אני אדבר דברי טעם. אבל לפני זה אולי באמת, חבר הכנסת דודי אמסלם, בתור סנדק תשלח ברכה לרך הנימול שהיית סנדק שלו?
אתה יכול לברך את כל עם ישראל בבריאות.
כל חיילי צה"ל. בבריאות, באחדות.
אמן.
נכון. פרשת שלח לך. נגיד רק, אם כבר באמת אמרנו פרשת שלח לך – וזה דבר מאוד חשוב בתור שר המודיעין – שזאת פעולת המודיעין הראשונה, בפרשת השבוע. נכון?
זה מה שביקשו.
יש לי הרבה על מה לדבר.
אתה תרצה לתת לי יותר זמן.
חבר הכנסת קרעי, אני חושב שהלקח הכי חשוב מפרשת המרגלים הוא שאת המרגלים שלחו להביא נתונים – מה שאנחנו בצבא קוראים לו תמונת מצב. מה שהם עשו, זה שהם הביאו הערכת מצב. הערכת מצב זה לא תפקיד של המרגלים. המרגלים צריכים לדווח מה הם ראו, ואיך נראית הארץ – איך נראית הקרקע שם, איך נראים האנשים, אילו אמצעי לחימה יש שם, איזה גובה הם. בזמנים ההם ענקים ראינו שם. בשורה התחתונה מה שהם עשו, הם אמרו: "וַנְּהִי בעינינוּ כַּחֲגָבִים וכן היינו בְּעֵינֵיהֶם" לא נוכל לעלות. לא נוכל לעלות – זה לא התפקיד של המרגל להגיד את זה; ואני חושב שהלקח המשני בעניין, מעבר לטעות שלהם – וכמובן, צריך להוציא מהכלל את יהושע בן נון ואת כלב בן יפונה – אני חושב שתוכן הדברים הוא שאם אתה נראה בעיניך כחגב, בטח ככה תיראה בעיני הצד השני. לכן גם הפסוק ככה. זאת דוגמה של הערכת מצב. כי איך נראה לך שנראינו אנחנו בעיניהם זה עניין של הערכת מצב ולא של תמונת מצב, שזה היה התפקיד שלהם. בגלל זה שילמנו על חטא המרגלים, כעם, מחיר כבד מאוד.
אני רוצה לדבר, ברשותך, אדוני היושב-ראש – – –
ביקשו דברי טעם.
אין לי בעיה.
מקובל לומר שאנחנו סטרטאפ ניישן. הרבה אנשים אומרים את זה. תמיד שואלים אותך, תגיד, איך אתה מסביר את זה שאתה סטרטאפ ניישן? למה השאלה היא יותר קשה? בגלל שעל פניו, ברמת בתי הספר התיכוניים שלנו אנחנו בערך במקום ה-30 בעולם. פעם היינו הרבה יותר גבוה; ברמת האוניברסיטאות, לא נעים להגיד, בממוצע אנחנו בערך מעל 120, אפילו 150. אבל אז אתה שואל את עצמך: בסוף איך אתה סטרטאפ ניישן? יש פה שתי סיבות: אחת, תבדוק מה באמצע. באמצע זה השירות הצבאי. כשאתה שם משקל על נערים ונערות בני 18, 19, 20 עם האחריות על קיום האומה, ולהיות יצירתי ולחשוב, אז זה מה שיש בתוכו, וגם זה סוג של תמונת מצב – תבדוק מה באמצע.
אבל אני רוצה להגיד עוד משהו. חבר הכנסת גפני, אני חושב שאחד האוצרות הכי הגדולים של עם ישראל זה התרבות שלנו, על השאלות ועל הקושיות, שבאה מהתלמוד בעיקרה. והדבר השני הוא העניין של הביקורתיות. ברשותך, אדוני היושב-ראש, אני רוצה רגע לחבר את זה. אני חושב שמספרים על פוניבז', אולי על הרב כהנמן, אתה יודע על מי – – –
לא, תכף. אבל אמרת שאם יהיה מעניין, אתה תיתן לי.
בסדר. פעם אחת תלמיד שאל אותו שאלה, הוא עמד על הדוכן, סגר ואמר: אם שאלת קושייה שלאורך הדורות עוד לא נשאלה, הסתיים השיעור. זאת אומרת הרווחנו את שלנו.
אני מתאר לעצמי שהסיפור הזה הוא פחות או יותר נכון, מכיוון שאני בא גם ממקום שבו על קושיות טובות נתנו נקודות לא פחות מאשר על תירוצים טובים. אבל בעצם, כשאני אומר את זה כאן, מה אני חושב, קצת בביקורת עצמית על כולנו, שאנחנו את הניקוד של לשאול על האחר לקחנו קצת רחוק מדי, ואנחנו מחפשים לא רק בדברים שלו, אלא לעיתים גם בגופו, מה לא בסדר בו. אני חושב שאם חפצי חיים אנחנו – אדוני היושב-ראש, אני מסיים – –
– – אני חושב שהתרבות הזאת – אני אחבר לסוף – עשתה אותנו אומת סטרטאפ. התרבות הזאת, בזכות השאלה, בזכות הצורך לשאול, הביאה אותנו גם להישגים מדעיים, לפרסי נובל, לכל מיני מקומות אחרים. אנחנו כעם לקחנו אותה קצת רחוק מדי. אנחנו את תרבות השאלה לקחנו לתרבות הביקורת, שהיא בסדר גמור, אבל קצת יותר מדי רחוק. אדוני – – –
סליחה?
חבר הכנסת קיש, אתה מפריע לי.
גם זה. זה חלק מהעניין.
תגיד למלכיאלי שלא יקלקל. תודה רבה.
636 מילים של אלעזר שטרן. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.