כבוד היושב-ראש, עמיתיי חברי הכנסת וחברות הכנסת – הפלאחים, האיכרים, הפלסטינים משתמשים בפתגם שאומר: (אומר בערבית ומתרגם:) תן בלע מגל. תן בלע מגל. הוא לא יודע מה לעשות עם המגל הזה, שפוגע בו בפנים, בתוך הגוף שלו. זה בדיוק מה שקרה עם מדינת ישראל אחרי שכבשה את העם הפלסטיני בשנת 67'. תן בלע מגל. וזה מה שאנחנו רואים אחרי 55 שנים לכיבוש של שנת 67'. אני אומר לכם שהסוגיה הפלסטינית היא זו שבעיקר מונעת יציבות בתוך מדינת ישראל, אם זה בדמוקרטיה, אם זה בחוסר הצדק החברתי, אם זה הפגיעה הישירה, כמו שאנחנו רואים עכשיו, גם ביום הזה.
תמיד חשבתי לעצמי שבפני מדינת ישראל יש שתי אופציות, אפשרויות. אחת היא להיות מדינה קולוניאליסטית, ואחרת – להיות מדינה טבעית. מדינה טבעית, כלומר, מדינה שמקדמת שלום, בעיקר עם העם הפלסטיני, אחר כך עם השכנים – עם האזרחים הערבים הפלסטינים. להכיר בנכבה, בעוול ההיסטורי. שתהיה מדינה דמוקרטית לכולם, ולא מדינה שמקדמת עליונות לעם על חשבון עם אחר. יש את האופק הזה, להיות מדינה טבעית, עם שלום, לא כובשת, לא מפלה לרעה, ויש את האפשרות השנייה: להיות מדינה קולוניאליסטית.
בכל פעם קברניטי המדינה מחליטים שהמדינה תהיה קולוניאליסטית. חוק הלאום, למשל, אומר שיש עם יותר חשוב מעם אחר. מה, זו מדינה טבעית? מדינה שכובשת עם אחר לתקופה של 55 שנים, יותר מהתקופה שהייתה בה לפני כיבוש העם האחר בשנת 67'. במובן ההיסטורי גם שנת 48' היא כיבוש. כן, כן, כן. אבל בפשרה ההיסטורית, שאנחנו מקבלים אותה, מקבלים הקמת מדינה לצד מדינה, ושיהיה שלום. זהו לא הצדק כולו, אבל יש בו את המרכיבים העיקריים – שני העמים יכולים לחיות פה.
אני מסכם ואומר לך שתקנות שעת חירום משנת 48' עד עכשיו זה כיוון קולוניאליסטי ולא טבעי. תודה.
270 מילים של איימן עודה. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.