תודה. אדוני היושב-ראש, אדוני המזכיר, ראשית, אני חושב – והסבו את תשומת ליבי – שייתכן שיש טעות בכותרת: התיקון הוא תיקון 26, אם אני לא טועה. אולי המזכיר אחר כך ישים לב לעניין.
מי העיר לי? יעל, זה תיקון 28. עומדים על כך שזה 28.
אוקיי, הבנתי. בסדר גמור. כך או כך, 26 או 28, מדובר פה בהשתלטות עוינת על חקיקה שהוביל בזמנו שר הביטחון בני גנץ, לפני כמה חודשים, או לפני 7 באוקטובר, ומטרת התיקון הייתה לקיים הסדרת ביניים לפני שמחילים רפורמה, מתקינים רפורמה יסודית, מהותית, לשיווי זכויות, לנטל שמחולק היטב בין אזרחי המדינה. היה איזה חוק שהמטרה שלו הייתה – לתקופה קצובה, תקופת ביניים – להסדיר את נושא גיוס בני הישיבות, ובתוך זה היה רכיב מורטוריום כזה, איזו דחייה של הסנקציות לתקופה קצובה. מה שאנחנו רואים כאן כרגע זה בעצם – אמרתי – סוג של השתלטות עוינת על מבנה, שמסירים ממנו את כל תושביו, את כל רהיטיו, את הקירות שלו, ונשאר איזשהו קונטור כללי של חוק, שהשם שלו נשמר – תיקון כזה, תיקון אחר – והשאירו בו איזה רכיב, איזה בוידעם אחד בדמות הפטור מסנקציות. זאת פארסה צינית, זאת קודם כול פארסה צינית, שחשוב לשים אותה בזרקור הציבורי – שימוש בקולב, בקונסטרוקציה קיימת, כדי לייצר קריקטורה מעליבה, פוגענית מאין כמותה.
יתרה מזאת, יש בזה גם התחזות, התחזות פחדנית. לא מביאים חוק מיוחד. הרי היה אפשר לעשות את זה – חוק מיוחד שאומר את הדברים במפורש: חוק לדיכוי השוויון בין בני האדם שחיים כאן במדינת ישראל ולזכות יתר לחלק מהאנשים, המסומנים היטב, שלומדים במוסדות מסוימים. כמובן, יש בחוק הזה שאנחנו מדברים עליו פגיעה מהותית, נוקבת, חזיתית, בחוסן האומה ובתחושת הצדק. אמר אלתרמן בתש"ח, במלחמת העצמאות: מה אומר השטן, לא עלינו, כאשר הוא רוצה לפגוע ביכולת שלנו לעמוד אל מול אתגרים אדירים? השטן אומר: אנחנו נפגע בתחושת הצדק, בתחושת השליחות, בתחושת ההוגנות, בסיבה העיקרית שבגללה אנשים מוכנים להרוג ולהיהרג. החוק הזה מייצר סדק הרסני בתחושת הצדק החיוני לעת הזו ובכלל.
אנחנו נמצאים כאן, אדוני היושב-ראש, שלוש שנים לאחר פרוץ המלחמה, התקופה הממושכת שבה מדינת ישראל מתמודדת עם אתגרי ביטחון חסרי תקדים בכל הגזרות. לאורך כל התקופה הזו הנטל המקצועי הכבד ביותר מוטל על כתפיהם של המשרתים בסדיר, במילואים ובכוחות הביטחון; הנטל הזה על חיילי החובה הצעירים במשימות השונות, על אנשי הקבע והמילואים ועל בני משפחותיהם, שהינם חלק אינטגרלי, עקבי, חיוני, ביכולת של החיילות והחיילים לצאת למשימותיהם הקרביות, המינהליות, בחזית ובעורף של מדינת ישראל – החיונית מאין כמוה. השאלה של שותפות בנטל היא לא רק על שותפות של בני אדם שנקראים או לא נקראים לבצע את המשימה; היא שאלה של שותפות ואיזון ושוויון בין המשפחות, בין החברים, בין מעגלי האוכלוסייה השונים שמקיפים את המשרת – המעסיקים, הקולגות בעבודה, השותפים, השותפים העסקיים. חוסר ההוגנות הזה ילווה אותנו עד אשר אנחנו נגיע, במהרה בימינו, בחודשים הקרובים, בשנה הקרובה, לתיקון משמעותי, תיקון תרתי משמע – תיקון של החוק, תיקון בלב האומה.
המציאות מלמדת אותנו – ואנחנו שומעים את זה שוב ושוב כאן בבית הזה, בוועדות השונות – על שחיקה מתמשכת בחוסן, בתחושת ההוגנות, בהתייצבות למשימות השונות. המחסור בכוח אדם בצה"ל כבר מזמן איננו בעיה תיאורטית או סוגיה משפטית מופשטת; הוא הפך לאתגר מבצעי משמעותי בשטח, שמשפיע באופן ישיר על הכשירות של מערכת הביטחון לנוכח חזיתות שלא נסגרות, ובחלקן לא נסגרות בכוונת מכוון או במדיניות – כשאפשר לבחור אחרת, תוך שמירה ותוך הגברת הביטחון של מדינת ישראל ותושביה.
רק שלשום, בוועדה לענייני ביקורת המדינה, שאני עומד בראשה, קיימנו דיון בנושא המיון והגיוס לצה"ל, והדגש היה על הפעולות הקונקרטיות שהצבא ומערך הגיוס מקיימים כדי למצות את הגיוס באוכלוסיות השונות. האוכלוסייה החרדית לגווניה היא רק אחת מהן. אנחנו ממצים, במאמצים לא פשוטים ובצורך באיזון פנימי בתוך צה"ל, את גיוס הבנות, הנשים – ואני מזכיר, אנחנו מדברים על גיוס בני ישיבות, קרי: הגברים שמתחנכים בחינוך החרדי, שאנחנו כל כך זקוקים להם במערכות השונות של ביטחון המדינה, ואנחנו בכלל שמים בצד מגזר שלם, 50%, הן הנשים הצעירות החרדיות. אני לא מצליח להבין איך אפשר לוותר על הדרישה, שהיא זכות מאין כמוה, להורות על מציאת דרכים לשותפות ונשיאה בנטל של הנשים. אנחנו רוצים לראות את זה גם במגזר הדתי – עוד ועוד התייצבות של נשים למשימות הלאומיות; זה קורה וזה צריך להמשיך לקרות. ויש לנו את מגזר המיעוטים, שחשוב לשלב אותו במשימות הכלליות; ויש לנו עוד מתנדבים ופטורים, אנשים שחיים בחוץ לארץ, אנשים שנמצאים במצבת כוח האדם אבל לא מתייצבים. וכל הללו הם יעד לפעולה של אכ"א, של מערכת הביטחון. החוק הזה בעצם שולל את העשייה החיונית לביטחון ישראל ותושביה, וחמור מכך – לתחושת הצדק וההוגנות של כולנו.
אני משוכנע, אדוני היושב-ראש, שאנחנו נמצאים בסיטואציה שבה הרצון – הבולימיה של הקואליציה לעת הזו, בימים הללו – הוא להעביר עוד ועוד חוקים ולדפן את דופנות ואת קירות המבצר האידיאולוגי הפסול שהקואליציה מקדמת כעת. אגב, אני משוכנע שבהתנגדות של חלק משמעותי מחבריה, מעבר למי שמעז להצביע נגד ההנחיות, העשייה הזו תיתקל ב-backfire, בתגובה ברורה, בממשלה אחרת, יהיה הרכבה אשר יהיה. אין מצב, אין יכולת אמיתית למדינת ישראל לשאת עוד חודשים ספורים, שבועות כאלו, כמו השבועות הבולימיים, המביכים, הציניים, הפוגעניים בחזון של האיש הזה, שאמר לנו: לכו לארץ ישראל ותבנו מדינה דמוקרטית ליהודים. תודה רבה.
812 מילים של אלון שוסטר. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.