קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
תודה רבה. אדוני היושב בראש, אדוני השר, חבריי חברי הכנסת, חבר הכנסת מיקי לוי, הקשבתי לך, לנאום שלך קודם, ודיברת על מה שקרה אצלכם בבית במלחמה הזאת ועל הלילות הלבנים, וסיפרת איך הייתם מנותקי קשר מהבן שלך. רציתי לספר שאתמול גייסתי את הבת הבכורה.
אז זהו, שלא. היא הלכה לצבא בגאווה גדולה.
ואני חייבת להגיד משהו. אני שירתי בחיל האוויר שבע שנים, הייתי קצינה ועשיתי מילואים הרבה מאוד שנים, ואני מאוד מתגאה בשירות הצבאי שלי ובשירות המילואים שלי.
אני חושבת שמלבד זה שזאת זכות לשרת את המדינה, זה באמת באמת עיצב את האופי שלי והוסיף לי הרבה מאוד רבדים לאישיות שלי, ופיתח את העצמאות שלי והאחריות האישית שלי והמשמעת שלי, והיכולת לראות את האחר ולתרום למשהו שהוא גדול ממך. באמת שזה השפיע על החיים שלי בצורה מאוד מאוד מהותית עד היום.
ואתמול, כשנסעתי ללשכת הגיוס עם הבת הבכורה שלי, אני חייבת להגיד שפתאום כשזה קורה לך כהורה זה אחרת לגמרי; התחושה הזאת שאתה מאבד באיזשהו מקום שליטה על הילד שלך, אתה כבר לא יכול לשלוט בכל מה שקורה לו כל רגע ורגע. וכשעמדנו שם בלשכת הגיוס, והסתכלתי על הרחבה הכל-כך מוכרת הזאת, שאנחנו רואים אותה בכל תמונות הגיוס של כולם ובכתבות בטלוויזיה, לא יכולתי שלא לחשוב ברגעים האלה על ההורים של החיילים והחיילות שלנו שנחטפו לעזה, שגם הם עשו את המסלול הזה וגייסו את הילדים שלהם, והם לא ידעו שזה מה שיעלה בגורל ילדיהם.
ואחרי שראיתי כל כך הרבה תמונות של התצפיתניות המהממות שלנו, המקסימות שלנו, שמראים את התמונות שלהן ביום הגיוס עם ההורים, פשוט הלב שלי התכווץ במחשבה עליהן ברגע הזה. וכמובן, ברמה האישית שלי התמלאתי דאגה, התמלאתי דאגה על הילדה שלי, שהיא כל עולמי, והיא האוצר שלי, והיא הילדה שהעניקה לי את התואר הכי חשוב שיהיה לי בימי חיי, וזה "אימא". וברגע שהיא עלתה על האוטובוס לא ידעתי מתי הפעם הבאה שאני אדבר איתה ואיך אני אדבר איתה. והבת שלי היא לא לוחמת. אני לא יכולה אפילו לדמיין הורים ללוחמים, מה הם מרגישים כשהם יודעים שהילדים שלהם בשדה הקרב, בטח ובטח כשהם מנותקי קשר איתם לכל כך הרבה זמן.
וחיכיתי בשקיקה לשעת הט"ש לפני השינה, שהיא רגע תרים אליי טלפון ותגיד לי: אימא, הכול בסדר, הכול בשליטה, אני בסדר. והיא באמת עשתה את זה, והיא בסדר גמור. ואני מאוד גאה בה, אפילו שהיא טירונית צעירה מאוד וכל הדרך עוד לפניה, אבל אני מאוד מאוד גאה בזה שהיא הולכת ועושה שירות צבאי. כמובן שלא מגיע לה צל"ש על זה – יש חוק שירות חובה במדינת ישראל, וזה מה שמצופה מכולם במדינת ישראל לעשות. כולם צריכים לתרום את חלקם בחברה נורמלית, בוודאי בחברה דמוקרטית; יש חובות ויש זכויות. ואני חושבת שכדי לקבל את הזכויות אתה צריך קודם כול, קודם כול, למלא את החובות. ודרך ארוכה עוד לפנינו, אבל אני תומכת בה גם מפה, ובכל מחזור הגיוס שלה, ומאחלת להם הצלחה רבה ושירות משמעותי ומועיל למדינה, ומה שנקרא, ילכו בשלום ויחזרו בשלום.
וככה חשבתי בהקשר הזה גם על המציאות הזאת שאנחנו נמצאים בה, שבזמן מלחמה כל כך כל כך קשה, 444 ימים שאנחנו מונים למלחמה הזאת, במה בעצם מתעסקת הממשלה שלנו. ועוד לפני המלחמה, כשאני מסתכלת על ימי ההפיכה המשטרית ועל החוקים שהובאו לכאן, וכמה חשבנו שאנחנו באמת בסצנריו הכי גרוע שיכול להיות, זה היה לפני 7 באוקטובר. לא דמיינתי לעצמי שאחרי 7 באוקטובר נמצא את עצמנו שוב במציאות שבה מחזירים אל השולחן את כל החקיקות המיותרות, הנוראיות, הבזויות האלה, באמת באמת.
אז נזכרתי בנאום שנאמתי פה בימי ההפיכה המשטרית. הייתי ח"כית צעירה יחסית, ובערך 60 יום אחרי הקמת הממשלה נאמתי את נאום "הישגי הממשלה", כך קראתי לזה, ועשיתי השוואה קלה בין הממשלה הנוכחית ב-60 הימים הראשונים שלה אל מול ממשלת השינוי. זה פשוט היה מדהים לראות מה קרה ב-60 ימים של ממשלת השינוי לעומת 60 הימים של הממשלה הזאת. כמובן שמאז עבר זמן רב, והרבה מאוד מים עברו מתחת לגשר, ורציתי להזכיר לכולנו במה הממשלה הזאת מתעסקת כעת.
גם הקשבתי כמובן לדיון 40 החתימות שהיה כאן קודם לכן. האמת שמאוד הזדהיתי עם דבריה של חברת הכנסת אפרת רייטן, היא פשוט דייקה את מה שאני חשתי. אני חושבת שראש הממשלה חזר בנאום הזה מספר פעמים לא מבוטל על המושג "הניצחון המוחלט", ולא הצלחתי להבין איך אפשר בכלל להשתמש במילה "ניצחון" או "מוחלט" בסיטואציה שבה אנחנו נמצאים. איך בכלל המושג הזה, "ניצחון", על השולחן בזמן שיש לנו מעל 800 חללי צה"ל? היום, לצערנו הרב, איבדנו שלושה לוחמים, ובזמן שיש לנו 100 חטופים וחטופות בעזה, ואחרי האסון הכי גדול שקרה למדינה שלנו מאז השואה וכל כך הרבה אזרחים שנרצחו, איך אפשר בכלל להשתמש במילה "ניצחון", ובטח ובטח במילה "מוחלט"? מה מוחלט פה? איך אפשר להחליט מה מוחלט? מה מוחלט בסיטואציה שבה אנחנו נמצאים, ואיך אנחנו יכולים בכלל להגיד את המילה הזאת לפני שהחטופים חוזרים לארץ? מבחינתי אין דבר כזה בכלל ניצחון בלי שהחטופים כאן.
וכן, כולנו מאוד שמחים על המבצעים ההירואיים והמדהימים של צבא ההגנה לישראל – שאני כל כך מתגאה בו, והייתי חלק ממנו, ואני מעריצה את הלוחמים, ובכלל את כל כוחות הביטחון – אבל גם חיסול כזה או אחר לא יחפה על כך שיש לנו 100 חטופים וחטופות בעזה. זה לא יכול לטשטש את זה, לא יכול להסתיר את זה, זה לא יכול לפצות על זה. החיים שלהם, אין להם תג מחיר. אין. זה לא מוצר בסופר. כשאומרים את המילה "עסקה", אני נחרדת. איזו עסקה? אנחנו קונים רכב? אנחנו קונים נדל"ן? איזו עסקה? זה הסכם להצלת חיים, להצלת חיים. וגם החללים שלנו, מגיע להם מקום קבורה, מגיע להם קבר ישראל, מגיע למשפחות שלהם קבר שהן יכולות לפקוד אותו, מגיע להן לשבת שבעה.
אז בהמשך למה שאמרתי קודם, אני רוצה לספר קצת לעם ישראל במה הממשלה שלנו מתעסקת, איזה חוקים מובאים בפנינו בימים אלה, במה אנחנו עוסקים. אז קודם כול, יש לנו כמובן את המהפכה התקשורתית של השר קרעי, שמובאת בפנינו חתיכות-חתיכות בוועדת הכלכלה. אני כבר עמדתי ונאמתי על זה פה פעמים רבות – מה שהוא לא מצליח להביא בחקיקה ממשלתית הוא עושה בחקיקה פרטית. זו עוד דרך להקריס ולהחליש עוד יותר את מעמדה של הכנסת. הממשלה ממש משתמשת בכנסת כדי לקדם את האג'נדות שלה בצורה שהיא בוטה מאוד. כן, אני יודעת שבעבר כבר נעשה שימוש בחקיקה פרטית על ידי שרים בממשלות שונות; זה לא הופך את זה לדבר טוב, צודק ונכון. אבל יחד עם זאת, כאן זה ממש סיסטמטי, סיסטמטי ברמה כזאת שמבחינתי הייעוץ המשפטי לכנסת צריך לעצור את המגמה המאוד-מסוכנת הזאת, שממש משמידה ערך לכנסת ישראל.
אז בתוך ההפיכה המשטרית של השר קרעי יש לנו את חוק הרייטינג, חוק המדרוג, שאני רק רוצה להזכיר לצופינו היקרים, שאולי לא מכירים, שאין דמוקרטיה בעולם עם השיטה שמוצעת בפנינו. אין, אין, אין דוגמה אחת כזאת. לעומת זאת, אם תסתכלו על הונגריה ופולין ורוסיה, תוכלו לראות דברים דומים למה שהשר קרעי רוצה להביא לנו.
כמובן, יש לנו את החוק להפרטת התאגיד, שכולנו מבינים שזו לא הפרטה. הלכה למעשה זה סגירת התאגיד. באמת, התאגיד המופלא הזה – שאגב, הליכוד, הליכוד הקים אותו, הליכוד ייצר פה את הוועדה שעשתה עבודה מקיפה מאוד כדי להקים את התאגיד. זה היה הישג שלהם, ועכשיו הם רוצים לסגור אותו. למה? כי כל המטרה בהפיכה של השר קרעי היא להשמיד את חופש הביטוי, לצמצם את כוחה של התקשורת וללחוץ עליה בצורה כזאת שהיא בעצם תרצה להגיד את מה שהשלטון אומר, כי מבחינה כלכלית יחנקו אותם, ואז הם יצטרכו להיות השופרות של השלטון, כמו ערוץ מאוד מסוים שכולנו מכירים.
אז יש לנו את הצעת החוק להפרטת התאגיד, ויש לנו את החוק של דיווח על תקציב התאגיד. שלא יבלבלו אתכם עם איזה מסווה יפה, שזה כאילו לפקח על התקציבים. זה לא לפקח, זה להחליט לאן הכסף ילך ומה יעשו איתו. ושידור ציבורי לא יכול להיות שידור שהוא שופר של השלטון. הוא צריך להיות שידור שהוא כלב השמירה של הדמוקרטיה, ששואף לחקר האמת, שיודע לבוא ולבקר את השלטון איפה שצריך. תחשבו על כמה תחקירים היו לנו במדינת ישראל בשנים האחרונות על ידי התאגיד שחשפו פה פרשיות ושחיתויות שבזכות התחקירים האלה יצאו לאור וניתן היה לשפר ולעשות שינוי בהתאם לזה.
הצעת חוק לסגירת גל"צ, כמובן היא בדרך לכאן, והצעת חוק הרדיו האזורי, שגם היא חלק מהסיפור הזה, ויש לנו עוד כל כך הרבה חקיקות פשוט מטורללות לגמרי. הפרדה מגדרית באקדמיה – כאילו אנחנו מחזירים את עצמנו אחורה לימי הביניים. כל המהפכה הפמיניסטית, כל העבודה המופלאה שנעשתה לאורך השנים כדי להביא אותנו למצב יותר שוויוני – הם מדרדרים אותנו אחורה במדרון חלקלק מאוד.
הצעת החוק לתיקון הרכב הוועדה לבחירת שופטים, שכולנו מבינים מה המטרה שלה – השתלטות עוינת על מערכת המשפט. בכלל, הדריסה של כל מוסדות המדינה – אנחנו רואים את זה בכל מקום: אנחנו רואים את זה על מערכת המשפט ואנחנו רואים את זה על ראשי הצבא בהסתה פרועה בלתי רגילה ואפילו בתקיפה של אלופים בצה"ל, פיזית, ואנחנו רואים את זה בהשתלחות בשב"כ, וכמובן כמובן ביועמ"שית, שמסתבר שאין דבר שהיא לא אחראית לו במדינה, כולל מצב החסה בשטחים, וכל דבר שהוא לא בסדר במדינה זה כמובן היועמ"שית. אבל לא רק היא; בכלל, המעמד של היועצים המשפטיים במשרדי הממשלה ובכלל. כמובן, יש לנו את ההצעה להדחת היועמ"שית, שהממשלה עוסקת בה יומם וליל ומכנסת ישיבות ומכנסת קבינטים, ובזה הם עוסקים ועל זה הם מדברים.
יש לנו את הצעת חוק הנבצרות, שאני מזכירה לכם שהייתה, והיה לנו את חוק המתנות המחורר, ההזוי ביותר, שישבתי בו בוועדה והקשבתי לכל גורמי המקצוע מזועזעים מהחוק הזה, שהגיע בצורה נוראית, שבעצם מאפשר לכל נבחרי הציבור – לא רק פה, לא רק בממשלה ובכנסת, גם ברשויות המקומיות, גם לראשי ערים, גם לחברי מועצה, באמת לכל נבחר ציבור שהוא – להידרדר לשחיתות שאין כמוה, להיות תחת כל מיני הטבות למיניהן שהם יכולים לקבל. תחשבו רק מה יכול לקרות ברשויות המקומיות תחת הדבר הזה כשגם ככה יש לנו בעיה ברשויות המקומיות.
וזה חוק הרבנים שמובא בפנינו, כמובן, וזה פיטורי גלנט בפעם השנייה – היה לנו את זה בסבב הראשון בהפיכה המשטרית עם ליל גלנט, ואחר כך זה הובא לנו באמצע מלחמה, כשאמרו לנו: מה פתאום, באמצע מלחמה אי-אפשר לעסוק בשום דבר אחר, צריך לעסוק רק במלחמה, אבל לפטר שר ביטחון בעת מלחמה – את זה אין בעיה. ועדת חקירה ממלכתית – חס ושלום, את זה אי-אפשר לעשות בזמן מלחמה, אבל לפטר את שר הביטחון כן, ולמנות במקומו שר שעם כל הכבוד לרקורד הפוליטי המרשים שלו, אין לו דבר וקשר למשרד הביטחון. עם כל הכבוד.
כמובן, מיותר לציין שהדבר הנורא ביותר שהממשלה הזאת הביאה עלינו זה מחדל 7 באוקטובר. זה ברור מאליו. ותוך כדי המלחמה האיומה והנוראית הזאת – – –
אנחנו בתקופה של ניסים, חבר הכנסת קריב. זו תקופה של ניסים. אני לא יודעת אם קמת הבוקר ואמרת תודה לשרה רגב, אבל אתה יודע, "מודה אני", כל בוקר חשוב להגיד לשרה רגב. היא שיכנה אנשים במלונות, ידעת? ממש חופשה משפחתית מהסרטים. בין הטיסות והיהלומים והמדרוגים והרמזורים, מסתבר שיש זמן גם לזה.
כמובן, ויותר מהכול, באמת יותר מהכול, בטח ובטח בהקשר של הבת שלי שדיברתי עליה קודם – חוק ההשתמטות. בזמן מלחמה, עם הכי הרבה חיילים שנפלו לנו, עם כל כך הרבה אזרחים שנרצחו, עם מעל 10,000 פצועים חיילי צה"ל שכל חייהם השתנו לעד, לא משנה אם זה פיזית או נפשית או גם וגם, מסתמן פה חוק שבמקום לתקן את העוול ההיסטורי הזה שנעשה, במקום לנצל את ההזדמנות הזאת לתקן את העוול הזה, אנחנו מחוקקים חוק השתמטות המוני, שיפטור מגזר שלם מלשרת את מדינת ישראל. זה בלתי נתפס שאני בכלל אומרת את זה. אני לא יודעת איך אפשר בכלל להסתכל לפצועי צה"ל ולמשפחות השכול בעיניים כהנהגה, כממשלה, ולחוקק את החוק הזה.
ויותר מזה אני אגיד. אני רואה את שר הביטחון נמצא פה בכנסת המון. בשבוע שעבר והשבוע הוא נמצא כאן בתוך הבניין הרבה מאוד שעות, ואני שואלת את עצמי: אלוהים ישמור, אלוהים שישמור, מלחמה בשבע חזיתות, מספרים לנו שצריך למוטט את החמאס בעזה, בסוריה נפל המשטר ויש שם מורדים, יש לנו חות'ים על הראש שיורים עלינו בלי הפסקה, קורים דברים מטורפים, נכנסים לאזור החיץ בסוריה – ושר הביטחון יושב פה ותופר את חוק ההשתמטות. תגידו לי, זה אמיתי? אתם התחרפנתם? מה שר הביטחון עושה פה כל כך הרבה שעות, יושב בפרסה? אין לו מלחמה לנהל? חשבתי שצריך להגיע לניצחון המוחלט. אז מי מנהל את המלחמה במשרד הביטחון? לא הבנתי. הרי את הרמטכ"ל כבר מחקתם, גמרתם אותו, ירדתם עליו ועל כל שרשרת הפיקוד בצה"ל. אז למי, למען השם, מגיע הקרדיט?
כמובן, מלבד חוק ההשתמטות, יש לנו את הניסיון והרצון העז לקדם התנחלויות שוב בעזה. חבר הכנסת קריב, שמעת? ביום חמישי הזה יצא ארגון נחלה, נדמה לי שמו, אל הגבול במטרה להקים התנחלות.
אני גם שואלת את עצמי, חבר הכנסת קריב, אם יותר חשוב להקים התנחלות על הראשים של החטופים שלנו, ליישב שם ישראלים, בזמן שיש לנו ישראלים שלא רוצים להתיישב שם, רוצים לחזור הביתה. אבל זה פחות חשוב כרגע. בואו נקים התנחלויות. מי ישמור על ההתנחלויות האלה? תגיד, איזה חיילים? מי ישמור עליהם? מי יממן אותם? מאיפה זה יגיע? מה, זה יהיה בכלכלת בעזרת השם? זה מה שיכלכל את ההתנחלויות?
אני מנסה להבין. הכלכלה בקריסה, חסרים חיילים, התושבים שלנו לא חזרו לצפון ולעוטף עזה, עוד לא בנו את בארי וניר עוז וכפר עזה, אבל נבנה התנחלויות בעזה. איזה היגיון הפוך והזוי יש לממשלה הזאת. מין סדרי עדיפויות – לא נעים לי להגיד את המילה שוב, כבר אמרתי את זה בעבר: זה פטריות הזיה.
תחזירו את התושבים שלנו ליישובים שלהם בתור התחלה. לפני זה, תחזירו את החטופים, שנשקם אותם, החיים – לשיקום, החללים לקבורה, ואל תדברו איתנו על התנחלויות הזויות בעזה. על מה אתם מדברים?
יש לנו כמובן גם את הפסקת השימוש בצווי מעצר מינהליים נגד טרור יהודי באיו"ש, כי אנחנו צריכים להסתיר את זה שיש טרור יהודי באיו"ש. לא, לא קרה שמתנחלים תקפו פיזית את אלוף פיקוד המרכז, זה לא קרה. אין טרור בגזרה הזאת. עם כל הכבוד להתיישבות, יש רבים שהם אזרחים טובים, משרתי המדינה, עושים את תפקידם, אבל יש שם גם טרור. מה לעשות, זאת המציאות.
כמובן, יש לנו מינויים של מנכ"לים ויושבי-ראש, דירקטורים בחברות ממשלתיות, שהשר אמסלם מאוד אוהב לקדם, וכמובן – השמדת נבחרת הדירקטורים שהוקמה בממשלת השינוי. ויש לנו את ביטול עילת הסבירות, שזה בערך השמדת הדמוקרטיה במדינת ישראל. ויש לנו את חוק החסינות, כי הרי למה להגביל את חסינות חברי הכנסת? זה בדיוק מה שחסר לנו עכשיו במלחמה, לתת יותר הגנה לחברי כנסת שהם עבריינים, כי אין לנו מספיק עבריינים בכנסת הזאת ובממשלה. אין לנו שר שהוא מורשע בתמיכה בטרור שמפקד על המשטרה שלנו והפך אותה למיליציה הפרטית שלו, המשטרה הפוליטית שלו.
ואני רוצה להגיד לכם, אין לי דבר ושום תלונה על השוטרים עצמם, שהם מצוינים ונלחמו ב-7 באוקטובר, ואני מעריכה מאוד את עבודתם. יש לי בעיה עם השר. איתו יש לי בעיה. ויש לי בעיה עם שרשרת הפיקוד, שמפחדת לפצות פה ולהגיד את האמת, שמפחדת להגיד שיש קשרים לא ראויים בין הבכירים לבין פוליטיקאים, מה שלא צריך לקרות, בטח ובטח בין שרים לבין שרשרת הפיקוד במשטרה. אני מחכה שיהיה לאנשים עמוד שדרה לבוא ולהגיד: לא, זה לא ראוי, זה לא נכון, אנחנו לא מסכימים לתת לזה יד.
רגע, משפט אחרון. לא לשכוח את לשכת עורכי הדין שמנסים לפרק לנו, ובטח ובטח את פסילת המפלגות הערביות. תודה רבה.
2,387 מילים של שלי טל מירון. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.