קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני בדרך כלל נואם בעל פה, אבל אני חייב לקרוא לכם את הנאום שכתבנו. "מישהו הולך למות. הוא עוד לא יודע את זה, אבל הוא ימות. האמבולנס שלו ייתקע; הלב שלו יקרוס; העובר שלה ייוולד מת; אחד הצמיגים הבוערים יפוצץ את מכל הדלק שלו והוא יישרף בחיים, לתפארת מדינת ישראל.
"יותר מכל דבר אחר בלטה בשבוע האחרון קלות הדעת. אנשי המחאה מפיקים על חשבוננו פסטיבל מאוהב בעצמו, שנראה להם מאוד מהפכני. אתמול הם עמדו בירושלים" – בתל אביב – "וזעקו נגד אלימות המשטרה. לרגע אי-אפשר היה שלא להצטער על כך שהם טועים. במדינות שבהן המשטרה נחושה יותר ומותשת פחות, כמו צרפת או ארצות הברית, היו מעיפים אותם מהכביש בתוך שלוש דקות".
לא לחינם מרטו אתמול שיער בקפלן. בשבוע האחרון ירדה התמיכה במחאה.
"אף אחד לא אוהב שבריונים מנהלים את חייו, בטח לא ישראלים בפקק". מצד שני, אולי אפשר להפיק כאן שיעור בעל ערך: סוף-סוף מבין הציבור הישראלי שהמחאה הזאת לא באמת קשורה לרפורמה. גם לנו יש זקנה חולה; גם ילדינו לא יגיעו לבית הספר או לטיפול רפואי; גם אנחנו יצאנו לעבודה אבל לא הגענו.
את הנאום הזה כתב לא אחר מאשר יאיר לפיד, בזמן הגירוש מגוש קטיף. כמה שזה מתאים להיום, אבל פתאום, אתם יודעים, הכול השתנה. אנשים צבועים. פתאום מחאה זה בסדר; לחסום כבישים, למנוע מחולה סרטן להגיע לשדה התעופה, להגיע לטיפול בחו"ל – זה פתאום נהיה בסדר.
אז מה קורה עם הצבועים האלה? תצאו החוצה ותדברו. מותר להפגין, הכול מותר; לא לפגוע באף אחד אחר, לא בבריאותו של אדם אחר. דרך אגב, יכול להיות גם שאלה מצביעים שלכם. צריך לשמור על הדמוקרטיה וגם לשמור על שלמותה של מדינת ישראל. תודה רבה – ועם ישראל, כמובן.
271 מילים של ניסים ואטורי. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.