אדוני היושב-ראש, חבריי חבר הכנסת – – –
קרן היקרה – –
– – אני מגיע מעולם הספורט – –
– – כשחיין, כמאמן נבחרת ישראל, כיושב-ראש איגוד השחייה.
גם את היית שחיינית.
אנחנו יודעים, שנינו, שאנחנו מגיעים מעולם של כבוד, של הדדיות, של תחרותיות, של הישגיות. תמיד כבוד – למנצח או למפסיד. הגעתי פה לפני שנה והגעתי לעולם שמחולק פתאום לשלושה עולמות שונים לגמרי: יש את העולם של הוועדות, של השדולות, של הכנסים – –
– – של העשייה. יום-יום מגיעים חברי כנסת שגיליתי את הנמרצות שלהם, את החריצות שלהם, את העבודה הקשה ואת הנאמנות, באמת, לאנשים ששלחו אותנו לפה. זה עולם נפלא. וגיליתי שאני נמצא שמה עם הקואליציה ו-20% מהאופוזיציה. 20% מהאופוזיציה.
את דווקא נמצאת שם.
80% לא נמצאים שם. חברי הכנסת של ש"ס כולם נמצאים שם; של אגודה, כולם נמצאים שם.
וזה עולם אחד – אני גם מחבב אותך.
העולם השני שעצוב לי להגיד אותו, כי בסוף יושבים פה 120 חברי כנסת; מתוך תשעה וחצי מיליון אנשים. 120 חברי כנסת נמצאים פה. אני חושב שזה כבוד גדול, אבל אנחנו שכחנו לפעמים שיש מצלמות שמצלמות אותנו, והילדים והנכדים ועם ישראל מסתכלים עלינו. כשרואים אותנו צועקים ומגדפים ומעליבים ופוגעים, אנחנו עושים את הפעילות ההפוכה בדיוק מזו שאנחנו צריכים לעשות.
המדינה שלנו הפכה להיות למדינה אלימה. הנוער אלים, הילדים אלימים, בתי הספר מלאים באלימות, במיוחד אחרי הקורונה. אני באמת אומר את זה מהלב, לא בעצבים. אנחנו צריכים להראות ולהציב ולהציג דוגמה לילדים שלנו. אפשר להתווכח, אפשר לכעוס, אבל לא צריך להעליב, לא צריך לפגוע. לא צריך להגיע למקומות שפלים. בסוף האנשים שרואים אותנו מתנהגים בדיוק אותו דבר. מה אנחנו מצפים?
והעולם השלישי שגיליתי זה העולם החיצוני של השטח. אני נפגש הרבה מאוד עם ראשי ערים, עם ראשי עמותות, לא רק בספורט, גם בחינוך, וגיליתי שהם מסתכלים על הממשלה ואומרים: וואו, איזו ממשלה. שנה. שנה שלמה של ממשלה שעובדת, שעושה; שממש עובדת למען האנשים. אז אני ממש מבולבל, אני מגיע לוועדות – יש עבודה נהדרת; מגיע לפה, צועקים עליי – לא עליי באופן אישי, אבל צועקים אחד על השני בצורה דרמטית; יוצא לשטח, אומרים: וואו, איזו ממשלה מדהימה, כמה היא פועלת וכמה היא עושה. הילדים בדרום ישנים כבר שנה שלמה; רפורמה במשרד הכלכלה ושירותי הרווחה וכדומה.
אני רוצה לחזור ליום שני שעבר – ממש עוד חצי דקה – זה הרגע הכי מאושר שהיה לי בכנסת. ישבתי פה ביום שני שעבר ב-02:30. עבר בקריאה ראשונה חוק הרווחה לבעלי מוגבלויות. ישבו פה הקואליציה והאופוזיציה. כשהחוק הזה עבר, האנשים פה התחבקו. ישבו פה יואב קיש ומרגי ויוסי טייב וקטי ישבה פה, וישבו ישבו פה אנשים שהתחבקו. שר הרווחה הציג את החוק שלו, ויאיר לפיד – שעובד כבר עשר שנים על החוק הזה, בגלל הנושא האישי שלו, אבל זה ישפיע על כל הילדים במדינת ישראל. הילדים האלו, ההורים שלהם והמבוגרים יחיו חיים טובים יותר. אז אני מסתכל על מה שהיה פה באמצע הלילה ואני אומר: אפשר לעשות דברים מדהימים, אפשר לעשות אותם ביחד. ובסוף גם התחבקנו. אז תודה רבה לכולם ושנעשה רק דברים טובים. תודה.
ואני מצטער על זה. אני ממש מצטער עז זה.
צר לי על זה. צר לי על זה.
497 מילים של סימון דוידסון. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.