אדוני היושב-ראש, גברתי השרה, חבריי חברי הכנסת, בשבועות האחרונים אנחנו עדים לא פעם ולא פעמיים להנפת דגלי הרשות הפלסטינית ודגלי חמאס בכל רחבי הארץ – באוניברסיטאות בבאר שבע, בתל אביב, על גורדי שחקים במרכז הארץ, על הר הבית, בתהלוכות – והדבר הזה מחזיר אותי שנים לאחור, לאינתיפאדה הראשונה, שאני כמג"ד, מפל"ג בשייטת, יחד עם הלוחמים, הולכים ומורידים כל דגל שמישהו העז להניף בעת ההיא. זה היה בין מעצר מבוקשים לבין חיסול מבוקשים בג'נין, בקבאטיה, בעראבה, בטול כרם ועוד ועוד, אבל בכל מקום כזה גם הקפדנו להוריד את הדגל. מדוע? מפני שהדגל הוא סמל. זו הייתה הוראת הממשלה. אגב, זו הייתה ממשלת אחדות, בראשה ישב יצחק שמיר, ושר הביטחון בה היה יצחק רבין – שני אנשים שבאו מכיוונים פוליטיים שונים, אבל על דבר אחד הם הסכימו: שאת ההתקוממות צריך לדכא, ודגל שמייצג תפיסת עולם של אויב איננו מונף. למה? כי הדגל הוא לא רק דגל; הדגל הוא סמל. מה מתכוון להגיד מי שמניף דגל של ארגון שעוין את ישראל – חמאס, תנועת האחים המוסלמים, הרשות הפלסטינית? הוא מתכוון להגיד: אני בעל הבית, אני הריבון, אני שולט. הדגל שלי מתנשא ברום, הוא מופיע על הר הבית. ואני אומר לכם, רבותיי, הדברים האלה מתחברים לשורה ארוכה של דברים שכולם הם קריאת תיגר על הנוכחות הציונית-יהודית בארץ ישראל. ואני שב ומבהיר כאן, בקרוב תוקם ממשלת ליכוד במדינת ישראל, ואנחנו בעניינים האלה נטפל. וכשאני אומר "נטפל", הכוונה היא שבמדינת ישראל יהיה ברור לכל אחד, כולל לאנשים מרע"מ, תע"ל וגופים אחרים במשותפת, וכמובן לכל מי שמסביבנו: כאן במדינת ישראל יכולה להתקיים רק ריבונות ממלכתית אחת ריבונות ציונית יהודית.
זה היה תוכן ויסוד מגילת העצמאות, וזה מה שיהיה מעתה ואילך.
263 מילים של יואב גלנט. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.