תודה. אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, יש רגעים שבהם כנסת ישראל מחוקקת חוק, ויש רגעים שבהם היא מחוקקת מסר. והיום המסר של הקואליציה הכושלת הזאת הוא מאוד מאוד ברור: מי שמשרת הוא פראייר, ומי שלא מתגייס מקבל חסינות מהמדינה. זה לא תיקון טכני, זה לא הסדר מינהלי, זה לא איזון משפטי, זה חוק שמבטל את אחד האמצעים, אחד מאמצעי האכיפה הבודדים שנשארו מול מי שבוחר להשתמט משירות צבאי. בזמן שעשרות אלפי משרתי מילואים עוזבים שוב ושוב את הבית, את המשפחה, את העסק, את הילדים, את מקום העבודה, הקואליציה עוזבת את ערכי היסוד של מדינת ישראל. בזמן שהחיילים נמצאים בחזית, הממשלה נמצאת בחזית אחרת, חזית הברית עם המשתמטים. זה לא חוק ביטחון, זה חוק קואליציה, זה חוק ציני ולא ציוני. זה חוק כניעה, כניעת הליכוד, כניעה לסחטנות, כניעה לפוליטיקה קטנה. והמחיר? לא הממשלה משלמת אותו, משלמים אותו חיילי מילואים, משלמים אותו הלוחמים שלנו, משלמות אותו משפחות המילואימניקים, משלמים אזרחי מדינת ישראל.
אני רוצה לומר כאן בצורה מאוד ברורה: אין לנו מלחמה עם הציבור החרדי. יש לנו מאבק על עיקרון אחד פשוט וחשוב: במדינת ישראל אין זכויות בלי חובות, אין אזרחים סוג א' ואין אזרחים סוג ב'. אי-אפשר לבקש מלוחם מילואים לצאת בפעם השביעית לעזה, ללבנון, ליהודה ושומרון, ובאותו יום להצביע כאן בעד חוק שמסיר לחץ ממי שאפילו לא מתייצב לצו. זה לא מוסרי, זה לא צודק, זה גם לא יכול להחזיק לאורך זמן, וראו את האזהרה החמורה מאוד של הרמטכ"ל, שגם אותו הקואליציה הפכה לאויב.
אני מבקש היום להסתכל בעיניים של משרתי המילואים. תסתכלו על אנשים שכבר חודשים ארוכים חיים על תיק ארוז ליד הדלת; על עצמאים שהעסק שלהם כבר קרס; על ההורים שלא ראו את הילדים חודשים ארוכים; על בני ובנות הזוג שמחזיקים בית לבד; על סטודנטים שדחו את החיים; על אנשים שאומרים כן למדינה בכל פעם שהיא קוראת להם, ומה הם מקבלים חזרה? עוד חוק חצוף שמספר להם שהם פחות חשובים מהדיל המסריח הזה בין הליכוד לבין העסקנים החרדים. זה לא רק פוגע בכיס, זה פוגע בלב, זה שובר אמון.
ואיפה הליכוד? בעצם מה נשאר מהליכוד? איך חבר כנסת ציוני וערכי יכול להרים יד בעד החוק הבזוי הזה? מה קרה לכם? איך אפשר לדבר על ערבות הדדית ולחוקק אפליה כל כך בוטה? זו חרפה, לא פחות. חרפה מוסרית, חרפה ציבורית וחרפה לאומית. מי שיצביע היום בעד החוק הזה צריך לדעת: ההצבעה הזאת תירשם בלב של מאות אלפי משפחות משרתות, בלב של מי שנושאים את המדינה על הגב, גם בשגרה וגם בחירום.
אבל אני רוצה לומר גם משהו למשרתי המילואים: אני יודע איך אתם מרגישים. אתם כועסים. אתם פגועים, ולא מעט מכם מרגישים שניצלו את תחושת השליחות שלכם. אני שומע אתכם, אנחנו שומעים אתכם, ואתם לא לבד. יש כאן ציבור עצום שמבין שהחוזה בין המדינה לבין המשרתים הופר, אבל החוזה הזה יתוקן, ולא בייאוש ולא באלימות ולא בשנאה אלא בדרך הדמוקרטית. ביחד אנחנו נתקן.
יש מי שחושב בטעות שאפשר לנצח את הציבור הישראלי. נכון, גפני, דרעי, גולדקנופ – אתם לא פה, ברחתם – אפשר להמשיך להעביר עוד חוק, עוד קומבינה, עוד דיל פוליטי ציני ומושחת. אבל הם לא מבינים, גפני, דרעי, גולדקנופ, פרוש, כל החבורה הזאת, משהו אחד בסיסי: הציבור הישראלי אולי סבלני, אבל הוא לא שוכח. הוא רואה, הוא זוכר, ובסוף בסוף, שימו לב, הציבור הזה גם מצביע.
אני מאמין גדול במדינת ישראל, אני מאמין גדול בחברה הישראלית. אני מאמין שגם מתוך המשבר החמור הזה יכולה לצמוח תקווה, יכול לצמוח התיקון הישראלי הגדול: מדינה שבה כולם נושאים בנטל, כולם תורמים, כולם שותפים; מדינה שלא שואלת מאיזה מגזר באת אלא מה אתה מוכן לתת למדינה, לתרום למדינה. כי בסוף הטיל לא בודק אם אתה חילוני, מסורתי או חרדי. המחבל לא שואל לאיזו מפלגה הצבעת. והדגל שמונף מעל הארון הוא דגל אחד לכולנו. ולכן יש גם תקווה, תקווה גדולה, כי השינוי כבר התחיל. הוא מתחיל בשטח, בשיח הציבורי, באנשי המילואים, במשפחות, בצעירים שמסרבים לקבל את המציאות של האפליה. והוא יגיע גם לכאן, אדוני היושב-ראש, אל הכנסת, אל הממשלה, אל ספר החוקים. והיום יש לו תאריך: 27 באוקטובר, יום הבחירות, יום השחרור של משרתי המילואים מהפוליטיקה הצינית והמכוערת. ביום הזה אזרחי ישראל יוכלו לומר את דברם – לא בצעקות ולא בכעס, בפתק אחד ביחד.
מדינת ישראל חוזרת להיות מדינה שבה מי שתורם זוכה להערכה, מדינה שבה שירות הוא ערך, מדינה שבה אין אזרחים מעל החוק ואין אזרחים מתחת לנטל. עד אז אנחנו נמשיך להיאבק כאן. אני תמיד אומר, אנחנו נאבקים כאן לילות כימים, לא כפרפראזה, חבר הכנסת חיים. אנחנו כאן לילות כימים, אנחנו נהיה כאן עד הסוף, עד הרגע האחרון. אנחנו ניאבק בכם. נמשיך להילחם על הצדק, נמשיך לעמוד לצד משרתי המילואים, לצד מעמד הביניים, לצד בעלי העסקים הקטנים, שהם הלב הפועם של הכלכלה שלנו. נמשיך לומר את האמת גם כשהיא לא נוחה, כי אין לנו מדינה אחרת ואין לנו צבא אחר ואין לנו עם אחר. ולכן אסור לנו לוותר, לא על השוויון, לא על האחריות, לא על הציונות ולא על התקווה. היום אתם יכולים להעביר את החוק, אבל לא תוכלו לבטל את תחושת הצדק והתקווה של העם הזה. לא תוכלו לעצור את הדרישה לשוויון, לא תוכלו לעצור את התיקון, והתיקון בדרך. הוא בדרך והוא מגיע, בכוח הדמוקרטיה, בכוח הציבור ובכוח של מי שמאמינים שמדינת ישראל חייבת להיות מדינה יהודית, דמוקרטית, חזקה, צודקת ומשגשגת. ואנחנו נבנה כאן מדינה כזאת. אחרי 7 באוקטובר, נבנה אותה ביחד, ביחד נתקן. תודה רבה.
847 מילים של ולדימיר בליאק. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.