קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
כבוד היושב בראש, כנסת נכבדה, האמת, אני חייבת להתחיל בתחרות הזו שבין שרי הממשלה, איך כל אחד רוצה כאילו להראות כמה שהוא גזען, אבל בפועל הוא גורר את המדינה למקום של דיקטטורה. ראינו לפני כן את ההצהרה של שר הביטחון שמבקש לא להפעיל מעצר מינהלי נגד מתנחלים. שתבינו, אנחנו נגד מעצר מינהלי מכל סוג שהוא, ולא משנה כלפי – – –
זה – כן. עכשיו יוצא השר לביטחון – שאמור להיות לביטחון, אבל הוא לכישלון – לאומי, ומבקש ומתערב כדי שלא יהיו הריסות של בתי כנסת בבני ברק. כמובן שאנחנו נגד הריסת בתים בכלל, ונגד הריסת מקומות קדושים בפרט. אנחנו ראינו אותו, איך שהוא שמח שהוא נתן את ההוראה להריסת מסגדים ביישובים הבלתי-מוכרים ובמקומות אחרים. אז אני לא מבינה מה יותר מזה שנקרא "אפרטהייד". מה יותר מזה, תגידו לי? לאן עוד אנחנו רוצים להגיע? לזה שלא עולים לאוטובוס ערבים, למשל? שיש אוטובוס לערבים ואוטובוס ליהודים? מה עוד? אז אני מציעה לאלה שחושבים שהם באמת מנהלים את המדינה, או שהם הכתובת העיקרית בממשלה, שייקחו אחריות ויסתכלו על מה שקורה סביבם.
אנחנו מדברים על הצעת תקציב נוסף, ועוד מעט תגיע עוד הצעת תקציב, של 2025. ואני רוצה לשים על השולחן שלוש סוגיות מרכזיות שמעסיקות את החברה הערבית, ואני מקווה שהן חשובות גם לחברה הישראלית בכללותה.
קודם כול – תאונות הדרכים. שנה קטלנית שאי-אפשר לתפוס. אנחנו מדברים על 428 הרוגים בשנה הזו – זינוק של 22%. הנתון הכי זועק זה שאנחנו מדברים על 155 הרוגים מהחברה הערבית, שזה מהווה 60%. תארו לעצמכם שאנחנו כחברה 20% מהאוכלוסייה, אבל בתאונות הדרכים אנחנו כפול שלוש. אני שואלת: איפה השרה? מה היא עושה?
לא, לא את, יקרה. את, יש לך תפקיד אחר. אני מדברת על שרת התחבורה. לאיכות הסביבה עוד נגיע, אבל לא עכשיו.
אז איפה השרה, באמת? כאילו למדה מכל הנסיעות והכנסים שבעולם שאפשר באמת, ויש תוכניות להוריד את אחוזי ומספרי הנרצחים בכבישים? אני אומרת לכם, כואב הלב לראות איך שבן רגע משפחות שוכלות ומאבדות את היקרים להם מכול. בשבוע שעבר אני הייתי בעראבה, ששם נהרג ילד בן שבע, מוחמד סלאמה עאסלי. כל האשמה שלו שהוא רצה קצת לעשות הפוגה מכל הלחצים ויצא עם (אומרת בערבית: האופניים) – –
– – האופניים. אימא שלו לא ציפתה שהיא תראה אותו בפעם האחרונה. זה לא גזרת גורל. למה? ביישובים הערביים אני עכשיו חולמת כאילו על מדרכות ועל מסלולים לאופניים ועוד לאופניים חשמליים ולא יודעת מה. זה נמצא בהרבה יישובים בתוך החברה הישראלית. אבל אני אומרת לכם בוודאות מוחלטת: באף יישוב ערבי אין. אז עד מתי? עד מתי אנחנו נהיה בסיטואציה הזו? עד מתי לא יהיו לנו מדרכות להליכה? עד מתי לא יהיו לנו כבישים מסודרים? עד מתי לא יהיו לנו תמרורים כמו שצריך? עד מתי לא יהיו לנו אזורי תעשייה ותעסוקה בקרבת היישובים, והילדים והגברים והנשים שלנו יצטרכו לנסוע שעות על גבי שעות כדי להגיע למקומות העבודה? אתם יודעים כמה נשים כל יום עושות נסיעה בשעות הבוקר המוקדמות מהצפון לדרום כדי להביא (אומרת בערבית: פת לחם למשפחות שלהם)?
אגב, זו הזדמנות. היום זה היום האחרון בסמסטר הזה בבתי הספר היסודיים. אני רוצה לפנות (אומרת בערבית: למורות ולמורים הערבים, ואני רוצה להגיד להם: תהיו בריאים על המאמץ שעשיתם בסמסטר שעבר, ובעזרת השם תחזרו אתם והתלמידים שלכם לבתי הספר בריאים ושלמים, בלי שנאבד בחופשה הזאת עוד תלמידים ועוד מורים.)
אני מאחלת למורות ולמורים ולתלמידים שיצאו היום לחופשה בבתי הספר היסודיים שיזכו לחופשה נעימה ובטוחה ושיחזרו בשלום לסמסטר הבא. הגיע הזמן שלפחות השרים ילמדו ערבית. לפחות.
הנושא השני – פשיעה. אנחנו כבר עם 237 נרצחים בחברה הערבית. גם השבוע בעראבה, בעיניי היה, הוא כבר יותר מדי, אבל היה יותר גרוע מהכול, שכובלים כאילו, קושרים בן אדם בידיים, ברגליים, שמים אותו ברכב ושורפים אותו חי. באמת, איפה המשטרה? איפה המשטרה? מה היא עושה? מה השר עושה לגבי זה? למה אין מאמצים למנוע את זה? למה לא תופסים מישהו במקום ומלמדים את כל העולם לקח בזה שמגישים כתב אישום? וכן, עם עונש מרבי, כדי שכולם ילמדו שחיי אדם מקודשים וקדושים. אבל מה, לא השר, לא הממשלה – לאף אחד לא אכפת. איפה התוכנית למיגור הפשיעה בחברה הערבית שרע"ם, (אומרת בערבית: הרשימה הערבית המאוחדת,) הביאה בקדנציה הקודמת, בממשלת השינוי? תוכנית קיימת, בדוקה, הוכיחה את היעילות שלה. איפה היא? למה היא לא מיושמת? איפה התקציבים? (אומרת בערבית: חלפו עם הרוח, הלכו ולא חזרו, יצאו בלי לחזור, כי החיים של הערבים זולים במדינה הזאת.) כי לא לשר, לא לממשלה, ובטוח גם לא לשותפים בתוך הקואליציה – אחרת היו מתרעמים ומבקשים ומביאים דברים כדי לחייב את הממשלה לחזור ולהיצמד לתוכנית למיגור הפשיעה והאלימות.
יוקר המחיה – כבר באמת אין יכולת להסביר יותר בסוגיה הזאת. מה, מה עוד אפשר להגיד על ראש הממשלה? אנחנו יודעים שאנחנו במצב של מלחמה ושיש צורך בתקציבים, אבל יש הרבה אופציות להביא את אותם תקציבים חוץ מעל גבם של המוחלשים. לאזרחים כבר יש קושי במנה חמה ביום-יום שלהם, ואת זה אני לא ככה סתם אומרת. הדוח של הביטוח הלאומי הראה בוודאות בשבוע שעבר ש-5% מהאזרחים מוותרים בעל כורחם לפחות על שלוש ארוחות חמות בשבוע, כי אין להם אפשרות. אנשים מוותרים על תרופות מרשם שהם חייבים לקחת. הגענו למצב שאנשים חוסכים בבריאות שלהם; אולי כי הם יודעים שכבר אין אופק באוויר, ולכן עדיף ללכת מהר מהעולם הזה.
כואב הלב שישנו ראש ממשלה שהתגאה ועשה תעמולה פוליטית על גבם של הנזקקים ושל העניים, שמספרם מגיע לכ-2 מיליון אזרחים, מתוכם כ-900,000 ילדים וכ-150,000 זקנים. בושה. הוא לא דואג להם. לא עושים פיקוח על מחירים, לא נותנים סבסוד למצרכים בסיסיים, לאוכל בריא. אז תגידו לי, מה עושים השרים בממשלה הזאת? אנחנו רואים הפוך על הפוך: שר האוצר, שאמור לתת פתרונות תקציביים, עסוק בהתנחלויות ובכיבוש ובלהזרים תקציבים לשם. השר לביטחון, שאמור לתת ביטחון לאזרחים, עסוק בציוצים, בהפצת שנאה, בשיסוע. שר הכלכלה, שאמור לדאוג למחירים ולפקח – אנחנו יודעים כמה המחירים עולים, ואף אחד לא שואל גם בתקופת מלחמה מה יעשו האנשים; יאכלו אוכל לא בריא, מלא פחמימות, מלא סוכר, ואחר כך המדינה תשלם. זאת הנקודה העיקרית שהממשלה לא משכילה להבין, שהם חושבים שהם חוסכים, לכאורה – –
משפט אחד, ברשותך. – – רק מה, בעתיד הם ישלמו כפול, אולי עשר פעמים, על הרשלנות שהם עושים היום. תודה.
973 מילים של אימאן ח'טיב יאסין. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.