גלעד, ביטן זורק סוכריות עם גומי. זורק וחוזר לשבוע הבא בכיס.
אתה זורק סוכריות עם גומי, זורק וחוזר לכיס שיהיה שבוע הבא?
סתם, סתם. עוד אל תתחיל לי את הזמן, אני עוד לא התחלתי לדבר.
אז אני רוצה לדבר על החקלאות ועל החקלאים. יש משהו שמטריד אותי. לא יודעת איך במדינת ישראל נוצר נרטיב לא מקובל, שבו חקלאים הפכו להיות אויב. הם אלה שמעלים את יוקר המחיה, הם אלה שתופסים קרקעות, הם אלה – – –
רגע. לא, רגע.
למה אתה מפריע לי? ואם עכשיו אמרתי ליועץ שלי: תקליט את זה, יש לי שוס להביא פה.
ידעתי, אני יודעת מה לומר.
אני אומרת, איך קרה דבר כזה? זה לא שאני מבחוץ ולא מכירה את זה. אני גרה בקיבוץ. אני גרה בקיבוץ בעוטף עזה. אני רואה מה זה שאני מגיעה בשעות המאוחרות שאנחנו מגיעים מכאן הביתה. לפעמים זה גם לפנות בוקר, אנחנו כולנו יודעים. אני רואה את האורות לאורך הדרך. האורות של הכלים החקלאיים שמעבדים את הקרקע. כשאני נוסעת הביתה ואני נוסעת משדרות לכיוון כפר עזה, ואני מסתכלת ימינה לכיוון עזה אני רואה את האורות שדולקים שם ואני רואה את האורות שדולקים אצלנו. האור הזה הדולק הקבוע והמהבהב הוא החוסן שלנו.
את החוסן הזה מביאים החקלאים והחקלאיות. לכן לא ברור לי איך נוצר הנרטיב הזה, המפלג, המשסע הזה. לא ברור לי. לא ברור לי איך מאשימים את החקלאים והחקלאיות ביוקר המחיה. לא ברור לי. לא ברור לי איך מפה אנשים אומרים את זה. למה זה לא ברור לי? כי כל מי שלומד את הנושאים ואת המרכיבים של המחירים מבין שאי-אפשר לחלק למחיר המקטע החקלאי והמקטע הקמעונאי כי יש גורמים משפיעים. אם עגבנייה שמגיעה מכל ארץ שהיא, במרכיבים של המחיר של כמה היא עולה מכניסים את מחיר המים, מחיר העובדים, מחיר ההדברה. כל אלה אנחנו רוצים ביטחון תזונתי. איך אנחנו צריכים לעמוד בכל זה, לשמור על האיכות וגם לייצר תחרות?
המילה "תחרות" היא מילה חשובה, אביר קארה, אבל צריך גם שתחרות תהיה הוגנת. אין מצב שחקלאי – – –
לא, לא, לא. אל תכניס לי – אביר, אל תכניס לי מילים לפה. אביר קארה, כשאמרתי אביר לא התכוונתי – – –
אביר, אביר. גלעד, תשתלט עליו בבקשה.
אביר, תחזור למיוט. מה שאני באה ואומרת – – –
יופי, תודה.
אני צריכה עוד משפט. אני באה ואומרת, בואו קודם כול נחשוב בחיובי. בואו קודם כול נפסיק עם השנאה. בואו קודם כול נפסיק לחפש מי לא בסדר. בואו נלמד את הנתונים, ואז אני מאמינה שיהיה לנו טוב יותר.
אבל אני רוצה לדבר על עוד משהו, רק על דבר אחד.
לא. יש רשימה. מה אכפת לך?
עוד חמש דקות. נכון, קיש עוזר לי.
אני רציתי להגיד תודה גם לאלה שיושבים בספסלים מאחור. אנחנו כולנו פה עד מאוחר, אבל יש את כל היועצים ומנהלי הסיעות וכולם. הם עושים את עבודתם. אומנם לפעמים הם עושים לנו חיים קשים. קח את ערן. ערן לפעמים אומר לי: יש לך ארבע שעות – –
– – אבל בסוף הוא דואג שאני אשב פה כל הזמן שלא לצורך. אבל הם משתדלים. אני מאמינה שאחרי שהערתי לו על זה, הוא יעשה כמו שצריך את הדברים. אבל תודה לכם.
496 מילים של נירה שפק. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.