קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
איפה השר? החליט לא – השר ישן, אני מבין.
אה, תשואות. תשואות זה משהו אחר. זה אנשים שעושים סיבוב על המדינה, שוק המניות.
אדוני היושב-ראש, רוב האנשים חושבים שכלכלה – זה קשור למה שאמרת – רוב האנשים חושבים שכלכלה עוסקת בכסף; כלכלה עוסקת באמון. אתה עובד כל החודש כי אתה אומר: המעסיק ישלם לי בסוף החודש – זאת הבעת אמון. אתה מעביר חלק מהכסף שלך לקופת גמל כי אתה אומר: כשאני אהיה זקן, קופת הגמל תחזיר לי את הכסף – זאת הבעת אמון. אתה משלם מיסים כי אתה מאמין שהממשלה תשתמש במיסים שאתה משלם לחינוך של הילדים שלך, או לממן את המחלקה בבית החולים שבה גרה סבתא שלך, שתהיה בריאה – גם זו הבעת אמון. אתה באמת מאמין למערכת שהיא תשתמש נכון בכסף שלך.
אזרחי ישראל עובדים קשה, כמובן, ואז מעבירים חלק נכבד ממשכורתם לידי הממשלה – זו הבעת אמון שאין שנייה לה. אם הממשלה מועלת באמון הזה, המשבר הכלכלי הוא בלתי נמנע. היושב-ראש, ברשותך.
תודה רבה. התקציב שמונח היום מול הכנסת הוא תקציב שאי-אפשר לתת בו אמון. התקציב הזה מבוסס על נתונים שכל אנשי המקצוע אומרים שהם שקריים ועל הערכות שמוסדות מכובדים כמו קרן המטבע העולמית, למשל, הודיעו שאין שום קשר בינן לבין המציאות. הטילו מיסים על האזרחים, אבל משרדים ממשלתיים מיותרים לגמרי לא נסגרו; שרים שלא עושים שום דבר לא פוטרו; הכספים הקואליציוניים ממשיכים לזרום באין מפריע.
זהו, זה רק סמלי שכשאני מדבר על שרים שלא עושים שום דבר, עומדים פה השרים שלא עושים שום דבר ומפריעים, אבל ראוי לטפל בזה.
כל סיוע למעמד הביניים או עוכב או בוטל, והציבור לא מטומטם, הוא מבין בדיוק מה הוא רואה – הוא רואה ממשלה עם יכולות ניהול מאוד ירודות, שאיבדה עניין באזרחיה, והתוצאה היא משבר אמון.
מה קורה במשבר אמון כלכלי? במשבר אמון כלכלי כל אחד חושב רק על עצמו. האזרחים אומרים לעצמם, בצדק: אם הממשלה לא מתעניינת בי, למה שאני אתעניין בממשלה? כסף שהיה אמור להיות מושקע בישראל נודד לשווקים אחרים והחוצה; מעסיקים לא יעלו שכר לעובדים במצב כזה, כי הם אומרים: מצב השווקים לא הולך להשתפר, אין סיבה להעלות שכר; יזמים לא פותחים עסקים חדשים; קבלנים לא בונים; המחירים עולים, כי האזרחים מבינים שהממשלה רק תעלה עוד ועוד מיסים, וכמו שאנחנו רואים, הרי בעוד שבוע מעכשיו תהיה עליית מיסים רחבה במיוחד.
מה צריך לקרות כדי שנצא מהמשבר? יש לא מעט דברים שאפשר וצריך לעשות, אבל התנאי הראשון וההכרחי, שאי-אפשר בלעדיו, הוא ממשלה שאפשר להאמין לה. וממשלה שאפשר להאמין לה היא ממשלה שמקצצת קודם כול בהוצאות של עצמה, שיש בה צניעות, שיש בה חריצות, שמסוגלת להציב לאזרחים חזון כלכלי ברור, שמבוסס בעיקר על משפחות צעירות של אנשים עובדים; ממשלה שיש לה יכולות ניהוליות גבוהות, שקמה בבוקר וזוכרת שהדבר הכי חשוב בכלכלה, הנכס הכי חשוב לכלכלה, הוא מעמד הביניים, שמעמד הביניים הישראלי, בעיקר הורים צעירים, אנשים שקמים בבוקר, עובדים בשביל המשכורת, שכירים, עצמאים, הוא הבסיס לכלכלה. אם הממשלה לא תעבוד אצלם, הם לא יעבדו אצלה, ואם הם לא יעבדו אצלה, אין בסיס כלכלי למדינת ישראל.
זה מה שקורה עכשיו. לאזרחים הצעירים האלה אין אמון בממשלה הזאת, כי היא לא ראויה לאמון, ולפיכך, אין לכלכלה שלנו לאן להתקדם, לא עם התקציב הזה ולא עם הממשלה הזאת. אין לנו היום את הממשלה הנכונה, אין לנו ממשלה שאפשר לתת בה אמון. אבל יש לי בשורה אחת טובה: תהיה לנו. תודה רבה.
532 מילים של יאיר לפיד. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.