קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
כבוד היושב-ראש, חברי הכנסת, קואליציית השחיתות והכיבוש ממשיכה בדהרה קדימה, או למעשה אחורה, אל עבר המחוזות האפלים ביותר של משטר רודני, דכאני ואלים. מאות אלפי מפגינים יוצאים שבוע אחרי שבוע לרחובות, ואני וחבריי ביניהם, אך הממשלה בשלה: מדברת גבוהה-גבוהה על פשרה והידברות בזמן שהיא שועטת כעדר קרנפים ורומסת כל מה שעומד בדרכה בדרך לתהום.
ומדוע החקיקה הזאת דיקטטורית? כי כל יעדה הוא להפוך את הממשלה לרשות הבלעדית, עם הרבה מורא ומשוא פנים. כפי שחוק הנבצרות נועד לבצר את הדיקטטור ולהופכו לחסין משלטון החוק ולעליון עליו, כך החוק הזה נועד לפרק את מערכת המשפט העצמאית ולהפכה לקריקטורה גסה וחלולה, ואת המשטר בישראל ליצור הדומה למה שכינה ההיסטוריון יעקב טלמון בשם "דמוקרטיה טוטליטרית" – מעין אחיזת עיניים המאפשרת לממשלות שרומסות את זכויות האדם והאזרח להציג עצמן כדמוקרטיות הנסמכות על רצון העם ומבטאות אותו.
הביטוי "רצון העם" כמסווה לעריצות הרוב הוא אחד הדברים הראשונים שמפניהם הזהירו אבות הדמוקרטיה הליברלית. כך כתב ג'ון סטיוארט מיל בספרו "על החירות", עוד ב-1859. הוא כתב את הדברים הבאים – תקשיבו טוב חברים: למעשה – הוא כתב – אין רצון העם אלא רצונו של אותו חלק מן העם שהוא הרב ביותר במספר או שהוא פעיל ביותר, כלומר של הרוב, או של אלה שעלה בידם להיות מוכרים כבעלי הרוב. אפשר ואפשר אפוא שירצה העם לדכא חלק אחד מתוכו, ונגד זה יש צורך בהגנה לא פחות מאשר נגד כל עריצות שהיא. כתב ג'ון סטיוארט מיל ב-1859.
מערכת משפט עצמאית היא אחד הכלים המרכזיים להגנה כזאת, הגנה שבה הצעת החוק שלפנינו מבקשת להתנקש. בניגוד לדמוקרטיה הליברלית, שמאפיינה המרכזי הוא שמירה על חירויות האדם והגבלתו של הממשל, השלטון בדמוקרטיה הטוטליטרית מתיימר לייצג את ההמונים, ובשמם לרמוס כל ביקורת, ספקנות או התנגדות לו. ביקורת על השלטון מזוהה אוטומטית כעוינות לעם ולמדינה.
בשם אותה גרסה מעוותת של שלטון העם, שבישראל הינה מעוותת אף יותר בעקבות הכיבוש המתמשך ושלילת חירותו וריבונותו של עם שלם, שואף השלטון הטוטליטרי המתגבש לרמוס את חירויות הפרט, להפוך את חוסר הסובלנות לאחר וביטול חופש המחשבה לעקרון-העל ואת הכוחנות למידת הצדק. מאות אלפים ואף למעלה מזה ימשיכו להפגין, ימשיכו למחות, ימשיכו להיאבק נגד הדיקטטורה בכל הכלים העומדים לרשותם, וננצח. תודה רבה.
340 מילים של עופר כסיף. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.