קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
תודה רבה, אדוני היושב בראש. כנסת נכבדה, לפני הכול אני רוצה למסור את תנחומיי הכנים להורים, לבנות הזוג, לחברים ולמכרים של שלושה לוחמים, מלח הארץ, שנהרגו היום ברצועת עזה, סרן איליי גבריאל אטדגי, בן 22 מקריית מוצקין, סמ"פ בגדוד שמשון של חטיבת כפיר, סמל ראשון נתנאל פסח – מקווה שאני אומרת טוב – בן 21 מאלעזר, לוחם בגדוד שמשון של חטיבת כפיר, ורס"ל במילואים הלל דינר בן 21 מטלמון, לוחם בגדוד שמשון. יהי זכרם ברוך.
היום קיימנו בכנסת אירוע הוקרה – אני, חבר הכנסת יולי אדלשטיין וחבר הכנסת רם בן ברק – אירוע הוקרה לפצועי מערכות הביטחון ופעולות האיבה. זה היה אירוע מקסים ואירוע מרגש מאוד. מעבר ללהגיד באמת תודה ללוחמים ולפצועים שהיו, מכל מלחמות ישראל, אני רוצה גם להודות פה לזמר אביחי הולנדר, ששר כל הזמן עבור פצועי המלחמה, בעיקר כאלה שהם פוסט-טראומטיים. אני רוצה להודות גם לרשף לוי, שהגיע בהתנדבות מלאה, כמו אביחי, כדי לעשות להם טוב וקצת לחייך. חן זנדר הנחתה את כל האירוע, והיא ממשפחה שכולה בעצמה – היא איבדה את אחותה בנובה. דיבר שם גם אלחנן דנינו, אבא של אורי דנינו, החטוף שנהרג ביחד עם השישה בשבי חמאס.
מעבר להגיד תודות לכולם, אני רוצה באמת לשבח את הפצועים והפצועות. אני לא יודעת אם אתה יודע, חנוך, אבל במלחמה הזאת יש יותר מ-900 פצועות. במשך כל השנים עד חרבות ברזל בדרך כלל הפצועות היו מתאונות או מפיגועי טרור, ובמלחמה הזו מאות נשים נפצעו במהלך הלחימה, נוסף כמובן לאותם 12,000 פצועי צה"ל. חשוב באמת גם להעלות על נס ולהגיד תודה לאותן לוחמות, שנמצאות גם ברגעים אלה ברצועת עזה, בלבנון, אפילו בגבול עם סוריה. אז זו הזדמנות גם להגיד תודה לכל הפצועים והפצועות.
עכשיו, בזמן שנותר לי, אני רוצה לדבר על הביקור שלי אתמול בכלא קישון. במהלך הביקור פגשתי את ארבעת העצורים הביטחוניים תת-אלוף במילואים עפר דורון, בנו, גל דורון, לוחם בצנחנים, שעשה יותר מ-200 ימי מילואים במלחמה הזו, אמיר שדה, סרן במילואים, ואיתי יפה, מ"פ בצנחנים במילואים. כולם אסירים ביטחוניים בעקבות ירי הזיקוקים הימיים לעבר בית ראש הממשלה. רוחם של העצורים איתנה. הם חזקים והם שומעים את קולות התמיכה שהם מקבלים מבחוץ.
אבל שני דברים לא מובנים לי: 1. למה הם מוגדרים כעצורים ביטחוניים? למה שוללים מהם את התנאים הבסיסיים של אסירים פליליים, כמו ביקורי משפחות, כמו אפילו תנאים שהם יכולים להתגלח או להתקלח או להיות בתא הרבה יותר טוב? הם נחשבים עצורים ביטחוניים. היום פניתי לפרקליט המדינה על מנת שישנה את המעמד שלהם לאסירים פליליים. אין סיבה שאותם עצורים – שאגב, הודו במעשה, לקחו אחריות, הביעו צער וחרטה, ומשתפים פעולה עם החוקרים שלהם. אגב, המשטרה הקצתה לטובת החקירה המסועפת הזאת 35 חוקרים, שזה דבר שהוא פשוט לא הגיוני, כל כך הרבה משאבים על אירוע שנגמר, שהם הודו בו, לקחו אחריות. אבל המשטרה, ביחד עם הפרקליטות, באיזשהו מאמץ-על שאני באמת לא מצליחה להבין, מעבר לשיקולים הפוליטיים – לא מצליחה להבין למה העצורים הם לא עצורים פליליים אלא ביטחוניים.
גם כשהם נעצרו ונלקחו לחקירת שב"כ במשך יומיים – שאגב, היו בחדרים של השב"כ, כל אחד קיבל חדר של שני מטר על שני מטר, היו בתת-תנאים, ו-48 שעות אחרי השב"כ אמר שאין לייחס להם עבירת טרור. למה, למרות שהשב"כ החליט שזו לא עבירת טרור, ולמרות שהוא חקר אותם והגיע למסקנה, למה עדיין הם עצורים ביטחוניים? אני לא מצליחה להבין את זה. לא מצליחה להבין למה בגלל ההגדרה הזו הם מקבלים תנאים כאלה גרועים.
הדבר השני שאני לא מבינה הוא למה הם במעצר עד תום ההליכים. הרי מה מטרת מעצר עד תום ההליכים? שני דברים: האחד – מסוכנות, והשני – שיבוש. מסוכנות? אין בהם שום דבר מסוכן. מדובר באנשים שהם מלח הארץ, שעשו טעות בשיקול הדעת, שמבינים שהם גם ישלמו על זה בכלא, במאסר. הם מבינים את זה. אבל למה צריך לשים אותם במעצר עד תום ההליכים? ושיבוש? מה יש לשבש? הם הודו ולקחו אחריות, אז מה הם ישבשו? כולם הודו במעשה. למה לא לשחרר אותם למעצר בית? אני לא יודעת כמה אתם יודעים על מעצר בית, אבל מעצר בית עם אזיק זה מעצר לכל דבר. הם חייבים להיות בין ארבעה קירות. אפילו אם הוא יוצא לחצר של הבית – מייד המשטרה רואה את זה. הם כלואים בתוך הבית שלהם, הם לא מהווים שום סכנה לחברה. למה לא לשחרר אותם למעצר בית? למה לא לתת להם אפשרות להיות בתנאים נורמליים? למעצר עד תום ההליכים אין איזו מטרה של ענישה. מעצר עד תום ההליכים הוא לא עונש, מעצר עד תום ההליכים – המטרה שלו היא למנוע מסוכנות. איזה מסוכנות יש בתת-אלוף במילואים כמו עפר דורון, שתרם שנים מחייו למערכת הצבאית, לחיל הים? היה אחראי לחלל במדינת ישראל. אני לא מצליחה להבין את ההיגיון כאן. אני לא מצליחה להבין למה ממשיכים להתעקש על זה.
ביום חמישי האחרון התקיים דיון כמעט עד 20:00, 21,00, ובמהלכו הפרקליטות ניסתה לדבר שוב ושוב על טרור, ולצערנו הם שוב חזרו למעצר. ביום חמישי הקרוב יהיה להם עוד דיון, ואני מאוד מאוד מקווה שיתפכחו שם ויבינו – 1. שצריך להוריד אותם למעמד של אסירים פליליים; 2. שזה הדבר הכי חשוב – אפשר לשחרר אותם למעצר בית. אני לא מצליחה להבין את הרציונל.
אבל הבטחתי להם שגם אם הם חלילה יחזרו לכלא לקישון, אני אחזור שוב ואבקר אותם. לצערי, בעקבות ההחלטה עוד מהתקופה של אמיר אוחנה כשר לביטחון לאומי, עוד מהתקופה הזאת – הוא החליט שרק חבר כנסת אחד מכל סיעה יגיע לביקור של אסירים ביטחוניים. אמרתי לאותם עצורים שאם זה היה תלוי ביש עתיד, היו מגיעים עוד הרבה חברי כנסת לבקר אותם ולחזק את רוחם, אבל מכיוון שיש רק נציג אחד, אז הלכנו, אני וחבר הכנסת גלעד קריב, שצריך לומר שכבר היה שם פעמיים, וגם חיזק אותם, וגם עשה כל מה שאפשר כדי לסייע להם. אני יודעת שגם הוא פנה לפרקליטות המדינה כדי לטפל בנושא הזה של המעמד שלהם, וכמובן הנושא של מעצר עד תום ההליכים.
הדבר האחרון שאני רוצה לומר: אנחנו נמצאים בימים קריטיים של עסקת חטופים. אני מאוד מאוד מקווה, ואמרתי את זה גם היום לראש הממשלה, שהוא יבין שבלי להחזיר את כולם הביתה, לא תהיה תקומה לעם הזה. בלי שכל החטופים חוזרים – החיים לשיקום והחללים לקבורה – לא תהיה תקומה. אנחנו יודעים שיש חטופים בחיים. חייבים להחזיר אותם הביתה. אני רק חושבת על הרגע הזה שבו הם יצעדו על הרגליים ויחצו את הגבול לישראל – איזה דבר מדהים זה, איזה אירוע מטלטל זה יהיה למדינה הזאת. כמה אנחנו זקוקים כעם לקצת נחמה, לקצת אושר. מה ביקשנו? לעשות הכול כדי להחזיר אותם. להילחם בחמאס תמיד תהיה הזדמנות, אבל אין אין אין תקומה לעם הזה בלי החזרת כל החטופים הביתה. ההסכם הבסיסי בין האזרח למדינה נפרץ כשהופקרו האנשים שנחטפו מביתם בפיג'מות, ואנחנו חייבים לעשות הכול כדי להחזיר אותם הביתה. הם לא יצליחו לעבור עוד חורף ברצועת עזה, בתת-תנאים האלה – במחלות, ברעב. אנחנו מחויבים לעשות הכול, ופניתי גם לראש הממשלה. אני מאוד מאוד מקווה שהוא יבין שהדבר הכי חשוב לעם הזה, הכי חשוב למדינה הזאת – להחזיר את החטופים הביתה. תודה רבה.
תודה רבה, אדוני היושב בראש. אני רואה שנעים לך איתי – –
– – אז אנחנו נמשיך לדבר. הפעם אני כן רוצה להגיד משהו על התקציב הזה, התקציב שאינו נגמר. תכף יעשו עליו סרט. יו"ר הקואליציה, שמסתובב פה, יבוא ויסביר לציבור איך יכול להיות שתקציב, שבוע אחרי שבוע, אחרי שבוע, אחרי שבוע, לא נגמר. מתי יסתיים האירוע הזה של התקציב? מתי זה יסתיים?
אני מניחה שגם לך יש אינטרס שהתקציב הזה יסתיים, אבל כל יום הוא מביא עוד חוק ועוד פיצול ועוד חוק. אל תדאג, אם אתה רוצה ללכת, אני משחררת אותך. אל תרגיש שאתה מחויב. הרי שנינו יודעים מה דעתך על התקציב הזה שאינו נגמר. כי זה עוד חוק ועוד חוק ועוד חוק, אבל בסוף הציבור לא מבין מה הולך ליפול עליו, והציבור לא מבין שממש ממש בקרוב, בתחילת ינואר, הוא הולך לקבל גזרות שהוא לא היה – – –
שמחה, אתה יכול להמשיך להתעסק עם לשכת עורכי הדין.
זה מדהים, אגב. אני לא יודעת מה קורה עם התימנים, אבל כל פעם שאני עולה לדוכן יש ירי.
תגיד, איך שנה וחודשיים מהניצחון המוחלט, עדיין בתל אביב רצים ב-02:00 למקלט? מתי זה יסתיים, הסיפור הזה? מתי? מתי יסתיים הסיפור?
הרי אין לזה סוף. אתם צריכים לקבל החלטה מה קורה עם החות'ים. אבל עזוב, אני רוצה לדבר על התקציב.
עזוב, נו, תשחרר את האירוע של הניצחון המוחלט. זה לא עובד.
לא עובד. ניסיתם. אגב, היום הוא גם ניסה למכור את מלחמת התקומה, מלחמת התקומה – לא נתפס.
לא נתפס גם היום. אף אחד, אפילו בקואליציה שלו, לא אמר "מלחמת התקומה". לא עובד, הסיטקום הזה. לא עובד. לא עובד. אף אחד לא מרגיש שהוא קם מהמלחמה הזאת, לא מרגיש. אין תקומה. לא קמים. להפך, כל הזמן רק צונחים. אז לא עבד לו.
וגם היום, כשהוא עלה והמשיך – – –
אני לא יודעת אם המשפחה שלך מצביעה לך, לאור ה-1.8% שקיבלתם בסקר. ביחד עם גדעון סער אין לכם מפלגה. ביחד עם גדעון אין לך ארבעה מנדטים.
אני בכלל רציתי לדבר על התקציב. אתה על 1.8%. תסתכל מאחוריך על איווט – הוא פי ארבעה, אולי תצטרף אליו.
מה שמדהים – שלום לך, אדוני היושב-ראש. אתה חביב עליי. משה, תקשיב, אני מציעה שתמצא לך מפלגה אחרת, כי המצב אצלכם לא משהו, ואתה דווקא ח"כ ראוי בעיניי.
הוא ראוי בעיניי, נכון? הוא עובד, הוא באמת עושה דברים טובים. עכשיו אני מפרגנת למפלגה שלך – לא למפלגה, לאדם. הצעתי לך למצוא אפשרות לשיבוץ מחדש, כי זה לא עובד כל כך, הסיפור עם בצלאל ומנדטים.
יש עתיד, יש עתיד. בינתיים לי יש מנדטים ולך אין. הסיפור הזה של בצלאל סמוטריץ' ומנדטים לא עובד, גדעון סער ומנדטים – לא עובד, אז גם ביחד אין להם מפלגה.
ביחד אתם לא עוברים את אחוז החסימה.
אז משה, בגלל שאתה אדם ראוי, אני דואגת לאינטרסים שלך, ואני באמת אומרת: אולי כדאי, כי כן הייתי רוצה לראות אותך בכנסת הבאה. עזוב אותי רגע משמחה.
אבל תשמע, יש לכם בעיה אמיתית. אני חושבת שזה מתחיל מהראש, כי דווקא חברי הכנסת, אם נשים את שמחה בצד, מאוד מאוד מאוד מעורבים ופעילים. אבל באמת, תחשבו, הראש, שזה בצלאל ואורית סטרוק, לא מביאים את הסחורה. אתה מבין? לא מביאים מנדטים, וזה בעיה. ראית את הסקר האחרון על הציונות הדתית? עכשיו, מה שמדהים הוא שהציבור של הציונות הדתית עושה דברים מדהימים למען מדינת ישראל ועם ישראל, אבל איך זה לא עובד במנדטים? אז אני אומרת: כשאתה מתקדם מהציבור בשטח אל ההנהגה, משהו בדרך לא מתרומם. ולכן, קבל טיפ מסחבק.
– – בוא אני אתן לך breaking news. תשאל את שר האוצר לשעבר מאחוריך. הציבור לא מבין מה הולך ליפול עליו ב-1 בינואר. הוא עוד לא תופס בכלל. הוא לא תופס איזה גזרות אתם מפילים על הציבור.
תגיד לי, מתי נכנסת לסופר בפעם האחרונה? מתי?
אתה הרי לא שותה חלב סויה. בוא, בינינו, אתה לא נראה לי הבן אדם של חלב שיבולת.
תגיד לי, מה אתה חושב, שאני בוועדה שלך? אתה עושה לי חרטוטים? כמה עולה חלב בסופר?
ואללה, אם תשאל אותי מתוך שינה, אני אגיד לך.
אני שמחה שהערתי את המליאה. שמחה, השר שלך הולך להפיל על הציבור גזרות שלא היו כאן שנים, והוא מתרץ להם את זה במלחמה. אבל אם מלחמה, למה הוא לא סוגר משרדים? למה הוא לא מצמצם? למה כל הציבור צריך לסחוב אתכם? למה אתם לא מקילים על הציבור? למה? אין לך מצפון?
תפסיק כבר לבלבל לי את המוח על טייקונים.
אני שומעת אותו במעומעם. מה הוא אומר?
איזה טייקונים? תגיד לי. זה נראה כמו טייקון?
תגיד, למה לא סגרתם משרד אחד? אחד לא סגרתם. תגיד, מה אתם עשיתם בשביל להפחית לאנשים את יוקר המחיה? מה עשיתם? אתם רק זורקים עוד ועוד גזרות על הציבור. יש העלאות מחירים מטורפות.
תגיד לי, למה לא סגרת משרד אחד, אפילו בשביל הדוגמה? דוגמה אישית.
אתם גם כל היום אומרים לציבור: זה המלחמה, המלחמה, המלחמה, אבל משרד אחד לא סגרתם. תראה את השולחן המנופח הזה, השולחן המובטל הזה. כבר אין מקום. תכף מגיעים לליברמן. אין להם מקום. מילא היו עושים משהו למען הציבור.
זה מחאת הדגים במחלקת הקפואים. תראה, לעמיחי אליהו אפילו אין מקום בשולחן הממשלה. לא יפה. עמיחי אליהו לפחות בא למליאה, ולא דאגו לו לכיסא בשולחן הממשלה. תראה כמה משרדים יש פה. חצי מהשולחן הזה הייתי סוגרת. אבל העיקר, אתם מפילים את כל הגזרות על הציבור. למה? למה אתם לא נותנים דוגמה אישית? למה אתם לא סוגרים משרד אחד?
תראה את דודי אמסלם – היום התראיין. הוא מהמשרד לשיתוף פעולה אזורי. עם מי הוא משתף פעולה? עם מי? עם מי? אין אף אחד באזור שהוא משתף איתו פעולה. הוא שר במשרד המשפטים. אפס הוא עשה. קלמן וליברמן שואלים אותו: מה עשית במשרד המשפטים? אין תשובה. אין תשובה.
היועמ"שית – זה מתוך שינה, ברפלקס, זה בכלל לא שאלה. יש לו שלושה משרדים, יש לו עוד אחד, כבר שכחתי: שיתוף פעולה, משרד המשפטים ומה עוד הוא עושה? אה, שר מקשר.
כי אתה חביב עליי. באמת אתה חביב עליי.
אוה, הינה, שר אחד שעובד. בוא, שב. בוסו, לך נדאג למקום, כי אתה עובד. שב, שב, שב. תראה את עמיחי אליהו, אין לו מקום.
תראה, הרי בוסו לא יעלה. אתם צריכים למשוך זמן עד שיתעוררו, יקומו עכשיו משנ"ב. אתה יודע מה זה שנ"ב?
תקשיב, גם ככה תעלה עכשיו שר משכך – זה לא רחוק, אגב – מקשר.
2,196 מילים של מירב בן ארי. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.