קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, אדוני השר, לילה טוב. למרבה הצער, במהלך היום הזה שלוש משפחות קיבלו דפיקה בדלת ששינתה את חייהן: המשפחה של סרן איליי גבריאל אטדגי מקריית מוצקין, המשפחה של נתנאל פסח מאלעזר והמשפחה הלל דינר מטלמון. יהי זכרם של הקדושים האלה ברוך.
באופן מנותק לחלוטין ובאותו ערב מתכנסים להם ראשי הקואליציה, וביניהם אתה, השר גולדקנופ, לדון בישיבת אינטרסים של חברי הקואליציה, ישיבה שבה דנים בהדחת היועמ"שית, במנותק לחלוטין מאירועי דהיום. למה? כי השר בן גביר מתעקש להדיח את היועמ"שית כתנאי להישארותו בקואליציה, השר לוין מתעקש לדון בוועדה לבחירת שופטים שוב, כי זה התנאי שלו, ובחדרי-חדרים, ברקע, דנים בחוק ההשתמטות. ברקע דנים בחוק ההשתמטות.
אז השר גולדקנופ, אני רוצה לומר לך ולספר לך שבואכה 15 חודשים למלחמה עקובה מדם הזו חיילי המילואים נאנקים, נשחקים. היום בוועדת החוץ והביטחון הגיעו שני חיילים שלא הספיקו להשתחרר מסדיר, ונכנסו למילואים. אחד מהם בוגר מגלן, והוא מספר לי: אל תדונו בהטבות לחיילים משוחררים, תביאו לנו מחליפים. אנחנו רוצים להתחיל את החיים שלנו. תדאגו שיהיו יותר חיילים. אי-אפשר שהמחזוריות הזאת לא תסתיים. אי-אפשר שנעשה 300 ומעלה ימי מילואים בשנה. אי-אפשר שבשנה הבאה יתוכננו לנו עוד 70 ימי מילואים. תדאגו שיהיה מישהו איתנו, שיעמוד איתנו מתחת לאלונקה. עוד זה מדבר וזה בא – צריך חיילים לגזרה הסורית, כי בצדק הוחלט שצה"ל יהיה באזור החיץ בסוריה וגם בחרמון הסורי, כי בצדק צריך יותר חיילים בגבול המזרחי, אדוני השר.
הצרכים הולכים וגדלים, וחיילי המילואים לא יכולים יותר לנהל את הקרב הזה בין המשפחה לבין שדה הקרב. זה לא מתכנס. חיילי הסדיר, גם איתם כבר מדברים על הארכת שירות, לא רק מילואים – לקחת את השירות הסדיר ולהאריך אותו מ-32 ל-36 חודשים, אדוני השר. זה פשוט לא נגמר.
ובוא נדבר על הפצועים, אדוני השר. היום היו פה יושב-ראש ארגון נכי צה"ל וראשת אגף השיקום. אתה יודע כמה פצועים יש היום בצבא רק ממלחמת חרבות ברזל? ל-60,000 פצועים התווספו עוד 13,500 פצועים מהמערכה האחרונה, אדוני השר, אנשים שהם גם פצועים פיזית וגם פצועים נפשית. ואנחנו עוד לא יודעים מי עוד נפגע נפשית, כי הפציעות הנפשיות מתבררות רק מאוחר יותר, אדוני השר. אגף השיקום מדבר על צפי של 100,000 פצועים במדינת ישראל, שגם להם נצטרך להושיט יד ולטפל בהם ולתת להם מענה, אדוני השר. חסרים היום רופאים באגף השיקום, חסרים פסיכיאטרים, חסרים עובדים סוציאליים. מדובר בתהליך שיקום פיזי ומנטלי ארוך מאוד, אדוני השר. השיקום לא מתחיל ונגמר בשיקום הרפואי, כי המבחן האמיתי של החברה הישראלית יהיה באמת להשיב אותם לשגרת חיים מלאה, לשלב אותם בלימודים, לשלב אותם בתעסוקה, לדאוג שהם ישתלבו במעגלים חברתיים, לדאוג שהם יקימו משפחות אחרי זה, אדוני השר. אלה אנשים שנתנו בשבילנו הכול, ואנחנו צריכים להושיט להם יד.
ואני אומרת עכשיו, בואו נסתכל על כל הדברים האלה ועל הצרכים של צה"ל ונבין למה אי-אפשר לחוקק חוק השתמטות. חייבים לגייס את כולם, אדוני השר. מבחינה כלכלית, יש ניתוחים של BDO וניתוחים של אגף התקציבים במשרד האוצר שאומרים שההפסד הכלכלי בשנה מעצם העובדה שמגייסים מילואים ויש פחות חיילי סדיר – מדובר על 30 מיליארד שקלים. כל גיוס של עוד 1,000 לוחמים בסדיר, צעירים בריאים בני 18, יכול לחסוך לאותם אנשי מילואים שדיברנו עליהם – כל 1,000 כאלה יכולים לחסוך 14 ימי מילואים לכל איש מילואים. זאת אומרת בוא נעשה חשבון: אם ניקח את השנתון של החיילים שאפשר לגייס מהציבור החרדי – זה שנתון של 14,000 שהולך וגדל, שיהיו בריאים – אם ניקח רק 1,000 ועוד 1,000 ועוד 1,000, נוכל לחסוך לכל אנשי המילואים 14 יום בשנה. הם לא יצטרכו לעשות 70 ימים; הם יוכלו לעשות 50 ימים. ואם נגייס עוד 1,000 חרדים, הם יוכלו לעשות קצת פחות, ונחזיר את המשק לאיזשהו סוג של תפקוד תקין, אדוני השר.
הבוקר הייתי באזכרה לזכרו של רס"ן יוני מלכה, יהונתן מלכה, זיכרונו לברכה, ואני רוצה לשתף מתוך דברים שנשאה בטקס האזכרה אימו של יהונתן מלכה, זיכרונו לברכה, רונית מלכה. כך היא אומרת: חלפה שנה, שנה מהפֶּכֶת תודעה, שנה שמשנה ישויות, שנה ששימשו בה חליפות עצב וגעגועים אין-קץ יחד עם תחושה דוחקת להיאחז באור – כי בכל מקום שיש צל, יש גם אור; תחושה של צורך לומר ולעשות דברים, כי אלו הימים שבהם אנחנו עדיין עומדים, ימי גבורה של לוחמים וימי דין לנו כאומה. יש בנו רצון ותחושת מחויבות כמשפחה וכאומה להשפיע על הסביבה באמצעות האורות הרבים שעטפו והקיפו את יהונתן.
בדברים שלי – ככה אומרת האימא – אני רוצה לחזור לבסיס, אני רוצה להכיר לכם את הבן שלי. ככה, פשוט, הלב שלי, הריהו לפניכם. כאשר אדם נקרא למשימה והוא צריך לעזוב את ביתו לפרק זמן מבלי לדעת מתי הוא ישוב, משימה שבה הוא נדרש להביא ציוד הכרחי בלבד, הוא בוחר לקחת איתו את הדברים המשמעותיים והחשובים לו. כשהגיע אלינו הארגז הכחול לפי הנוהל הצבאי, היה בו מעט ציוד; הרוב הגדול חזר הביתה בזמן הפציעה של יוני.
אני אכניס סוגריים ואני אגיד שיוני הוא חייל שנפצע, אבל קפץ ב-7 באוקטובר, כי הוא לא יכול היה לראות את החיילים שלו ואת החברים שלו נלחמים. הוא אמר: צריך גם אותי. בתוך הארגז שהוחזר לאימו של יוני היה תיק התפילין ובתוכו חלק ממסילת ישרים של הרמח"ל, מהדורת כיס של חיילים. זה החלק העוסק בהקדמה לספר: ביאור כלל חובת האדם בעולמו. העובדה הבודדת הזאת, כמה יש בה כדי ללמד על יוני. בימים היפים של ישיבת שומריה ואחריה ישיבת נטע ימינך, יוני לקח על עצמו פרויקט שניתן להגדירו "בניין האישיות": הוא הציב סטנדרטים גבוהים מאוד בלי להתפשר על הביצוע והיישום. בכל תחומי העשייה שלו יוני היה טוטלי, עד הקצה, אבל הוא היטיב להבין שהכול מושתת על מסד של עבודה על המידות. עבורו זה לא היה סטיקר או אמירה צדדית אלא תורת חיים, הוראות ביצוע ממש. המחברות, היומנים והפנקסים שיוני הותיר אחריו מספרים סיפור, סיפור על נער שחי חיים של שיפור מתמיד; נער שהקפיד על לבישת ציצית צמר, שכתב אלפי פעמים בכתביו בתכנון היום-יומי להתפלל לשם בכוונה, וקבלות שונות – קטנות וגדולות – שמובילות כולן לתכלית אחת: להיות אדם שלם.
בעיון במחברותיו ניכרת ההבנה הבוגרת שלו שלמרות התום, הישרות והנקיות – מידות שהיו חלק מהאופי שלו – הוא הבין שכדי לגדול ולצמוח ולהשפיע על עצמך ועל כלל ישראל צריך עבודה, ועיקרה, עבודה על המידות; עבודה מתמדת, יום-יומית, לעיתים סיזיפית. זה היה יוני שלי, מספרת האימא. החיבור לספר מסילת ישרים לרמח"ל היה לו מאוד טבעי. מחברת שלמה שהותיר אחריו מסכמת את הלימוד שלו. הוא היטיב להבין שעל המידות צריך לעבוד יום-יום, שעה-שעה, וכל לימוד, כדרכה של המסילה, לעלות ולזכך את המידות, למרק אותן עד שהן יהיו בורקות ובוהקות ועולות מאליהן כחלק בלתי נפרד מהאישיות – לשם שואף בעל המסילה להוביל את לומדיה.
היום היא שיתפה במדרש נוסף, במדרש ילקוט שמעוני על הפסוק: "יַעַנְךָ ה' ביום צרה". נכתב: יענך השם ביום צרה, משל לאב ובן שהיו מהלכים בדרך, ונתייגע הבן ואמר לאב: אבא, היכן היא המדינה? אמר לו: בני, סימן זה יהיה בידך – אם ראית בית קברות לפניך, הרי שהמדינה קרובה לך. כך אמר להם הקדוש ברוך הוא, לישראל: אם ראיתם את הצרות שתכפו אתכם, באותה שעה אתם נגאלין, שנאמר: "ַעַנְךָ השם ביום צרה".
מספרת האם: הרעיון שמובע במדרש הזה מציע פרספקטיבה מעניינת על המציאות שלנו כיהודים הנאבקים על הריבונות בארצנו: בשעה שאנחנו מתמודדים עם קושי וצרות, בוודאי ברמה הלאומית, כפי שאנו חווים כבר למעלה משנה, עלינו לבחון את ההתרחשויות ממעוף הציפור – למרבה הצער, הדרך להקמתה וביסוסה של המדינה אינה יכולה לפסוח על בית העלמין, אך המעבר בבית העלמין צריך להזכיר לכולנו את הדרך למדינה שאליה אנחנו צועדים.
העמידה פה, בהר הרצל – אומרת האם השכולה – מנכיחה את המחיר הכבד מנשוא שנדרשנו לשלם למען קיומנו הריבוני כאן במדינה. אלמלא אותם גיבורים שמסרו את נפשם למען מטרה נעלה זו, לא היינו יכולים לעמוד כאן היום. אומנם בנינו הגיבורים – אומרת האם – נטמנו כאן בבתי העלמין, אך אורם ממשיך להאיר לנו כל העת. נרות הזיכרון שאנו מדליקים לזכרם, מסמלים לא רק את ההקרבה שלהם, אלא גם את אור הבשורה שלהם, את האור המיוחד שביקשו אותם נופלים להביא איתם כדי להאיר את המדינה כולה.
היום כ"ב בכסלו, יומיים לפני הדלקת נר ראשון של חנוכה – אומרת האם. אני מביטה בנר הזיכרון של יוני ושאר חללי המערכה הזו, ולא יכולה שלא לחבר את אורם לאור נרות החנוכה, שעובר אלינו מדור לדור; אור המכבים, שעובר אלינו כבר למעלה מאלפיים שנה ומספר את סיפור מהותה של הגבורה היהודית, שלא נכנעת לכוחות הרשע, שנושאת בגאון את בשורתה, את קדושת החיים, את רוח האדם ואת חירותנו הלאומית.
משפט אחרון, אדוני. השנה, נרות הזיכרון ונרות החנוכה התלכדו יחד להארה גדולה, בימים ההם בזמן הזה. תודה רבה.
1,340 מילים של שרון ניר. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.