כבוד היושב בראש, כנסת נכבדה, יש פה חוק שלא נתפס בעיניי, וזה שאתם מעבירים אותו בשוויון נפש בתוך המלחמה והמציאות הכאוטית, בשבוע האחרון של הכנסת הזאת, הוא שיא הטרלול. אני מסתכלת גם על משה סולומון, שאני יודעת שבטוח קשה לו עם החוק הזה. בטוח. אני מסתכלת פה על שר התפוצות, שהיה ראש מכינה, ועומד ככה כשר תורן על חוק שחרור עריקים ומשתמטים. אני באמת רוצה לשאול: האם יש פה תפיסה של "דף המסרים סופג הכול"? הכול אפשר להנדס? הציבור דפוק? יאכל את זה? אפשר למכור לו שזה שהילדים שלו משרתים ועריקים אחרים מקבלים פטור זה בסדר? מה המחשבה הפנימית שיש? אני באמת רוצה להבין.
כן, לגיטימי, בתוך כל מה שעובר בסגירת הכנסת – לא רק המושב – חוק שחרור לעריקים ומשתמטים. ואיך ישנים בלילה? איך ישנים בלילה? ואם אפשר, גם איך מסתכלים במראה? אני לא מצליחה להבין את זה. באמת, אם יש איזה משהו שמזקק מהו מוסר שונה, מצפון שונה, הכול – אתם אשכרה עומדים להעביר את זה. מה נסגר איתכם? איך אפשר לדבר בשבחו של צה"ל, בשבחם של החיילים, בשבחם של הלוחמים, ולהעביר חוק שחרור עריקים ומשתמטים? אני לא יודעת. אני לא יודעת. אתמול העברתם חוק-יסוד שנותן מעמד-על למשתמטים, היום אתם מעבירים חוק שמשחרר משתמטים. באמת, זה מה שבאת לעשות, מישל? זה מה שבאת לעשות כאן? אני לא מאמינה, אין מצב. אין מצב. משה, אין מצב שכשהושבעת לכנסת זה היה תפקידך. אני לא מאמינה. החרבת צה"ל.
עכשיו, אומר לנו הרמטכ"ל – רמטכ"ל שאתם מיניתם, אתם מיניתם אותו, אי-אפשר לומר כלום; הרמטכ"ל ההתקפי שמיניתם, כן? הוא הוציא מכתב חריף, ואומר: לא רק שהצעת החוק אינה צפויה להביא לתוספת כוח אדם בצה"ל בטווח הזמן המיידי, אלא ההפך – היא מעניקה תמריץ לאי- התייצבות לשירות צבאי, שכן בצידה יהיה פטור מהעמדה לדין ומהליכים פליליים. היועצת המשפטית של ועדת החוץ והביטחון אמרה שזה פטור מגזרי. אתם מעבירים פטור מגזרי משירות בצה"ל, מצבא ההגנה לישראל, מצבא העם. אומר בנוסף הרמטכ"ל: "לא ייתכן שהמערכת הצבאית בראשותי, אשר תובעת ממשרתיה הקרבה חסרת תקדים, תהיה חתומה בו-זמנית על מתן פטורים המוניים מהעמדה לדין". תגידו, חיוך מביבי באמת באמת שווה את זה? גדלתם במדינה הזאת, חינכתם ילדיכם לשירות. הקריבו פה את היקר מכול. היה פה טבח הכי גדול ונורא מאז קום המדינה. על זה תהיו חתומים? אתם, בסוף גם אתם חתומים על זה, כן? בהיסטוריה של עם ישראל, השמות שלכם יהיו על הדבר הזה. אני אומרת את זה כי אולי, אולי זה ייגע פה במישהו. השמות שלכם, של ראש המכינה לשעבר שיקלי, שאלוהים יודע מה מחזיקים עליו שהוא מתנהג ככה, משה סולומון, מישל בוסקילה – אתם חתומים על זה. זה שלכם. זה לא של החרדים, זה לא של נתניהו – שלכם. אני בטוחה שהוא גם לא יבוא להצביע על זה, כמו אתמול. שר הביטחון הצביע על חוק העליונות למשתמטים, ביבי לא בא להצביע.
באמת, באמת זה שווה? תכף מתפזרת הכנסת. זה שווה את זה, להגיע הביתה לילדים שלכם ולראות? זה שווה את זה? אני יודעת שלא. אל תעבירו את החוק הזה. על שם מה? על שם מי? יש ברית פוליטית ששווה את צבא העם? הלוואי שתענה לי. יש ברית פוליטית ששווה את צבא ההגנה לישראל? נכתב? יש איזה משהו ששווה את זה? השרידות של נתניהו שווה את צבא ההגנה לישראל? היא לא שווה. לא. זה לא שווה. אין שווה. זה חוק לא ציוני, לא לאומי, לא שוויוני, והוא חרפה – על כל אחד ואחת ממי שיצביעו. אתם תקבלו אולי חיבוק מכמה שילטפו אתכם לרגע, אבל ההיסטוריה לא תשכח. אני אומרת את זה כאן, בבית העם. ההיסטוריה לא תשכח.
את החלק האחרון של הנאום שלי כאן אני אקדיש לנושא אחר. אני יודעת שגם זה יעניין אותך גם. השבוע נקבר סופית החוק של דיירי הדיור הציבורי, חוק זכויות הרכישה של דיירי הדיור הציבורי, חוק רן כהן. אני לא יכולה לומר כמה הלב שלי כבד על הדבר הזה. החוק הזה הוציא אנשים מעוני, החוק הכי חברתי שיש. הוא לא רק הוציא מעוני, הוא לא רק מכיר בזכות לקורת גג – הוא מנתק עוני רב-דורי. מישל, אתה יודע איפה גדלנו. את העניים זרקתם. את זה אתם מעבירים. את העריקים אתם מעבירים עכשיו – את דיירי הדיור הציבורי זרקתם. אל תחרטטו שהאוצר לא מסכים. כולם סחרו באנשים האלה. כולם סחרו בהם. גולדקנופ סחר בהם להטבות לחברה החרדית, וחיים כץ סחר מאחורי הקלעים ושיחק אותה עם איזה מכתב פקקטה, אבל בעצם מכר אותם. כולנו יודעים, גם הדיירים יודעים. אתם העפתם אותם, אתם שכחתם אותם, את ההכי-עניים. אין על זה מחילה. הכול פה אתם מתקתקים, חוק-יסוד מעמד עליון למשתמטים – העברתם, אבל את חוק דיירי הדיור הציבורי זרקתם.
אני באמת קיוויתי שזה יעבור. אני קיוויתי שהחוק האחרון שאעביר בכנסת הרעה הזאת יהיה חוק רן כהן. עשיתי הכול, ביטלתי כל לו"ז שהיה לי כדי לבוא לכל דיון שהיה. לא פספסתי אף דיון. התחננתי, הסכמתי לכל שיתוף פעולה, קואליציה–אופוזיציה. לא ראיתי בייס, לא ראיתי מצביעים, ראיתי את מי שבשבילו נשלחנו לכאן. אבל הקואליציה שלכם איבדה את הנשמה. היא איבדה את הנשמה. אין לה נשמה. זו קואליציה בלי נשמה, בלי לב, בלי חמלה.
ואתה יודע מה עצוב לי? אני מקבלת כל כך הרבה הודעות מאנשים שהצביעו לכם, שאומרים: איך זרקו אותנו; זרקו אותנו כמו כלום. החוק הזה, פג תוקפו בסוף פברואר 2023. אני ניסיתי בינואר-פברואר להגיע לגולדקנופ, שיחדש את החוק לפני שפג תוקפו. ואמרתי לו בישיבה הראשונה, בתחילת ההפיכה המשטרית, עוד הייתי יותר נחמדה: נפלה לך הזכות לעשות מעשה לשם שמיים ולחדש את החוק הזה. ואמרתי לו: אתה יודע, אלה לא מצביעים שלי. הוא אמר לי: יאללה, אלה גם לא מצביעים שלי. אבל אתה יודע משהו? לפחות הוא אמר בפנים, כי חיים כץ משחק אותה. אז עדיף, עדיף שיגידו בפנים. כולם מכרו אותם. עשו מסחרה על אנשים עניים. אני אומרת, אין לזה מחילה, כמו הרבה דברים שאין להם מחילה. אבל לזרוק את דיירי הדיור הציבורי ולהעביר את החרפה הזאת, הכול ככה – אני בטרומית העברתי את החוק הזה ביום שעבר חוק טבריה; תוך שבועיים נחקק חוק טבריה, ולדיירי הדיור הציבורי נופל החוק.
ואני אומרת, יש בורא עולם. יש אלוהים. מה שעשיתם למדינה הזאת לאורך כל ארבע השנים האלו לא יישכח ולא ייסלח – לא היריקה בפני החיילים והמשפחות השכולות, לא הקרבת החטופים והחטופות ולא הקרבת העניים, הצפון וכולם. זה מה שעשיתם. זו המורשת שלכם: מורשת של הקרבה, מורשת של היעדר חמלה. זאת המורשת.
ואני אסיים ואני אקריא רגע עדות של דיירת דיור ציבורי.
אני אקריא עדות. אישה בת 38, ככה היא כתבה לי: במשך 30 שנים עבדתי, שילמתי מיסים והתפרנסתי בכבוד. גם כשהייתי אם חד-הורית לא ביקשתי דבר מהמדינה. ואז החיים השתנו. בתי מתמודדת עם שיתוק מוחין, מוכרת ב-100% נכות וב-80% ניידות לצמיתות – היא כתבה לי את זה לפני שעה. היא מתניידת בכיסא גלגלים וזקוקה להשגחה ולעזרה כמעט בכל פעולה. לא בחרתי בדיור הציבורי; החיים הובילו אותי אליו. אם הבת שלי הייתה בריאה, לא הייתי גרה בדיור הציבורי. זה כל הסיפור. אנחנו לא מדברים כאן על אנשים שבחרו לחיות על חשבון המדינה, אנחנו מדברים על אנשים שעבדו, שילמו מיסים, וביום אחד המציאות שלהם השתנתה. לכן חוק רן כהן הוא לא מתנה, הוא לא נדבה; הוא ההזדמנות היחידה של אלפי משפחות לרכוש את הבית שבו הן מתגוררות, לצבור נכס ראשון ולהפסיק להעביר עוני מדור לדור. בא לי לבכות.
כן, יש מחסור בדירות בדיור ציבורי, אבל השאלה היא אם הפתרון הוא לקחת את התקווה דווקא ממי שאין לו שום דרך אחרת. אם חסר מלאי, תגדילו את המלאי; אם חסר תקציב, תוסיפו תקציב; אם יש צורך בשיפוצים, תעשו אותם. אבל אסור שהפתרון יהיה לשלול מאלפי משפחות את האפשרות היחידה שלהן לצאת ממעגל העוני. אני לא מבקשת שהמדינה תוציא אותי מעוני, אני מבקשת שהיא לא תמנע ממני לצאת ממנו. והיא אומרת דבר נוסף: אני לא מפחדת לעבוד. עבדתי כל החיים ואמשיך לעבוד בכל פעם שהמציאות תאפשר לי. אני מפחדת רק מדבר אחד – מהיום שבו הבת שלי תישאר לבד בעולם בלי בית ובלי ביטחון.
אני מבקשת מכם, בואו נסיים את המושב הזה עם החלטה שנוכל להסתכל עליה בגאווה. תחזירו את חוק רן כהן. תחזירו לאלפי משפחות את האמונה שמדינת ישראל עדיין יודעת לעמוד לצד מי שזקוק לה באמת.
לילי, אני מצטערת שהמקום הזה אכזב אותך. ואני מצטערת בשם אסיה, שאותה אני מלווה תקופה מאוד ארוכה. אני ממש מצטערת, כי המקום הזה אמור לעשות את הדברים האלה. את הדברים האלה הוא אמור לעשות, לא לשחרר עריקים.
אתה יודע איפה גדלנו, מישל. החוק הזה מציל את האנשים האלה. ואני רואה גם אותך דומע. אז תעבירו את זה, תעשו משהו טוב. תעשו משהו אחד טוב, משהו אחד טוב. אם תלחצו, זה יעבור. אם מעבירים השתמטות ועריקים ופטור ממעצר, גם זה יכול לעבור, גם דיור ציבורי יכול לעבור. תודה.
1,364 מילים של נעמה לזימי. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.