כבוד היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני רוצה להמשיך את הדברים שאמר בעצם יולי אדלשטיין. הסיפור הזה שבו נהיית דרמה בכל יום, בכל חוק – בוודאי בימי שני, שהוא של הצעות חוק ממשלתיות – כשאין חוק אחד שאתם מסוגלים להעביר אותו, זה האירוע בעצם שבמדינת ישראל כל הזמן שואלים מה קורה ולמה אין יציבות. חוסר היציבות קורה בגלל הממשלה הזאת.
כאשר אתם, צביקה, בניתם את הקואליציה הזאת עם תומכי טרור, עם מפלגות אנטי-ציוניות, אתם הפכתם להיות שבויים שלהם, ובאותו רגע שהתחלתם להתכרסם בתוך עצמכם, מדינת ישראל נמצאת בתווך בין הרשימה המשותפת לבין רע"מ. כל יום, על כל חוק, נהיית פה מלחמת עולם של סחטנות. והכסף הזה, הכסף שלנו, של משלמי המיסים, של אזרחי מדינת ישראל, שעובדים מאוד מאוד מאוד קשה בשביל הכסף הזה, ומרוויחים אותו, משלמים איתו מיסים – במקום לשבת במשרד האוצר ולתקצב משפחות אומנה, לתקצב ניצולי שואה, לתקצב חיילים, לתקצב את העצמאים, אנחנו יושבים, ינון ואופיר, בוועדת הכספים ורבים אם העצמאים יקבלו פיצוי על האומיקרון בדצמבר גם על דצמבר, ואין כסף לשלם גם על דצמבר. למה אין כסף? כי כל חבר כנסת פה לוקח מיליארדים – מיליארדים – בכל פעם שהוא רוצה להצביע. כל הצבעה מתוקצבת במיליונים, מאות מיליונים ומיליארדים. אתם קונים הצבעה אחת אחרי השנייה, הצבעות שאמורות להיות הצבעות רגילות, של קואליציה רגילה. כל דבר כזה עולה כסף, והכסף הזה לא בא על חשבון כלום – הוא בא על חשבון אזרחי מדינת ישראל משלמי המיסים, שזקוקים לכסף הזה, שהם עבדו עליו מאוד מאוד קשה, ואין להם איך לקבל אותו חזרה בגלל המבנה הקואליציוני העקום שאתם בניתם.
אז הגיע הזמן שהאזרחים יבינו מה קורה פה, שאת הכסף שהם עובדים עליו אתם מחלקים בכל הצבעה והצבעה וקונים אותה בכסף רב. ואין לכם זכות קיום, אתם צריכים להיעלם, בטח במבנה הקואליציוני הזה. אנחנו דיברנו על בחירות; בבחירות אני חושבת שכל בר דעת מבין, כשהוא הולך ברחוב – אם אנחנו הולכים ברחוב, גם אתם הולכים ברחוב, ואני מניחה שאלו רחובות די זהים, וברחובות כל מי שזועק לנו, זועק גם לכם. כמו שלנו אומרים: תחזרו כבר, תחזרו, אין בעל בית למדינה הזאת, אני מניחה שלכם צועקים: תלכו כבר, תלכו, תחזירו את אמון הציבור, תחזירו את השלטון, איבדנו את המדינה, איבדנו אותה לקצוות הקיצוניים. חלום הבלהות של הציונות – –
– – התגשם בממשלה הזאת שאתם בניתם. הגיע הזמן לחזור ליסודות, לציונות, ולהקים ממשלה לאומית. תודה.
371 מילים של קרן ברק. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.