קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
כבוד היושב-ראש, עמיתיי חברי הכנסת וחברות הכנסת, למי שלא יודע, היום ערב חג המולד. האם זה טריוויאלי שערב החג, בשעה 01:30, אנחנו עדיין עובדים? הארץ הזו היא ארץ ישוע, פה הוא נולד, מהמקום הזה היו הניסים, העמדות שכולנו למדנו מהם, והמסע הגדול עד לירושלים וכל הסיפור הכואב, שיש בו הרבה השראה לכל העולם. מה זאת אומרת שאנחנו עובדים בערב חג המולד? זאת אומרת שזו מדינה או ממסד אטום, אטום לגמרי – אטום לגבי מיעוט, אטום לגבי ערכים, לא מכבד קבוצות בקרב החברה, דורס, לא מעניין אותו. ואיפה? דווקא במולדת הזו, המולדת של ישוע הנוצרי.
אני רוצה להגיד לבני עמי: (אומר דברים בשפה הערבית, להלן תרגומם: חג שמח, תהילה לאל במרומים, שלום על הארץ, שלום על עזה ושמחה לאנשים. הארץ הזאת, הארץ של האדון ישו, היא היכן שהבשורה בנצרת, היכן שהייתה לידתו בבית לחם, היכן שברח זמנית למצרים, היכן שהייתה ההתחלה בנצרת, כפר כנא שבגליל, כפר נחום – הר ניצנה, העלייה לירושלים, בית עניה, הוויה דלורוזה והצעדה האדירה והמסר האדיר בירושלים. אני רוצה לומר לכל בני עמנו חג שמח.)
כבוד היושב-ראש, רבותיי חברי הכנסת, ודווקא מהצד הזה, היום ישבו ראשי האופוזיציה, ראש האופוזיציה יאיר לפיד. הזמנתם את כולם חוץ ממני וממנסור עבאס.
כן, אבל, אבל לא ממקום של נחיתות אלא ממקום של שוויוניות. צריך שהישיבה תכלול את כולם, כוללת, שתכלול את כולם. אין פה אנשים לגיטימיים ואנשים לא לגיטימיים.
אין ראשי רשימות שהם לגיטימיים וראשי רשימות שהם לא לגיטימיים. אני רוצה להגיד לכם משהו על נתניהו, שאני נגדו במקום הכי מהותי: כשהיה ראש אופוזיציה, לא עניין אותו שום דבר חוץ מלהפיל את הממשלה. הוא הצביע בעד איחוד משפחות, הוא הצביע בעד כל חוק נגד הממשלה. לא עניין אותו שום דבר, לא ראה שום דבר; עשה את הכול בשביל להפיל את הממשלה. אני חושב, כך צריכה להתנהג אופוזיציה. האופוזיציה הזאת צריכה לעשות את הכול בשביל להפיל את הממשלה הזו, ולא להתגזען כלפי הערבים שהם לא לגיטימיים, אלא להזמין אותם.
ואני אומר את זה לא ממקום של נחיתות – לא רק בגלל שאני כל כך גאה בערכים האנושיים שלנו, או באלטרנטיבה המוסרית שאנחנו מציבים לכל החברה ולכל הפוליטיקה בישראל – אלא ממקום די ברור: אני יודע שמצד אחד אנחנו, האזרחים הערבים, לבד לא יכולים להחליף את הממשלה הזו ואת המדיניות הזו, אבל אני יודע גם שבלי האזרחים הערבים זה לא יכול לקרות. לכן, צריך להפנים את המשוואה הזו ולשתף פעולה על בסיס של ערכים אוניברסליים מול הפשיסטים הללו.
אני רוצה להגיד לכם שבמשך ההיסטוריה, כל המתח הזה בין קבוצת מיעוט לבין הרע מול הרע ביותר היה המתח הזה. חברת הכנסת ד"ר הרכבי, אני רוצה לספר לך כמה דוגמאות מההיסטוריה. הייתה מלחמה בין הצפון לבין הדרום בארצות הברית. לינקולן כל כך רצה את השחורים, שיהיו לצידו נגד הדרום, אז הוא ניהל משא ומתן עם פרדריק דאגלס, מנהיג השחורים, וביקש ממנו להיות לצידו נגד הדרום. דאגלס אמר לו: אנחנו מוכנים, וזה מאבק צודק, אבל מה עם החירות שלנו? מה הייתה התשובה של לינקולן? סליחה, זה לא עכשיו, עכשיו יש נושא גדול, צפון נגד דרום, מה לכם, אתם השחורים? אחר כך. אחר כך. זה קורה כל הזמן. מכלא ברמינגהאם, אלבמה, המכתב של מרטין לותר קינג – את יודעת מה הייתה הכותרת שלו? הכותרת שלו כל כך קולעת: Why we can’t wait, למה אנחנו לא יכולים לחכות. למה הוא ענה כך ולמה זו הייתה הכותרת? כי תמיד אומרים למיעוט: תחכו, זה לא הזמן שלכם, עכשיו יש אירוע גדול.
את יודעת, ד"ר הרכבי, שזה אותו מאבק של הנשים יחד עם תנועות לאומיות. תנועות לאומיות נאבקו למען השחרור הלאומי. הנשים היו חלק מהן, הנשים ביקשו את הזכויות של הנשים. מה הגברים ענו להם? זה לא הנושא של הנשים עכשיו, עכשיו זה מאבק לאומי למען עצמאות, ויש כוחות שמרנים איתנו, והם יכעסו אם תבואו אתן, אם תדרשו את הזכויות שלכן. הם יכעסו. עכשיו לא אתן. זה קורה כל הזמן.
את יודעת שבמאבק נגד ההפיכה המשטרית, כל פעם שרצינו להשתתף בהפגנות אמרו לנו: אבל אל תגידו את המילה "כיבוש", זה לא הזמן. יכעסו אנשים מהימין המתון, אנשים מהמרכז יעזבו אותנו, וכך ניחלש מול הממשלה הזו. אל תזכירו את המילה כיבוש. זה כל הזמן קורה בין המיעוט לבין הקבוצה ההגמונית לבין הרעים ביותר.
אני רוצה לספר משהו מהתרבות הערבית. אבו אל-כאמל ואבו-מוחמד, זה סיפור מעניין מהתרבות הערבית. אבא של ענתרה בא אליו ואמר לו: (אומר בערבית: תילחם, ענתרה,) תשתתף איתנו במלחמה נגד השבט השני. ענתרה ענה לו: (אומר בערבית: העבד לא יודע להילחם,) העבד לא יודע להיאבק, (אומר בערבית: הוא יודע רק לחלוב ולמנוע מהעגל לינוק.) אבא שלו עזב אותו והתחיל להיאבק נגד השבט השני, עד שהבין שהוא לא ינצח בלי ענתרה. אז חזר אליו שוב ואמר לו: (אומר בערבית: תילחם, כי חופשי אתה.) אני נותן לך את החירות שלך, אבל בוא תשתתף איתנו. זה הסיפור.
עוד סיפור, (אומר בערבית: הו כסיסת ציפורניים). אני חושב שבינינו לבין המרכז-שמאל יש בדיוק – מי יגיד: (אומר בערבית: אחח, כואב לי;) מי הראשון שיגיד: אתה יודע מה, אני מוותר; או שאנחנו נגיד: אתם יודעים מה, אנחנו מול ממשלה פשיסטית נוותר, נהיה רזרבה, מילואימניקים שלכם במאבק מול הימין, או שהם יוותרו. אז (אומר בערבית: בכסיסת הציפורניים,) במאבק הזה בינינו לבינם, מי ירים ידיים קודם, אנחנו או הקבוצה ההגמונית הזו? אני חושב שזו מערכה ראויה. זו מערכה ראויה – או שנגיד מלכתחילה: לא מעניין אותנו סוגיית העם הפלסטיני, לא מעניין אותנו. מעניין אותנו רק תקציבים ורק להיות רזרבה, ורק להיות מילואימניקים שלכם. זו דרך. אבל יש דרך אחרת – להגיד להם: בלעדינו אין לכם רוב מול הפשיסטים. אתם תכבדו אותנו, והדרך שלנו צודקת, ושוב, בלעדינו לא תנצחו.
לעשות ישיבה של ראשי האופוזיציה בלי הנהגת האוכלוסייה הערבית – איך הם מסבירים את זה? איך הם מסבירים את זה? שאנחנו לא לגיטימיים? למה לא לגיטימיים? אולי בגלל שאנחנו בני המולדת הזו? אולי בגלל שאנחנו עושים פשרה היסטורית על בסיס מדינה לצד מדינה? אולי בגלל שאנחנו רוצים שוויון אמיתי בין הערבים ליהודים? אנחנו לא צריכים לחזור אחורה. הם צריכים לחזור אחורה, ואנחנו נישאר איתנים בעמדות שלנו. אני חושב שזה מאבק ראוי, ואני בטוח שיש המונים בקרב הציבור שמצביע למרכז-שמאל שכשהם שומעים אותי, אומרים: הוא צודק. ואנחנו צריכים להלחיץ אותם, אנחנו צריכים להישאר איתנים בערכים השוויוניים והצודקים שלנו. תודה רבה.
979 מילים של איימן עודה. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.