אדוני היושב-ראש, טוב לראות אותך בדוכן. וזו גם הזדמנות להגיד לך תודה על משהו שמעטים יודעים. כשהציעו את המינוי שלי לסגן יושב-ראש הכנסת, גם המינוי שלך היה על הפרק, והיה עיכוב במינוי שלך, ולכאורה הקואליציה הייתה יכולה לבלום את המינוי שלי. ואתה באת ואמרת להם: אתם תרוצו ותמנו את מיכאל ביטון, ובבוא העת גם אני אהיה סגן יושב-ראש כנסת. ואני מודה לך על זה, כי זה מעשה חברי ומעשה שיש בו ענווה, וזה גם מוכיח שבכנסת אפשר לכבד ולהיות חברים ולהיות משני צידי המתרס ולעבוד יחד. תודה רבה על המעשה הזה.
אדוני היושב-ראש, רבים שואלים אותי שתי שאלות מדי פעם, בחוגי בית, במפגשים עם אנשים. שאלה אחת שהם שואלים: מה היה לך רע להיות ראש העיר ירוחם, והיו לך סמכויות ויכולת לקבל החלטות מהר, ולבנות עיר, ולהתמיד ולהיבחר שוב; לעזוב מרצון אחרי שתי קדנציות וללכת לכנסת, ולהגיע למקום שבכל שנה אתה מוטל בספק, וחמש מערכות בחירות, ואתה הולך עם תיק ולא ישן בבית שבועות וישן בכנסת? מה היה לך רע? למה להיות חבר כנסת? לאן אתה ממהר? אז אני רוצה להשיב על השאלה הזאת. והשאלה השנייה שאני רוצה להשיב עליה, שהיא נגזרת – מה ראוי שיקרה בכנסת? ומה ראוי שחבר כנסת יחיד יעשה בכנסת? ומה ראוי היה שיתרחש פה בכנסת הזאת? וגם, איני יודע מה ילד יום, אני לא יודע אם נהיה פה בכנסת הבאה. נעשה את ההשתדלות לשרת את הציבור, אבל הקדוש ברוך הוא גם יחליט, ונעשה את המיטב. אז זה מבט קצת - - -
אתה נשמה, רון כץ.
תודה לך. מבט קצת כולל על המציאות, ככה, כמעט סיכום תקופה שאנחנו מבקשים לעשות.
וגם שאלה שנגזרת ממה ראוי, להיות חבר כנסת, ואיך ראוי שכנסת – אילו חוקים ראוי להביא בימים הקשים האלה של עם ישראל. בטוח לא חוקים של השתמטות ופטור מעריקות, ולהטיל עוד נטל על צעירים חיילים, עוד חודשיים, ולא להתייחס לאנשי המילואים כראוי, ולהגיד שמישהו אחר שלא עושה מילואים הוא יותר חשוב מהם. הרי החוק הכי חשוב שהיה יכול להיות פה, ב-100% הצבעה, זה חוק הוקרת מעמד אנשי המילואים לדורות, ושהם צריכים את העדיפות הכי גדולה במדינה בדיור, במיסים. אני רואה אותם, אני פוגש אותם כל יום. אבל זה לא החוק שיסיים את הכנסת הזו.
אבל, עדיין, למה ראוי להיות חבר כנסת? למה כדאי לסיים להיות ראש עיר או מנכ"ל עמותה או יזם חברתי ולבוא לכנסת? כי רק בכנסת אתה תשפיע על מדיניות ארצית. רק בכנסת אתה תשנה נושא לאומי וארצי. ולשינויים האלה יש שני מרכיבים: האחד, לחוקק חוקים; השני, מעשים, תקציבים, מאבקים. החלק הזה, של המעשים, מדיניות, תקציבים, מה שעשינו במלחמה, בכיתות כוננות, בחקלאות, במכינות אופק, זה נושא שנדון עליו פעם אחרת, על איך עושים מעשים בכנסת וגם איך אתה משפיע כשאתה באופוזיציה על עשרות ומאות מיליונים, מתוך האופוזיציה. אבל היום אני רוצה לדבר על חוקים, כי חוקים זה לדורות, וחוקים משפיעים על המדינה הזאת. החוק הראשון שאני רוצה לדבר עליו, שהצלחתי להעביר בקריאה שנייה ושלישית, הוא חוק בקונסנזוס מלא של כל חברי הכנסת, מעל 84 חברי כנסת חתמו עליו, והוא חוק שמגן על אנשי המילואים שהם סטודנטים. יש 80,000 אנשי מילואים סטודנטים, ומכינות ואוניברסיטאות טיפלו לפי כללים שונים, ונעשו עוולות ולא נתנו להם תנאים כראוי. כל הח"כים חתמו פה, למעט שרים, שלא יכולים לחתום. כך ראוי להביא חוקים – בקונסנזוס מלא. והחוק הזה נכנס לתוקף. זאת סיבה להיות חבר כנסת.
החוק השני שהצלחתי להעביר בקריאה שנייה ושלישית הוא החוק שמגן על נכי צה"ל והלומי קרב מעושק וגזל של עורכי דין. שבע שנים אני נאבק על החוק הזה. שבע שנים שהעושק הזה נמשך. אפילו לוחמים של חרבות ברזל פגשו מאכערים במיטות, שיחתימו אותם על חוזה. למה הם בכלל צריכים לשלם לעורכי דין? בצד השני הלכנו והבאנו תקציב סיוע משפטי, שנכי צה"ל יפסיקו לשלם כסף. החוק הזה מגן על נכי צה"ל – היחידים שלא היו מוגנים בחקיקה בישראל. ניצולי שואה מוגנים, נכי תאונות עבודה מוגנים, נכי תאונות דרכים מוגנים, רק נכי צה"ל לא מוגנים בהגבלת שכר טרחה. שבע שנים לוביסטים בלמו את החוק הזה. הבאנו אותו בקריאה שנייה ושלישית.
במושב הזה הובלתי, יחד עם אחרים, את החוק להגדלת מענק ממדים ללימודים, אותו מענק שהרמטכ"ל בזמנו יזם יחד עם שר הביטחון – איזנקוט, אני חושב, וליברמן – והיה תלוי בתרומות. בקורונה לא היו תרומות, ויותר חיילים רצו ללמוד, ולא היה כסף. הכנסנו את זה בחוק של 75% מענק שכר לימוד ללוחמים, והגדלנו את זה ל-100% מענק – כיסוי שכר הלימוד של לוחמים.
עשינו את החוק שמדבר על אחדות, שפעם בשנה, לפחות, נסביר למה חשוב שתהיה פה אחדות. ואני רוצה לצטט את חגי סגל, שאמר לרוני קובן בטלוויזיה: המדינה הזאת צריכה עשר שנים של אחדות, גם אם אני איפגע באידיאולוגיה שלי. את זה חגי סגל אומר, ואת זה גם אני אומר. את זה רבע, שליש, חצי מהעם הזה רוצה, שנפסיק את הברדק של כן ביבי-לא ביבי, ושנפסיק את השנאה הזאת ונעשה אחדות. אם חגי סגל יכול להציע אחדות ולשלם מחיר אידיאולוגי, אז בוודאי. אז יש לנו חוק פה, שנקרא "חוק יום האחדות", שהעברתי.
עשינו את החוק של דמוקרטיה. שלחנו קלפיות ללוחמים בעזה, וזה חוק שהעברנו פה. חוק שמוקיר את נכי צה"ל – הוקרה. יש יום הזיכרון. היושב-ראש, אני ואתה אחים שכולים. מעולם הצבא לא נטש אותנו. 50 שנה יבוא נציג צבאי וישים פרח על הקבר של האחים שלנו. אתה, לא עלינו, וכמה כאב, ההורים שלך איבדו שני אחים, ואני איבדתי אח ושלושה בני דודים ודוד. 50 שנה הצבא הביא פרח וביקר אותנו. אבל מי מבקר את נכה צה"ל? מי בצבא יודע שהוא קיים? בכל גדוד או חטיבה יש אתר הנצחה לנופלים, אבל אין רכז נכי צה"ל. אז דרשתי מהצבא. הקמנו יחידות לנכי צה"ל בצבא. דרשנו ממפקדים: תביאו נכי צה"ל לעשות מורשת קרב. תזמינו אותם ליום ספורט, ליום יחידה, ועשינו יום בשנה של הוקרת נכי צה"ל. עשינו אותו מירוחם, בהתנדבות של בני עקיבא, של אליעד אברקי, למועצות, לממשלה, והבאנו את החוק הזה פה בקריאה שנייה ושלישית.
אבל יש חוקים שאני עוד מחכה איתם. השבוע הם לא קיבלו עדיפות. יש חוק שמגן על הסטודנטים האלה מהדחה מתוכנית לימודים. ראינו סטודנט שעשה 200 ימי מילואים ולומד עבודה סוציאלית, והוא צריך להוציא ציון 80. על 79.5 הדיחו אותו. החוק בהסכמה, אבל הוא צריך לבוא השבוע לקריאה שנייה ושלישית. ויש לי חוק עם ינון, שהגיע לפה עכשיו, של הוקרת ושימור מורשת יהדות מרוקו. אבל אנחנו אמרנו – לא רק יהדות מרוקו, כל מדינות צפון אפריקה. ולא עשינו את זה לבד. נשענו על חוק כזה שיש ליהדות תימן, וחוק כזה שיש לקהילה האתיופית. זה צריך לבוא השבוע.
אבל איזה חוקים יכולנו להביא בכנסת הזאת? איזה חוקים יכולנו לעשות, במקום להתנגח, במקום מלחמות היהודים? חוקים שיקשיבו לאזרחים ולכאב שלהם, חוקים שעוסקים בחיים עצמם, חוקים שהם נדרשים, שאפשר להביא אותם. לחלקם אין עלות כספית, רק רצון טוב של המדינה. אבל היא מבזבזת את הזמן על מלחמות היהודים, על שנאה, על חוקים שסתם יביאו אותם היום ויבטלו אותם מחר, וכל תנועת המטוטלת הזאת.
הינה, חוק הדיור הציבורי, שכמה שנלחמנו עליו – ינון, כמה נלחמנו על חוק הדיור הציבורי? – כבר הגענו לבאר. יכולנו כבר להגיע למי באר ולהביא מזור לאלפי אנשים שנשאו אלינו עיניים, ושכתבו אליך ואליי הודעות: אנחנו רוצים לגמור את הסיפור של הבית של ההורים כדי שיהיה להם קורת גג עד 120, כדי שלשלמונה ילדים בדיור ציבורי תהיה ירושה של 100,000 או 200,000 שקל, ושהם ילכו לקנות בית בעצמם במשכנתה ויצאו מקו העוני. וכל הכנסת בעד, אבל האוצר הרג את החוק הזה. כואב לי שחיים כץ לא הכריע אותו. ואני יודע שקרויזר רצה אותו. אבל הינה, עובדה, עכשיו, ברגע זה, אין חוק דיור ציבורי. היושב-ראש, גם אתה גדלת בדיור ציבורי, ואתה גם מבין נדל"ן. אתה בנית בתים באשקלון ובמדינה. ומה כאב למדינה להגיד: הינה, עוד מעט תהיה התחדשות עירונית בבלוקים האלה באשקלון, ואדם ששילם שכירות 30–40 שנה סוף-סוף יהיה בעלים של נכס, הוא יוריש אותו לילדים, אין לו הון לתת להם, והינה, תתחיל פה יציאה מקו העוני? כי אדם שאין לו בית, זה קו העוני החמור ביותר, במדינה שלא עושה דיור בר-השגה, וכשהיא עושה דיור בר השגה, מחיר למשתכן, אתה רואה שהמשכורות הן של אנשים שהרוויחו 30,000 שקל, כי אלה ב-10,000 שקל בכלל לא יכולים לדעת לגשת למחיר למשתכן. למה הרגו את חוק הדיור הציבורי? מישל, אני יודע שאתה בעדו. אם הוא היה בא לכנסת – פה אחד. בוועדה – פה אחד. אני וינון, אופוזיציה-קואליציה. רביבו בחוק הזה, נעמה לזימי, זה אופוזיציה-קואליציה.
צריך שיהיו פה כוחות שינצחו את האוצר, כי האוצר ניצח אותנו. והאוצר אכזב אלפי אנשים שהמתינו לבשורה הזאת.
אבל באיזה חוקים הכנסת הזאת הצביעה נגד? בחוקים שכל כך טובים לאזרחים. באנו והצענו חוק, חבר הכנסת סולומון, לאנשים בשירות מילואים – חבילה של מימון וטיפול נפשי זוגי לבני הזוג לאור כל מה שהם עברו במשך 200 ו-300 ו-400 ו-700 ימים. בעוונותינו, יש גירושים, יש מתחים, יש כעסים. תנו להם חבילה לטיפול משפחתי. הצביעו נגד החוק הזה.
פה הממשלה הודיעה לכנסת בוועדת השרים שהיא נגד החוק. חברי הכנסת אולי בעד, מהאופוזיציה וגם מהקואליציה, אבל קיבלנו הכתבה מממשלה שלא רוצה לתת טיפול או חבילה טיפולית לאנשי מילואים.
עליזה, בואי תנאמי במקומי, את יותר חזקה ממנה, בואי, קחי שבע דקות ממני.
הצענו לכם בחוק שלי: קחו את כל אנשי השירות הלאומי, השירות האזרחי, הנפלאים, תביאו אותם למילואים. יש ביניהם חובשים, פרמדיקים, אנשים שעבדו בבתי חולים. זה חוק שלא עולה לכם כלום – להביא במלחמה כוח אדם מיומן למשטרה, למכבי אש. חוק מילואים לשירות אזרחי ושירות לאומי – הצבעתם נגד.
הבאתי לכם חוק שאתם רוצים אותו, שדיברתם עליו, שהבטחתם אותו.
הבאתי לכם חוק בסיסי, פשוט, אתם יודעים את זה. זה ההורים שלי ושלכם, זאת אימא שלי, שהייתה פועלת ניקיון בלי פנסיה, כי העבירו אותה בין חברות כוח אדם לפני חוק פנסיה ממלכתית. אז יושבת אישה ומנקה בתי ספר ובתים ומרוויחה 5,000 שקל, ובגיל 62 היא יוצאת הביתה לפנסיה, אבל אין פנסיה, כי היא עבדה אצל כוח אדם. ואז היא ענייה, 2,000 שקל, ואז היא חולה. מאיפה היא תביא מטפלת? מאיפה היא תביא תרופות? איך אדם שעבד כל חייו אצל כוח אדם, 5,000 שקל, הכנסנו אותו לעניים בגיל 62 או 67? אז באתי ואמרתי לכם: בואו ניקח רק את האנשים האלה, שאין להם פנסיה, ואין להם הכנסה מנדל"ן, ואין להם הון, ואין להם ירושה, וניתן להם משהו, שישרדו. לא נתתם, הצבעתם נגד.
ביקשתי: בתי חולים בפריפריה – תקלו עליהם, תורידו להם את תעריפי החשמל, הם נושאים בנטל, אין להם רופאים, אין להם אחיות, אין להם תקנים, הם צריכים גם לבזבז כסף על חשמל. ביקשתי, אל תנתקו חשמל לעניים, יש חוק שאוסר לנתק מים, את הדבר הבסיסי של הקיום. אדם זקן בבית, ינתקו לו חשמל בחורף? מים כבר אסור לנתק בישראל. אתה יודע, היושב-ראש, אסור. מים – אתה יכול לעשות הליכי גבייה, פריסה, לדבר עם הבן אדם, יש חריגים. אבל בחשמל – אדם עני עם ארבעה ילדים בחורף, פתאום הם עכשיו יקפאו בבית, הקיום היסודי ביותר. הצביעו נגד החוק הזה.
הצעתי להתחיל לממן טוב יותר את החינוך הבלתי-פורמלי, למה מי יכול לקנות חוגים וקייטנות, ושיעורים פרטיים במוזיקה, ותנועות נוער, שזה כבר עולה אלפי שקלים לילד? מי יכול לקנות את זה? רק מי שיש לו כסף. אבל אנחנו לא רוצים מדינה שכל ילדיה הולכים לתנועת נוער? שכל ילדיה הולכים לקייטנה? שהם לא בסיכון? שכל ילדיה יש להם יכולת לאבחון פסיכו-דידקטי? הצעתי: בואו נממן ב-2,000 שקל לכל ילד אם הוא צריך אבחון – הצביעו נגד החוק הזה.
הצענו לעשות בצפון, כמו באילת, שנתיים-שלוש אזור סחר חופשי, כדי לשקם את הכלכלה. רואים את השיירות שנוסעות לאילת לקניות – היינו עושים שלוש שנים בצפון פטור ממע"מ, רק שייסעו לצפון לקניות, להחזיר את הפעילות הכלכלית. לא ביקשנו לכל החיים, לא ביקשנו לצמיתות – שלוש שנים, להניע את הכלכלה הצפונית ולעשות אזור סחר חופשי בצפון – הצביעו נגד.
באנו ואמרנו: בואו ניתן מגרשים לאנשי מילואים, בואו ניתן 70% מהקרקעות לבנה ביתך לאנשי מילואים בעדיפות – הממשלה נגד הדבר הזה. ראש הממשלה נואם: אני אתן מגרש לכל אחד במילואים. מביאים לו חוק – 70% מבנה ביתך שילך לאנשי מילואים, הממשלה נגד בוועדת השרים, הכנסת מצביעה נגד.
אמרנו: בואו ניתן עבודה מועדפת בצפון, בקו העימות, בעוטף, בכל מיני תחומים שאין בהם עבודה מועדפת, כדי לשלוח לשם צעירים שיגורו שם – הצביעו נגד.
אמר בן גביר: הוא יילחם בנשק לא חוקי. עשיתי חוק. אי-אפשר לדעת, נגיד, בבית שגרים בו 30 איש, מי מחזיק את הנשק הלא-חוקי. אמרתי: בוא ניתן קנס 100,000 שקל לנכס. נכס שיימצא בו נשק לא חוקי – קנס. זה חוק שלא עולה לו כסף, חוק מרתיע, חוק פותר בעיה, כי הוא לא מחפש את הבן אדם. הנכס שברשותו יש נשק ישלם 100,000 שקל, הבעלים של הנכס. למה לא אישרתם את החוק הזה? חוק פשוט. מדברים על משילות ומאבק בפשיעה, וכל המדינה מתפוצצת. מסעדות ג'פניקה, רימונים, הכול מתפוצץ, ומציעים לכם חוק – 100,000 שקל קנס לבית שיש בו נשק. זה לא עולה לכם כלום. על מה אתם מצביעים נגד? מה זה הצביעות הזאת? יורים פה ברחובות כל יום עכשיו. הציעו לכם חוק – אתם נגד.
אמרנו: בנגב לא מקבלים בריאות – חצי מכמות הרופאים, חצי מכמות האחיות. תקלו בדמי בריאות, תעשו הנחה. אמרתי: חצי בריאות – חצי מחיר. אל תביאו לי חצי מחיר, תביאו לי בריאות מלאה. מעל 30–40 שנה יש פי שניים רופאים, פי שניים רופאים במרכז הארץ על 1,000 תושבים, ביחס לדרום. לא יומיים. פי שניים – 100% פערים. ככה גם אחיות, ככה גם מיטות אשפוז. רוב הרופאים שלומדים בנגב הולכים למרכז. הנגב מייצר רופאים לתל אביב. אמרנו: לפחות שתושבי הנגב, כשהם משלמים ביטוח בריאות, ישלמו חצי מחיר, עד שתוזילו – שום דבר.
אמרנו: בואו נתחיל בתהליך על פני עשר שנים של רפואת – אני רואה שסיימתי, תראה מה זה, על כמה חוקים יש לי עוד לדבר שהגשנו והצביעו נגד. אני אגיד חוק אחרון. השאלה, שאלתי פה במליאה כשהבאתי את החוק: איך יכול להיות שרק טיפול שיניים זה לא בקופת חולים? בן אדם, עושים לו ניתוח לב שעולה 30,000 דולר – יקבל אותו חינם בבית חולים. אדם מבוגר צריך טיפול לשן או ניתוח חניכיים – ילך להוציא מאות שקלים. איך הוצאנו את הדבר הכל-כך יסודי של האדם בקיום? בלי פה הוא לא יכול לאכול, לדבר, הוא מתבייש בעצמו, הוא לא מחייך. איך הוצאנו את זה מקופות חולים? אמרנו: בואו נכניס את זה על פני עשר שנים. כמו שהכנסנו רפואת שיניים לילדים, בואו נכניס את המבוגרים על פני עשר שנים לקופות – הצביעו נגד החוק.
אבל כמו שאמרת, היושב-ראש, לא עליך כל המלאכה לגמור ואין אתה רשאי ליבטל ממנה. העברנו חוקים, ובשביל חוקים כאלה ראוי להיות בכנסת ישראל. זו תשובה לשאלה הראשונה. ועוד נמשיך לשרת את העם, תודה רבה.
2,293 מילים של מיכאל מרדכי ביטון. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.