אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, את הנאום שלי אני רוצה להתחיל בסיפור, בחיים עצמם. אני רוצה לספר לכם על בניין מגורים במרכז הארץ – הוא יכול להיות בפתח תקווה, הוא יכול להיות בראשון לציון. האמת, הוא לא חייב להיות במרכז הארץ, הוא יכול להיות גם בבאר שבע, הוא יכול להיות גם בכרמיאל. אבל בקומה השלישית בדירה 7 גר בחור חילוני. הוא סיים תיכון, הגיע הצו הראשון בשלב מסוים, הגיעו מיונים, סיירות, אולי טיס. ואז לאחר כמה זמן הגיע צו גיוס. אותו בחור הוא גם תלמיד מצטיין. מה זה מצטיין? הכי מצטיין בכיתה, מסתבר שהוא התקבל ללימודי רפואה באוניברסיטה נחשבת מאוד בישראל. אז הוא חושב וחושב ואומר לעצמו: החלטתי שאני לא מתגייס, אני לא מתייצב. מבחינתו, ללמוד רפואה זה ערך עליון. הוא רוצה לסייע לחלשים, הוא רוצה לסייע לחסרי ישע, הוא רוצה מאוד לקדם את מערכת הבריאות בישראל.
הגיע יום הגיוס, חבר הכנסת דוידסון – מי לא התייצב? נכון, גיבור הסיפור שלנו מפתח תקווה, ראשון לציון, באר שבע. עוברים-חולפים להם 21 ימים, והוא הופך לעריק. בשלב הזה המערכת המשפטית הצבאית במלוא כובד משקלה יודעת מה לעשות איתו. המשטרה הצבאית תגיע, הוא יובא בפני שופט, והוא ישלם מחיר כבד על הבחירה שלו. סביר להניח שגם ישב בכלא. אגב, גם הבושה הציבורית תבוא, הרי במגזר שאליו שייך אותו בחור, להתגייס לצבא זה ערך עליון, זו זכות, זה לא דבר שבכלל אפשר להתפשר עליו.
עכשיו, בוא נעלה קומה אחת למעלה באותו בניין בדיוק – בקומה הרביעית בדירה מס' 10 גר בחור חרדי. הגיע גיל הגיוס – אגב, הגיע הצו הראשון, אבל הוא לא הגיע בכלל הביתה, כי מי שאסף את הדואר לקח את הצו הראשון, קרע אותו, ולאן זרק אותו? לאסלה. חולפים הימים, מגיע צו הגיוס עם תאריך ההתייצבות, וגיבור הסיפור החרדי שלנו, גם הוא מחליט: אני לא מתייצב. מה זה מחליט? הוא לא שקל אף פעם אחרת, הוא פשוט לא בא. זה לא שלו, זה לא קשור אליו, זה של אחרים, זה שלטון הכופרים, זה לא שלנו.
ואז מגיע החוק הזה, החוק שמונח כאן על השולחן; החוק הציני הזה, הבזוי הזה, שחברי הקואליציה – ואין לי מילה אחרת – ממש נסחטו ומחויבים להצביע בעדו. עכשיו, תקשיבו טוב למה שקורה בבניין הזה – אתם זוכרים את הבניין שלנו עם הקומות, קומה רביעית, קומה שלישית? המשטרה הצבאית, זו שאמונה על אכיפת החוק הצבאי, מקבלת הנחיה: היא יודעת שבקומה שלישית בדירה מספר 7 יש עריק; החילוני שהתקבל לימודי רפואה, צריך לקחת אותו בגלל שהוא לא התייצב. אז הם באים אליו, הם לא שואלים יותר מדי שאלות – אם הוא תלמיד חכם, מה הוא חושב, אם הוא סטודנט מצטיין לרפואה, מה הערכים שלו, אם הוא חושש שאם הוא יתגייס אולי הוא לא יהיה מספיק חילוני, אולי בכלל הצבא יחזיר אותו בתשובה כי הוא יאכל כשר בצבא – הם לא שואלים אותו, הם פשוט דופקים בדלת, ומה עושים? לוקחים אותו למעצר. הוא, חבריי, משלם את המחיר, בצדק. הקריירה המוקדמת שחלם עליה, הקריירה הרפואית שלו נעצרת, השם שלו מוכתם – כי במגזר שהוא נמצא, לא להתגייס לצבא זו בושה. הוא מובל בצדק למערכת משפטית צבאית קשוחה שממצה איתו את הדין.
אבל אותה משטרה צבאית, אותו צה"ל, מגיע ממש באותו היום גם לקומה הרביעית. אתם במתח? כי בקומה הרביעית בדירה מס' 10 מי גר? נכון, הבחור החרדי. הם יודעים הרי שהבחור החרדי לא התייצב. אבל אז, רגע לפני שהחייל בא לדפוק בדלת, אומר לו המפקד: עצור, אל תפתח את הדלת הזאת. למה, אומר לו החייל, למה? אומר לו המפקד: הוא מוגן. למה הוא מוגן? שואל החייל את המפקד. אה, זה פשוט, כי סדרו לו שכפ"ץ. שכפ"ץ? אה, לא, לא שכפ"ץ כמו שאתה מכיר, לא שכפ"ץ צבאי – שכפ"ץ משפטי. זה אומר שבו אנחנו לא יכולים לגעת. החייל לא יודע את נפשו. הוא מתקשר לאבא שלו, כי הוא זוכר שאבא שלו בחר בליכוד. הוא אומר לו: אבא, מה עשית? אתה יודע שבקולות שלך אנחנו נותנים פטור לחרדים לא להתגייס לצבא? האבא לא יודע מה לענות לו, בצדק.
אני פונה אליכם, חברי הכנסת שלא נמצאים פה, אדוני השר, אתם אלה שמייצגים גם את אזרחי ישראל המשרתים, יש לכם הרבה מאוד בוחרים שנושאים בנטל. תסתכלו לי, תסתכלו להם בעיניים ותגידו, תגידו לי: זה שוויון? זו דמוקרטיה? עכשיו, אל תהפכו את השיח הזה לשיח על דת או שיח על לימוד תורה או על אורח חיים. אנחנו מדברים פה על החוזה הישראלי הבסיסי ביותר, החוזה שאומר שאם כולנו חיים באותה מדינה וכולנו זקוקים להגנה של צה"ל – ואנחנו זקוקים להגנה של צה"ל – אז כולנו גם נושאים באותה אחריות. כשאנחנו מעניקים חסינות לקבוצה אחת שיש לה כוח פוליטי מופרז, אנחנו לא רק עושים עוול לבחור מהקומה השלישית, אנחנו מפוררים את היסודות של המדינה כולה.
איך אפשר? איך אפשר? אני שואל גם את האנשים פה ביציע. תגידו, איך אפשר להסביר ללוחמים וללוחמות שלנו, למשרתי המילואים, שחוזרים הביתה מאובקים ועייפים אחרי ששמרו על כולנו, אחרי מלחמה שנמשכת כמעט שלוש שנים, אחרי שהם ראו את החברים שלהם נהרגים ונפצעים? מה נסביר להם? מה נגיד להם, כשהם רואים עשרות אלפי חרדים פשוט מקבלים פטור, פטור משירות צבאי? מדובר פה בצעירים בריאים, כשירים, שיכולים ממש להחליף אותם, שיכולים להקל עליהם, שיכולים לגרום להם לראות את המשפחה שלהם יותר, ללכת לבית העסק שלהם. מה נגיד להם? שאנחנו מדינה שוויונית? אנחנו לא. זו לא מדינה שוויונית, זה לא שוויון. החוק הזה מנציח באמת בחוצפה ובאות קלון שאי-אפשר למחות כמדינה, שהצדק תלוי בכתובת המגורים שלך או יותר נכון, במגזר שאליו אתה שייך.
עכשיו, תראו, אני שומע את הקולות שאומרים לי: תשמע, זו פוליטיקה, אין מה לעשות. האמת, הלוואי וזה היה רק עניין פוליטי. זה לא עניין פוליטי. בימים האחרונים כולנו קראנו את המכתב של הרמטכ"ל, האיש שאמון על הביטחון של הילדים של כולנו, האיש, אגב, שמונה על ידי הממשלה הזאת, הממשלה הזאת של הימין מלא מלא מלא מלא – שמענו איך הוא מזהיר אותנו בבירור. החוק הזה הוא לא צעד טכני, שנותנים איזשהו פטור, איזו הוראת שעה – זה תמריץ, תמריץ שלילי, אקטיבי, לאי-התייצבות לשירות צבאי.
עכשיו, אם צה"ל אומר שזה מנוגד לצרכים שלו, לצרכים המבצעיים שלו, הוא לא מתכוון לטבלאות אקסל, הוא מדבר על היכולת שלנו לנצח במלחמה הבאה. לא למדנו שום דבר? לא למדנו להקשיב לאזהרות הצבא? אתמול עמד פה חבר הכנסת דוידסון ותיאר איך פסע לפני שאישרו פה את עילת הסבירות הוא יצא החוצה, והוא ראה חמישה אלופי צה"ל יושבים ומחכים. הוא שאל אותם: מה אתם עושים פה? הם אמרו לו: אנחנו רק רוצים להזהיר מפני התפוררות הצבא. ואת הסוף אנחנו כבר יודעים.
הרמטכ"ל מדבר על הצורך שלנו בכוח אדם איכותי, בכמות מספקת של לוחמים ושל תומכי לחימה. כשאתם, אנחנו, פה בבית הזה מחוקקים פה חוק שאומר שלא יינקטו צעדים נגד עריקים, אנחנו אומרים לכל חיילי צה"ל: ההקרבה שלכם, המסירות שלכם, השליחות שלכם, הן פשוט מובנות מאליהן, ואגב – רק בגלל שאין לכם מפלגה שמצליחה לסחוט לכם פטור משירות, כי אם הייתה לכם מפלגה, הייתם יכולים ללכת ללמוד רפואה, לפתח תחביבים שלכם.
אז אני שואל את ממשלת ישראל, ממשלת 7 באוקטובר: אתם באמת רוצים להיות ממשלה שפוגעת ביכולות של צה"ל, ביכולות של צה"ל להגן עלינו? אתם באמת חושבים שניתן לנהל צבא עם כשאתם מעודדים ציבור שלם לא להגיע אליו? המציאות הביטחונית שלנו דורשת אחריות, היא דורשת גיוס, היא דורשת שכולנו נהיה תחת האלונקה יחד. והחוק הזה הוא סכין בגב של כל משרת ומשרתת בצה"ל, הוא סכין בגב הלוחמים, הוא סכין בגב המילואימניקים, הוא סכין בגב המשפחות השכולות, הוא סכין בגב הפצועים ומשפחות הפצועים. ואז, כאילו לא די בכל הטוב הזה, אנחנו מגיעים לשיא הציניות באותה נשימה ממש. ממש פה באותה מליאה, ממש באותה דרך, אותו מושב, מונחת כאן הצעה להאריך את השירות הצבאי ל-32 חודשים.
אני רוצה לפנות לקהל בבית: תעצרו רגע ותחשבו על המסר המעוות הזה. מצד אחד נותנים פטור גורף לעשרות אלפי חיילים פוטנציאליים, ומצד שני מאריכים את השירות הצבאי לחיילי החובה היום. במקום שילכו ללמוד, במקום שילכו לטיול הגדול שלהם, במקום שיתחילו לפתח את החיים שלהם – לא, לא, לא, יש צרכים פוליטיים, הממשלה הזאת צריכה לשרוד עוד שבועיים. אז מה אנחנו אומרים לחיילים, באמת, שנמצאים עכשיו בעזה, בשירות מילואים ארוך, מתיש, אנשים שעזבו את העסק שלהם? אתה, בגלל שאתה משרת, אנחנו נכביד עליך. למה? כי חסרים חיילים, צה"ל במצוקה, אתם צריכים לשאת בזה. אבל אתם, הקבוצה השנייה – לא, לא, לא, לא, אתם לא צריכים להגיע, אתם תישארו פה, ואנחנו נגן עליכם מכל השלכה משפטית.
תגידו, איך אפשר? איך אתם יכולים להסתכל על החיילים האלה בעיניים? איך הממשלה הזאת מעיזה להסתכל לאימא של חייל קרבי ששולחת את הבן שלה לעוד תקופה ארוכה של שירות, ולהגיד לה: אנחנו מאריכים לו את השירות, אבל אנחנו לא מוכנים לאכוף את החוק על מי שבוחר לא להתגייס בכלל? זה עולם הפוך, חברים. זה עולם שבו אנחנו מענישים את מי שבוחר בטוב, ומתגמלים את מי שבוחר בהשתמטות. זו לא הנהגה, זו הפקרות.
כבר אמרתי לא פעם שאני מאמין בערך של לימוד תורה, אני מכבד כל אדם שבוחר להקדיש את חייו לרוח, אבל אני לא מקבל את העובדה שערך אחד הופך להיות דגל שחור מעל חובת השירות למדינה. מדינת ישראל היא לא רק סטרטאפ ניישן, היא צריכה להיות מגדלור של ציונות. והציונות הזאת מהיום הראשון שלה מושתתת על השותפות, ושותפות זה להבין שכולם נושאים בנטל. בחוק הזה אתם מחריפים את הקרע. אתם מעמיקים את הפער. אנחנו גורמים לאזרחים החילונים, הדתיים-לאומיים וגם הדרוזים להרגיש שהם לא חלק ממערכת צודקת. אנחנו דוחפים אנשים לא להאמין במדינה הזאת. וזו – זו הסכנה הקיומית הגדולה ביותר למדינה.
חבריי לקואליציה, יש לכם ילדים, יש לכם אחים, יש לכם משפחה שמשרתת – תשאלו את עצמכם: האם החוק הזה עושה טוב למדינת ישראל? האם הוא מחזק את הצבא? האם הוא מחליש את הצבא? מנהיגות אמיתית היא היכולת להגיד "לא" גם כשזה קשה; היא היכולת להגיד שהביטחון של המדינה קודם.
אבל אני רוצה להגיד לאזרחי ישראל, לצעירים, לאנשים שמביטים אל הבית הזה: בעוד שלושה חודשים נחליף את השלטון. בעוד שלושה חודשים נוכל להסתכל לכם בעיניים, להישיר אליכם מבט, להגיד לכם: בואו נספר ביחד סיפור ישראלי חדש, סיפור ישראלי שיש בו שוויון, שיש בו הוגנות, להביא אנשים בעלי יכולת, בעלי ניסיון, ונתקן את המדינה הזאת – רק ביחד. תודה רבה.
1,599 מילים של עוז חיים. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.