אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברי הכנסת, נעמה יקרה, הדברים שאמרת כאן הם דברים שנוגעים ללב כל אדם, בוודאי ובוודאי למי שחווה ומכיר את זה. הבוקר הייתה לי שיחה עם אחד כזה. בכל יום יש לי שיחה עם עוד אחד שהולך לאבד את הדיור הציבורי היחיד שיש לו בחייו. זו החובה שלנו, זו החובה שלנו כמי שגדלו בשכונות האלה, כמי שגדלו במקומות האלה, כמי שמכירים מקרבה ראשונה אנשים שזקוקים לזה, ואת צודקת שזו חובתנו, ואין לנו דרך להימלט מזה.
אבל בהמשך לדברים האלה, אני רוצה – אם תוכלי להישאר כאן גם לנאום הזה, כי פנית אליי גם תוך כדי הנאום שלך. אדוני היושב-ראש, אני עולה לדוכן הזה מתוך תחושת אחריות – אחריות למדינת ישראל, אחריות לחיילי צה"ל, אחריות ללומדי התורה ואחריות לכך שהכנסת תחוקק חוקים נכונים, חוקים שמחזקים את החברה הישראלית ולא מחלישים אותה. כבר מראשית הדיונים אמרתי בצורה ברורה: אני מתנגד לחוק הזה בנוסחו הנוכחי; לא התנגדות פוליטית, לא התנגדות אישית – התנגדות עניינית, התנגדות שנובעת מהבנה עמוקה של המשמעויות שלו על החברה הישראלית ועל צה"ל. במהלך הדיונים בוועדה הגשתי שורה של הסתייגויות, לא כדי להפיל את החוק, לא כדי לעכב אותו, אלא כדי לתקן אותו, כדי לצמצם את הפגיעה שהוא עלול לגרום. לצערי כל ההסתייגויות נדחו, למרות שהן היו מהותיות וקשורות לסעיפי החוק ממש.
אבל גם עכשיו אני אומר: עדיין לא מאוחר. המליאה היא לא חותמת גומי של הוועדה. לכל חבר כנסת יש אחריות אישית. יש אפשרות לתקן. יש אפשרות להצביע בעד ההסתייגויות ולהפוך חוק רע לחוק טוב יותר. האחריות הזו נמצאת בידיים של כל אחד ואחת מאיתנו. לאורך כל הדרך אמרתי שאם רוצים לעסוק בסוגיית המעצרים בלבד, אפשר לעשות זאת בצורה נקודתית ומצומצמת. אפשר לייצר הסדר ברור, שעוסק אך ורק בנושא המעצר, בלי להכניס שינויים רחבים נוספים, בלי ליצור מסר ציבורי של העדפה בלתי מוצדקת, בלי לערער את האמון בין חלקי החברה הישראלית.
אבל זה לא מה שנעשה כאן. הצעת החוק הלכה והתרחבה, נוספו לה סעיפים מצד אחד והוסרו ממנה סעיפים חשובים מצד שני. היא מתחמקת, מלאת חורים ופוגעת בצבא. כשמחוקקים חוק בתקופה רגישה כל כך, אי-אפשר להסתכל רק על הסעיף המשפטי, חייבים להסתכל גם על המציאות. המציאות היא שמאות אלפי אזרחים משרתים כבר חודשים ארוכים במילואים. יש משפחות שמתמודדות עם עשרות ומאות ימי שירות; יש עסקים שנסגרו; יש עצמאים שאיבדו הכנסות; יש ילדים שכמעט לא ראו את ההורים שלהם; יש מפקדים שמנסים פעם אחר פעם לגייס עוד כוח אדם, והנטל רק הולך וגדל. בתוך המציאות הזאת הכנסת חייבת לשאול את עצמה שאלה אחת פשוטה: מה המסר שאנחנו מעבירים? האם אנחנו מחזקים את תחושת השותפות או שאנחנו מעמיקים את תחושת חוסר השוויון? אסור להתעלם גם מהמכתב החריג של הרמטכ"ל, שהוזכר כאן פעם אחר פעם. כאשר הרמטכ"ל מתריע בפני הכנסת מפני השלכות החוק על צה"ל, כאשר הוא מזהיר מפני פגיעה בלכידות הצבא, כאשר הוא מצביע על הקושי הולך וגובר במערך המילואים ועל הסכנה לשחיקה ואף לקריסה של מערכים חיוניים, זו לא עוד עמדה מקצועית שאפשר להניח בצד, זו נורת אזהרה.
צה"ל איננו עוד גוף ממשלתי, צה"ל הוא צבא העם. הלכידות שלו היא חלק מהחוסן הלאומי שלנו. מערך המילואים הוא אחד הנכסים האסטרטגיים החשובים ביותר של מדינת ישראל. אם נאבד את תחושת השותפות, אם נאבד את תחושת ההוגנות, אם נאבד את האמון של המשרתים, אנחנו עלולים לשלם מחיר ביטחוני כבד. האחריות לשלמותו של צה"ל אינה מוטלת רק על הרמטכ"ל, היא מוטלת גם עלינו, על הכנסת, על הממשלה, על כל מי שמרים כאן את ידו בהצבעה הקרובה. ולכן אי- אפשר לומר שהאחריות היא רק על מערכת הביטחון. היא שלנו. אנחנו חייבים לשאול את עצמנו: האם החוק הזה מחזק את צה"ל או מחליש אותו? האם הוא מחזק את רוח המשרתים או חלילה שוחק אותה? האם הוא מוסיף אחדות או מוסיף מחלוקת?
אני משתף פה משהו שלא סיפרתי מאז 7 באוקטובר. חלק מכם יודעים שבאותו יום קשה, בערב, פניתי לראש אכ"א וביקשתי להתגייס. לא כי קראו לי – הרי אני חבר כנסת ומוקפא ממילואים – אלא כי אי-אפשר היה להישאר בבית. התגייסתי לפיקוד העורף. ניהלתי במשך תקופה חמ"ל נעדרים וחטופים – לצערנו, חמ"ל אחד מני רבים. הרבה כבר לא זוכרים את זה, אבל מי שהיה שם לא ישכח לעולם: חוסר האונים, הבלבול, משפחות שלמות שלא ידעו מה עלה בגורל יקיריהן, אם הם בסדר, אם הם פצועים, אם הם חטופים, או חלילה אם הם אינם חיים. ישבתי שם יחד עם נציגים וחברים ממשטרת ישראל, שב"כ ועוד. אני לא יכול לספר כל מה שהיה שם, האמצעים והשיטות שהשתמשתי בהם; אני לא יכול לספר על המקרים הפרטניים שבהם טיפלנו, שחלקם הפכו לשמות מוכרים בכל בית במדינה. אבל אני יכול לומר דבר אחד: הימים האלה שינו אותי לתמיד. הימים האלה היו הצצה קטנה למה שחוו וחווים עשרות ומאות אלפי משרתי מילואים, סדיר וקבע כבר שנתיים וחצי. למענם, ולו רק למענם, אני פונה מפה לחבריי: תחשבו טוב-טוב מה נכון לעשות בהצבעות בעוד שעה.
אני אומר את הדברים גם לאחיי החרדים: אני מכבד את עולם התורה. אני מכבד את לומדי התורה. אני מאמין שלתורה יש מקום מרכזי בזהותה של מדינת ישראל. אבל דווקא משום כך אסור להפוך את התורה לנקודת מחלוקת שמפלגת את העם. התורה צריכה להיות הגורם המאחד, לא גורם שמעמיק את הפירוד, ולכן גם ההצעות שהגשתי ביקשו למצוא את נקודת האיזון: לא לפגוע בלומדי התורה, אבל גם לא לפגוע במשרתי צה"ל; לא לפגוע בעולם הישיבות, אבל גם לא לפגוע בתחושת הצדק של מאות אלפי אזרחים שנושאים בנטל. חבריי, בסופו של דבר כל אחד מאיתנו יצטרך להסביר לציבור כיצד הצביע; לא רק מה הייתה עמדת הסיעה, אלא מה הייתה עמדתו האישית. ולכן אני מבקש מכם פעם נוספת: תעיינו בהסתייגויות, תקראו אותן, תבחנו אותן. אל תצביעו באופן אוטומטי. אם יש הסתייגות שמתקנת את החוק, אם יש הסתייגות שמצמצמת את הפגיעה, אם יש הסתייגות שמחזקת את צה"ל ואת החברה הישראלית – תצביעו בעדה. עוד לא מאוחר.
אני רוצה לסיים בשאלה פשוטה לאנשי הסיעות החרדיות: אם באמת מטרת החוק היא רק להקפיא מעצרים, אם באמת מדובר רק בנושא נקודתי, אם באמת הכוונה היא אך ורק לתלמידי ישיבות, אז מדוע אתם מתנגדים להסתייגויות שעוסקות בדיוק בזה? מדוע אתם מתנגדים לנוסח שמצמצם את החוק אך ורק להקפאת מעצרים של לומדי תורה? מדוע אתם מסרבים להגדיר בצורה ברורה ומפורשת את גבולות החוק? למה שתצביעו נגד הסתייגות 224 והסתייגות 229, שכל מה שהן אומרות זה: החוק יהיה רק הקפאת מעצרים, בלי ביטול של סנקציה אחת שכבר קיימת? למה שתצביעו נגד הסתייגות 223 והסתייגות 232, שכל מה שהן אומרות זה: תלמיד ישיבה שלא נמצא בשתי ביקורות לא יכול פשוט לעבור ולהירשם בישיבה אחרת ולהמשיך ליהנות מהקפאת מעצר? למה שתצביעו נגד הסתייגות 218 והסתייגות 219, שכל מה שהן אומרות זה: תלמיד ישיבה לא יכול להיות במעמד תורתו אומנותו ולעבוד במקביל? אבל אתם תצביעו נגד ההסתייגויות, כי אתם משקרים לציבור ולקואליציה. אם זו באמת כל מטרת החוק, לא צריך לחשוש מההסתייגויות האלה. אפשר וצריך לתמוך בהן. ואם מתנגדים גם להן, הציבור זכאי לשאול אם באמת מדובר רק בהקפאת מעצרים, או שמא יש כאן מטרות רחבות הרבה יותר. אני מקווה שעוד יהיה אפשר לעצור, לתקן, ולקבל החלטה שתשמור גם על עולם התורה, גם על צה"ל וגם על האחדות, שכל כך נחוצה לעם ישראל בימים המאתגרים הללו. תודה רבה.
1,129 מילים של משה סולומון. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.