הצעת חוק-יסוד: השפיטה (תיקון מס' 4) (ביקורת שיפוטית בעניין תוקפו של חוק)

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, חבריי חברי הכנסת – אדוני היושב-ראש, אני אשמח להגנה מפני הפרעות. הנושא שעומד לפתחנו – אני חייב לומר שכאשר – – –

הנושא שעומד לפתחנו, אני חייב לומר – כאשר לפני עשר שנים הקמתי יחד עם חברי יהודה עמרני את התנועה למשילות ודמוקרטיה, האמת היא שזה היה באמת עניין אזוטרי. למה? אומנם מי שקרא והתעמק בפסקי דין וראה מה ההשפעה של המשפטנים והמשפטיזציה על מערכת השלטון בישראל – זה היה עניין ליודעי חן. כמובן שיריב לוין, שהיה אז חבר כנסת, ידע היטב, הוא יודע את זה עוד לפני כניסתו לפוליטיקה, אבל זה בסופו של דבר היה עניין למביני דבר, שראו את הבעייתיות בהשתלטות של מערכת המשפט על מדינת ישראל. אבל זה באמת היה מיעוט, ודרש הרבה מאוד הסבר והבנה. היית יכול לבוא ולהגיד: שמעו, בית המשפט זה בעייתי. למה? תראו, הוא ביטל את חוק מנהלי השקעות, והוא כמעט ביטל את חוק החזיר, אבל הכנסת עשתה פסקת התגברות, אז פתרו את הבעיה, אבל אוי ואבוי מה היה קורה אם לא היו עושים את זה. והיה איזה חוק פה, חוק שם.

הינה, תראו, אומנם בהתנתקות הוא לא עשה את עבודתו בהגנה על זכויות עצורים וחשודים, אבל בכל מה שנוגע לחקיקה – הינה, תראו, הוא ביטל אפילו סעיף בחוק ההתנתקות שהגביל את הפיצוי למפונים. נו, זה העניין? על זה אתה צועק? על זה אתה מתלונן – על בית המשפט שעושה כך? מה אתה צועק? מה אתה מתלונן? ובאמת היה קשה להסביר. שוב, למי שחקר את הנושא, למי שלמד, למי שבדק, היה אפשר להסביר. להרבה מאוד פרופסורים למשפט היה הרבה מה לכתוב כביקורת על המהפכה השיפוטית, לשר המשפטים פרידמן ולאחרים היה מה לומר, אבל זה באמת בסופו של דבר היה עניין למביני עניין.

כשהקמנו את התנועה באמת הייתה הרבה עבודה. אני רוצה להודות מעל במה נכבדה זו ל-16 אנשים שבלעדיהם לא הייתי מצליח להסביר לציבור כל כך גדול, שהיום לפי כמעט כל בדיקה, הוא רוב גדול מאוד במדינת ישראל, ומבין שחייבים לעשות רפורמה במערכת המשפט – –

– – רוב אדיר, רוב אדיר, רוב שבאמת לא היה כדוגמתו בתולדות מדינת ישראל.

– – – שצריך לעשות רפורמה במערכת המשפט. אבל אני אומר, באמת לא זכיתי באור מן ההפקר. היו לי 16 שותפים נאמנים: 15 שופטי בג"ץ ויועץ משפטי אחד. הוא התחלף לאורך הזמן, אבל בסופו של דבר 16 שותפים נאמנים, כי אלמלא בית המשפט העליון היה מבטל, בצירוף מקרים – התנועה למשילות ודמוקרטיה הוקמה בסוף שנת 2012 תחילת שנת 2013, ומן השמיים כך יצא שבשנת 2013, בשנת 2014 ובשנת 2015 בג"ץ ביטל, שנה אחר שנה, את החוקים למניעת הסתננות. עכשיו, אלה חוקים שעברו פה בכנסת ברוב גדול ואדיר. זה אפילו לא היה עניין של קואליציה–אופוזיציה. אגב, זה הלך והצטמצם עם הזמן. זה התחיל בתור משהו שהוא קונסנזוס, ולאט-לאט, עם פסיקת בג"ץ, זה הפך להיות עניין פוליטי.

וזאת הטרגדיה הגדולה של המעורבות של בית המשפט העליון בחקיקה שהכנסת מייצרת: במקום לפתור את הבעיות, היא מייצרת קיטוב. סוגיית המסתננים, שהייתה קונסנזוס במדינת ישראל, הפכה להיות סוגיה של ימין ושמאל. למה? למה שזה יהיה כך?

הסוגיה הזאת נהייתה ברורה לכולם כאשר בית המשפט העליון, שאומנם פסל סעיף בחוק ההתנתקות – שהוא החוק הבא, אגב; באמת צירוף מקרים שרק הקדוש ברוך הוא יכול לזמן לנו. מייד אחרי שאנחנו מסיימים את ההצבעה על החוק הזה, אנחנו דנים בביטול חוק ההתנתקות. זה מראה בפעם המי-יודע-כמה שמי שמגן על זכויות האדם ויודע לתקן את המעוות הוא הכנסת ולא בית המשפט. כי העובדה היא שחוק במדינת ישראל אוסר על יהודים להיות בארץ ישראל, רק על יהודים באשר הם יהודים, ללא שום סיבה ביטחונית, והחוק הזה לא מבוטל על ידי בג"ץ כי זה בסדר, כי זה מותר; למרות שהחוק הזה פגע בזכויות הקניין זה בסדר, זאת לא בעיה, כי הציבור תומך – כך הסביר אחד משופטי בית המשפט העליון למה הם לא ביטלו את חוק ההתנתקות: כי הציבור תמך. הציבור תמך, אז הם לא ביטלו את החוק. וחוק שהפך אדם – ושוב, בצירוף מקרים שרק הקדוש ברוך הוא יכול לזמן לנו – אדם שגר בביתו בחומש, ובאמצעות חוק הפך להיות מעצם שהותו בבית שהוא קנה כדת וכדין עם משכנתה על אדמת מדינה ממדינת ישראל – –

– – בהינף חוק האדם הזה הפך להיות עבריין בתאריך מסוים בשעה מסוימת בעבירה שעונשה שלוש שנות מאסר; בן אדם שגר בבית שלו, הוא קנה טבין ותקילין, חוק יהפוך אותו לעבריין עם שלוש שנות מאסר – בית המשפט העליון הישראלי קבע שזה לתכלית ראויה, וזה במידה שאינה עולה על הנדרש.

מה לא תכלית ראויה? מה כן מידה שעולה על הנדרש? אם מישהו יסתנן למדינת ישראל בניגוד לחוק, נכנס לכאן בניגוד לחוק, וחס ושלום, לא מכניסים אותו לכלא לשלוש שנים, אלא רק אומרים לו: אתה תהיה במתקן שהייה לשלוש שנים, עד שתצא. זה פוגע ביכולת שלו, בתחביבים שלו, ביכולת שלו לפתח את התחביבים. זה נכתב על ידי בית המשפט העליון: זה פוגע ביכולת שלו לפתח את התחביבים. התחביבים של תושבי חומש לא מעניינים, התחביבים של תושבי דרום תל אביב, לרדת לרחוב בלי להירצח, בלי להיאנס – תחביב כזה הוא לא חשוב, אבל התחביב של המסתנן – על זה הם נלחמו.

ב-2013 וב-2014 וב-2015 ושוב ב-2020 – על זה הם נלחמו, והכנסת אומרת להם לא, ודי. בסדר, אולי הגזמנו בפעם הראשונה, הכנסת מוחלת על כבודה; אולי הגזמנו בפעם הראשונה, אולי העברנו חוק קצת מוגזם; נעביר חוק קצת יותר עדין ב-2014 – מבטל; אולי הגזמנו, נעביר חוק קצת יותר עדין – מבטל; נעביר חוק עוד יותר עדין – מבטל. אז אתם מתפלאים שצריך פסקת התגברות? אתם מתפלאים שזה מה שצריך כדי שמדינת ישראל סוף-סוף תהיה דמוקרטיה?

עליזה אמרה? אם אתם תעשו כל מה שעליזה אומרת מעכשיו, אני יורד. איך? מסוכם. בסדר גמור.

ולכן, רבותיי, בית המשפט העליון חרג שוב ושוב מסמכותו, הלך שוב ושוב נגד הבית הזה, נגד רוב של ימין ושמאל.

ולכן החוק הזה צריך לעבור, ואני קורא לחבריי חברי הכנסת לאשר אותו בשם תושבי דרום תל אביב, בשם תושבי גוש קטיף, בשם תושבי חומש ובשם – אני חייב לומר גם בנושא הזה – ולתפארת מדינת ישראל.