תודה רבה, אדוני היושב-ראש. כנסת נכבדה, כבוד השר, שר התפוצות, אני שמחה שאתה כאן באולם, ואני רוצה לדבר על המדינה שלנו. אתם יודעים, אני עליתי בגיל 17 לארץ. נולדתי בתפוצות, נולדתי בברית המועצות לשעבר – אז עוד הייתה קיימת ברית המועצות. נולדתי למשפחה של עברים – לא ידענו מה זה "יהודי", ידענו "עברי" (אומרת ברוסית: משפחה עברית). עברי. גם בפספורט הרוסי שלי היה רשום "עברייה". עליתי למדינה שפתחה את שעריה לקיבוץ גלויות; לא עליתי למדינה של שבט אחד, לא מגזר אחד או קבוצה אחת שמחליטה איך כולם יחיו כאן. עליתי למדינת ישראל – מדינה יהודית ודמוקרטית, הבית הלאומי של כל העם היהודי. עליתי למדינה שבה לכל יהודי יש מקום – דתי, חילוני, מסורתי, חרדי, עולה חדש או בן למשפחה שחיה כאן דורות; מדינה שבה אפשר להתווכח, אבל לא לשלול מאדם את הזכות לחיות לפי אמונתו ודרכו. זה היה החלום הציוני שלי – לחיות, להקים משפחה, להקים בית במדינה שבחיים לא ארגיש בה זרה.
הציונות זאת לא רק עלייה לארץ, היא גם ההבטחה לבנות כאן חברה חופשית, יצרנית, מוסרית, שמכבדת את האדם ואת חירותו. אבל היום אני מרגישה שהמדינה משתנה לנגד עינינו. היא משתנה לא מתוך אמונה – מתוך רצון לכוח. יש מנהיגים שמדברים בשם התורה, אבל עסוקים בשליטה על התקציבים, על מוסדות המדינה, על אורח החיים של כולנו.
אתם יודעים למה שרים וחברי כנסת של ש"ס ושל יהדות התורה תמיד שאפו להתחבר לקואליציה ולקבל שליטה על משרד הפנים, הביטוח הלאומי, על משרד השיכון? שנים הרב גפני היה יושב-ראש ועדת הכספים. הם רוצים להיות קרובים לקופת המדינה. יש מנהיגים שלא מחפשים את האמת, את הצדק ואת השוויון במדינה; הם דואגים למגזר שלהם, של הבוחרים שלהם. הם אינם מבקשים לקרב את האנשים לאמונה וליהדות, אלא לכפות את מרותם על המדינה. הם רוצים כוח, הם רוצים שליטה, הם מנסים עכשיו לסנן מי יקבל זכות כזו או אחרת, מי ייכנס למדינה, מי לא ייכנס, מי יקבל ויזה ואשרה ומי לא. הם שולטים.
המסורת היהודית מזהירה מפני עבודת אלילים, ויש פרק שלם שמספר בספרות היהודית ובתנ"ך על עגל הזהב. עגל הזהב מסמל את הרגע שבו הכסף, הכוח והאינטרס מחליפים את הערכים האמיתיים. כאשר הפוליטיקה הופכת לכלי לסחטנות, תקציבי המדינה בעצמם הופכים למטרה, וההנהגה דואגת קודם כול לשמר את כוחה. זו אינה מנהיגות של אמונה ואינה המנהיגות שעליה מדובר בתורה, זו פוליטיקה של שליטה וכוח. ואיך שומרים על הכוח הזה? באמצעות הכסף. מכניסים יד לקופת המדינה. תגידו לי, מי ממלא את קופת המדינה? מי שעובד, לומד ומשרת בצבא, משרת במילואים ותורם למדינה מזמנו, מכוחו, מכישוריו ומכספו. אזרחים שעובדים, משרתים ותורמים.
אנחנו מכבדים את המסורת היהודית, מכבדים את האמונה ואת האנשים שבאמת מאמינים, ואת הזכות של כל אדם לבחור את אורח החיים שלו, מה שמתאים לו. אבל כבוד, אתם יודעים, זה ערך הדדי. אנחנו לא נסכים שמיעוט פוליטי יכתיב לרוב הציבור כיצד לחיות; אנחנו לא נסכים להפוך את ישראל למדינה שבה הכוח הפוליטי יגבר על ערכי מגילת העצמאות. אתם יודעים ממה אני חוששת ממש, כמו סיוט שאני צופה שיכול לקרות למדינת ישראל? שהמדינה היפה, המתקדמת, המתפתחת והמפותחת שלנו תהפוך לשטעטל, שתהפוך ליישוב היהודי שהיה כאן לפני קום המדינה. שכאן גרות קבוצות, כת, כת יהודית, קבוצות של יהודים דתיים שמתקיימים מתרומות שמגיעות מחו"ל, מיהודים עשירים בתפוצות ומאוונגליסטים שתורמים ליהודים שגרים בארץ ישראל. זה חלום רע, זה סיוט שאנחנו נאבד את המדינה כפי שבנו אותה מ-1948. אני מקווה שאנחנו נוכל לשמור עליה.
אני אוהבת את המדינה שלנו, אני אוהבת את מדינת ישראל כפי שהיא. עליתי לכאן ב-1993. עליתי מתוך ציונות כי נולדתי במשפחה עברית, ואני מגדלת כאן את בני. אני חלמתי שהילדים שלי לא יחוו אנטישמיות כפי שאני חוויתי בילדותי, ואני מאמינה שגם הדורות הבאים ראויים לחיות במדינה יהודית-עברית דמוקרטית, חופשית ושוויונית. מדינה שיש בה מקום לכולם, ולא מדינה שבה קבוצה אחת קובעת מי יהודי מספיק ומי פחות כשר, פחות טוב; מי מספיק ישראלי ואיך כל אחד אמור לחיות.
בבחירות הקרובות הציבור יבחר בין מי שישמור על המדינה לבין מי שימשיך להרוס אותה. אני מאוד מאמינה שיהיה אחוז הצבעה גבוה, שכל מי ששנים לא הגיע ביום הבחירות לקלפי ייקח אחריות, יממש את זכות הבחירה שלו ויבוא לקלפי להראות, לממש את זכות הבחירה שלו ולהשפיע מי יקבל החלטות בשבילו. שלא נמצא את עצמנו תחת כפייה דתית של זרמים או של זרם אחד ביהדות. וזאת לא היהדות הטהורה היחידה. יש הרבה זרמים, ויש מקום לכולם. יש ערכים של אמונה, יש אלוהים אחד.
אני מקווה מאוד שאנחנו נשמור על החברה שלנו ונצליח לאחד את כל הקרעים שהיא כבר נקרעת, שאנחנו נצליח לאחד את כולם ביחד. בבחירות הקרובות הציבור יעשה את בחירתו, ואני מקווה שאנחנו ננצח. אנחנו נצטרך לתקן את הנזק שהקואליציה הזאת גרמה במשך ארבע שנים. אני מאמינה מכל הלב שיש מקום לתקווה ולשינוי חיים במדינת ישראל. אנחנו באים לא רק עם סיסמאות, אנחנו באים עם ניסיון. אני באה עם הניסיון שלי, וכפי שהתחייבתי לפני חמש שנים, אני מתחייבת להמשיך לשרת את הציבור. מה שאני עשיתי – השגתי המון בתחום הבריאות, בתחום הרווחה, למען עולים חדשים. אני אמשיך לפעול למען הציבור, כפי שהבטחתי. אני מקווה שהציבור ייתן בי אימון ואני אמשיך לעבוד, אמשיך לעמוד כאן ולא רק לדבר, אלא לפעול, להשיג תקציבים ולשנות את החיים.
הכי חשוב – אנחנו מגיעים לא רק עם ניסיון ורצון טוב. מי שנמצא איתי במשפחת יש עתיד, במשפחת ביחד, אלה אנשים שיש לנו אחריות ומצפון. חבל לי מאוד שמי שעכשיו נמצא ומחזיק את ההגה במדינה – איבדתם את המצפון. איבדתם את המצפון, בגלל שרק אנשים בלי מצפון יכולים לקבל החלטות כאלה ולהצביע כמו שהצבעתם בלילה, כמו שתצביעו עכשיו. אתם קורעים את העם, אתם הורסים את השוויון, הורסים את המדינה היפה שלנו. ואנחנו נחזיר את השוויון, נחזיר את הצדק, נעבוד ונשרת לפי המצפון ולפי הערכים האמיתיים. תודה רבה.
900 מילים של טטיאנה מזרסקי. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.