הייתה צריכה להרים. הרי היא הייתה יכולה במקום החוק הזה להספיק עוד שלושה-ארבעה חוקים ממשלתיים, שייתקעו פה ויחכו לכנס החורף. אבל גם הממשלה עומדת דום ומצדיעה וזזה אחורה כשצריך להעביר חוק לטלפונים הכשרים, ודווקא חוקים טובים של הממשלה, בנושאים כלכליים, בנושאים חברתיים, ואפילו דברים שרלוונטיים למלחמה, כנראה יצטרכו לחכות, כי היה צורך לפנות את המקום לחקיקה הזאת.
אם זה החוק המרכזי שבו עוסקת כנסת ישראל בשבוע כל כך עמוס, אדוני היושב-ראש, תמיד יש נטייה לנסות להבין למה זה כל כך חשוב ולמה זה כזה דגל. יצא לי דווקא לעסוק בתהליך החקיקה של החוק הזה. יש פה גם הסתייגויות שלנו שהגשנו והן נדונו. אפילו בהסתייגות אחת הצלחנו לשכנע את יושב-ראש הוועדה, והיא נכנסה לנוסח החקיקה. וכשאתה מתבונן על החוק הזה – אני לא הצלחתי עד היום להבין למה זה הדגל המרכזי, ולמה כל הנושאים האחרים שעל סדר-יומה של המדינה היו צריכים לזוז הצידה לטובת חוק הפלאפונים הכשרים, ולמה דחוף להעביר אותו דווקא עכשיו, בסיום כנס הקיץ. אבל כשמתבוננים בתוכן החוק הזה, שלכאורה התחיל באמירה תמימה, שאפשר להבין אותה אפילו, אם לא להזדהות איתה, הוא לוקח אותנו למקומות שבעיניי הם מאוד בעייתיים.
ממה התחילה החקיקה הזאת? מהאמירה שאם יש אנשים שרוצים להחזיק פלאפונים שיהיו מוגבלים לסוג מסוים של תקשורת, של חברות והודעות, זה הגיוני לתת לאנשים את זכות הבחירה החופשית להגביל את עצמם. עם זה אני לא מזדהה, כי אני נוהג אחרת, אבל אני יכול להבין שזו זכותם של האנשים. ואם צריך לבנות בשביל זה מוסד בחקיקה, כי איך שזה עבד עד עכשיו זה היה לא חוקי, אני עוד יכול להבין את הצורך הזה. אבל משם זה התפתח למבנה שלם, שבעיניי הוא מפלצתי ומזעזע. הרי מה החקיקה הזאת עושה? היא עושה כמה דברים: קודם כול, היא מייצרת מונופוליה פנימית. יש כרגע גוף אחד שעושה את הפיקוח על הכשרות של הטלפונים. הגוף הזה זאת ועדה שחלק מהאנשים שמייצגים אותה הם אנשים שהואשמו בפלילים; ולגוף הזה היחיד – למרות שיש לו לכאורה כמה גופים מתחרים – נותנים פה סמכות מטורפת. אם נכנסת לקומה הכשרה לפני שהחוק הזה נכנס לתוקף, מעבירים אותך אוטומטית תחת האחריות של הגוף הזה, ואם תרצה לעבור לקומה כשרה אחרת, באותם כללים רק שוועדת רבנים אחרת תפעיל אותה, אתה מאבד את מספר הטלפון שלך – משמע, לא תרצה. זאת אומרת מייצרים פה מונופול לגוף שכשל בתפקידו בצורה נוראית, לפי כל הניסיון שנצבר מולו, ונותנים לו כוח אדיר בלי ששאלו את מחזיק הטלפון. למשל אני הצעתי בדיון בוועדה שייכנס פה תיקון שברגע שהחוק יעבור כל מי שמחזיק טלפון כשר יקבל הודעה וישאלו אותו אם הוא עדיין מעוניין להישאר בהסדר הזה, שיהיה עכשיו הסדר כובל, שהוא לא יוכל לצאת ממנו לפי הכללים החדשים. גם זה לא נעשה, אלא פשוט אוטומטית. אלא אם כן אתה ביוזמתך, בלי שאתה יודע שזה מה שקרה, באת וביקשת להוציא אותך – אוטומטית מעבירים אותך תחת סמכותו של הגוף הספציפי הזה. ואם קודם זה היה וולונטרי, עכשיו זה באופן חוקי – אתה לא תוכל לנייד את המספר שלך במסגרת החקיקה הזאת.
אני לא זוכר כל כך הרבה חקיקה דרקונית שלמעשה מגבילה את חירות הפרט – אגב, של הציבור החרדי; הרי מי שמתנגד לזה זה עניין פנים-חרדי, זה לא קשור למי שלא נמצא בקומה הכשרה. אבל אני חושב שלהשתמש בכנסת בכוח הרוב הפרלמנטרי כדי להגביל את זכותם של אזרחים, גם אם הם חרדים – אני חושב שזה מעשה מאוד לא ראוי. יצירת מונופול היא אף פעם לא בריאה, בטח אם מדובר על מונופול שאפילו לא שאלו אותך אם אתה רוצה להיות דווקא תחתיו ואולי לבחור בין כמה ועדות רבנים, אלא מעבירים אותך באופן אוטומטי. אתה נמצא בהסדר מסוים עד עכשיו – חוקקו לך חוק, ואתה נכנס לתוך המסגרת של החקיקה. אני חושב שזה אירוע לא ראוי, לא נכון, ופגיעה קשה מאוד בזכויות הפרט. זאת אומרת, מה שהתחיל באמירה למה לא לאפשר לאנשים להגביל את עצמם, למעשה הפך לכך שכופים עליהם הר כגיגית את כל המערכת הזאת.
הבעיה השנייה, כמובן, מתחילה עם אנשים שרוצים לעזוב את המערכת מבחירתם החופשית. בן אדם החליט שהוא לא מעוניין יותר בטלפון כשר – מה אומרים לו? אתה לא יכול לנייד את המספר שלך. זאת אומרת, תתחיל את החיים שלך מחדש. אתה גם לא יכול להודיע אפילו לכל מי שהיה בספר הטלפונים שלך שאתה עובר למספר אחר. למה זה נועד? זה מנגנון פיקוח על אנשים. לא מאפשרים להם לקחת את הדבר המינימלי – את עולם הקשרים החברתי שהיה להם – ברגע שהם משנים את ההשתייכות האידיאולוגית שלהם. אני חושב שזאת גם כן פגיעה מאוד קשה בזכויות הפרט, שרחוקה מאוד מהאמירה הראשונית: בואו נאפשר לאנשים שרוצים להתאגד ולהגביל את הטלפונים שלהם – ניתן להם את החופש הזה של ההגבלה מרצונם וההתאגדות. גם כאן, אגב, זה נכנס לתוקף בלי ששאלו אותי. אם היום אני נמצא בתוך הקומה הכשרה, והחוק עבר, לא שאלו אותי אם לאור ההשלכות של החקיקה אני עדיין רוצה להישאר בהסדר הזה, ואם לא – מעבירים אותי לשם אוטומטית. ואז אם בעוד שנה אני ארצה לצאת מהמסגרת, יגידו: לא, מעכשיו אתה יוצא בלי מספר הטלפון שלך, ואפילו בלי כל יכולת לשלוח הודעה ולהודיע על כך שמספר הטלפון שלך שונה ואתה עכשיו נמצא בעולם אחר. זו כמובן, בעיניי, גם פגיעה קשה מאוד.
הנקודה השלישית קשורה בכלל לאנשים תמימים שאפילו לא רוצים לצאת משום הסדר, אלא מישהו אמר עליהם משהו, ואז מוציאים אותם מהקומה הכשרה כי מישהו דיווח עליהם שהם לא ראויים מסיבה כזאת או אחרת. ניסינו בוועדה לשכנע את יוזמי החוק, ובהתחלה אפילו יושב-ראש הוועדה הבין את הצורך בזה, לתת לאנשים כאלה, רחמנא ליצלן, יומיים לערער. אני נמצא בתוך הקומה הכשרה, אני יהודי חרדי כשר, פתאום מישהו כתב עליי משהו, אולי יש לו איתי סכסוך עסקי או משהו אחר – מוחקים אותי מהקומה הכשרה באופן מיידי, עם כל ההשלכות של זה, אני מאבד את כל עולם הקשר שלי, ואז אני צריך ללכת לערער.
אמרנו, תשלחו לבן אדם התראה: אנחנו רוצים להוציא אותך מההסדר הזה כי יש נגדך טענות כאלה וכאלה. הבן אדם יוכל לערער, יוכל להתמודד עם הטענות. עוד פעם, אדוני עורך דין, הוא מבין. זה המינימום, איזושהי זכות שימוע. לא. בסופו של דבר, ההתעקשות של יוזמי ההצעה ומי שעמד מאחוריהם, נציגי אותה ועדת רבנים, הביאו לכך שבסופו של דבר אמרו: אנחנו קודם מוחקים את הבן-אדם באופן מיידי, הוא מקבל הודעה על זה שמחקו אותו. כאילו ביי, פחות או יותר אומרים לו: אתה עף החוצה. ואז הוא צריך ללכת ולנסות להבין למה בכלל מחקו, כשלא אומרים לו מה היו הטענות נגדו, לנסות להבין מה היו הטענות – אני מסיים, אדוני היושב-ראש – ואז יש פרק זמן ארוך עד שמותר לענות לו מה הטענות. ואז הוא צריך לערער על זה, ואם זה לא הלך, הוא יכול לערער למשרד התקשורת. ייקחו לו בערך חודש-חודשיים לעבור את כל התהליך הזה, ואולי בכלל לא הייתה שום סיבה למחיקה שלו, גם לפי הכללים הנוקשים של אותה מערכת.
מה שהבאתי אלו רק שלוש דוגמאות, שלושה מצבים אנושיים מאוד שהחוק הזה מייצר. ולכן לצערי – ובזה אני מסיים, אדוני היושב-ראש – הכנסת התחילה עם רעיון, כמו שאמרתי, שאפשר להבין אותו גם אם לא להזדהות איתו באופן אישי, אבל בסוף הוציאה מתחת ידה חקיקה שהיא חקיקה דורסנית מאוד, שפוגעת מאוד בזכויות הפרט, ודווקא בראש ובראשונה בזכויות הפרט של הציבור החרדי, שכביכול בשבילו החקיקה הזאת נעשית. חבל מאוד שזה התוצר, ועוד יותר חבל שזה הנושא המרכזי שכנסת ישראל בחרה בשבוע הזה לעסוק בו, כאילו חסרים לנו נושאים אמיתיים. תודה רבה.
1,395 מילים של זאב אלקין. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.