קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
תודה רבה. אדוני היושב בראש, כנסת נכבדה, לפני הכול, זה ערב קשה, עוד חמש משפחות קיבלו את ההודעה הקשה על מות יקיריהן. לפני הכול אני רוצה להשתתף בצער המשפחות של סרן יאיר יעקב שושן, של סמ"ר יהב הדר, של סמ"ר גיא כרמיאל, של סמ"ר יואב פפר ושל סמ"ר אביאל וויסמן, כולם לוחמים בסיירת נח"ל, שנפלו היום בקרבות ברצועת עזה. אני משתתפת בצער המשפחות. אני גם רוצה לאחל החלמה מהירה לכל הפצועים. יש עשרות פצועים, בטח בשבוע האחרון. אנחנו הרבה פעמים מעבירים את זה ככה, אבל כל פצוע כזה זה עוד משפחה שגם היא קיבלה הודעה קשה מאוד היום, ואת כל הבית צריך להשמיש, והם הולכים לאבד עכשיו את העבודה שלהם, וימים ושעות, כי הם יצטרכו להיות ליד המיטה שלו. אז אני רוצה גם להתפלל לשלומם, ומאחלת שהם יעמדו על הרגליים.
אחרי שאמרתי את כל זה, אני רוצה רק להתייחס גם כמובן לעסקה, שממש נרקמת. אני רוצה כמובן לברך על העסקה הזאת. אני חושבת שאנחנו יכולים לקבל כאן גם את החטופים והחטופות בעיקר בחזרה. גם הבנתי שהשרה אורית סטרוק, שהיא שם, הפגינה נגד העסקה. בן גביר שותק. אז אולי באותה הזדמנות הם גם יצאו מהממשלה. אז אני חושבת שזה אחד פלוס אחד – גם מקבלים את החטופים, גם הממשלה הגרועה הזאת הולכת הביתה, וכמה שיותר מהר.
ראיתי שרה עומדת עם מפגינים ומפגינה נגד מדיניות הממשלה. אני יודעת שהיא שם, מוקפת. זו תופעה מוזרה. מילא חבר כנסת מהאופוזיציה – מה יש לשרה להפגין נגד מדינת ממשלה של עצמה? מה זה האירועים הביזאריים האלה שקורים בממשלה הזאת? והשיא הוא השתקן. הוא לא מדבר? אין לו מה להגיד? מה זה שתיקה? מה, אתה בחדר חקירות? מה אתה שותק? אתה שר בכיר בממשלה – אתה בעד או נגד? ואם אתה נגד, לך כבר. אתה נגד הפסקת אש בצפון – נשאר; נגד העסקה בנובמבר – נשאר. מה זה הדבר הזה? נגד התקציב – נשאר. כל היום מצביע נגד, ונשאר. שלא לדבר על האירוע ההזוי שהיה כאן בשבוע שעבר עם ראש הממשלה, שהוא מצביע נגד מול ראש הממשלה שקם ממיטות האשפוז, שזה שיאים שנשברו פה.
אני חייבת להגיד עוד מילה לשרה שעלתה לפה, שרת התעופה, שרת המטוסים, שסוף-סוף ראתה איך נראית הכנסת. היא כל הזמן תקועה בלאונג'ים, עושה סופי שבוע. עולה לפה, ובשיא החוצפה שלה אומרת לי: תפסיקי לדבר את השטויות שלך. עכשיו, אני אומרת לעצמי, עזבי שאת שרה ממשלה – קצת פאסון, קצת תדברי כמו שצריך; מה את פונה אליי, צורחת על מיקי לוי, מה זו ההתנהלות הזאת? וגם – איזו בושה, כאילו, מה זו ההתנהלות הזאת? איך את מדברת לחברי כנסת? ועוד בשיא החוצפה, עומדת פה ואומרת: אני בעד ועדת חקירה. מה זה ועדת חקירה? יש פה משפחות חטופים שמתחננות – מעיין אדם מראה את הגופה של אחותה – מתחננות לוועדת חקירה ממלכתית. עומדות פה משפחות בוכות. היא אומרת: ועדת חקירה. היא לא מסוגלת להגיד את המילה "ממלכתית". אתה לא היית פה, פספסת את זה.
פספסת. תאמין לי, אם היית יושב פה, היית מתפוצץ. היא לא מסוגלת. עכשיו, מה הקטע? חודש-חודשיים אחרי המלחמה היא הלכה לאולפנים, אמרה: ועדת חקירה ממלכתית. אז בואו נצטט אותה. איך היא אמרה על זה פה? היא התהפכה כמו סטייק. כמו סטייק התהפכה.
כמו סטייק. עכשיו זה ועדת חקירה. אני צועקת לה: תגידי "ממלכתית", איזו ועדת חקירה?
תקשיב, אני הייתי יו"ר הוועדה לביטחון פנים, ישבו אצלי ה-entourage הזה של האופוזיציה, צרחו עליי "ועדת חקירה ממלכתית" על רוגלות, על התחקיר, תחקיר של כלכליסט. נגעו להם באבנר, נגעו להם ביאיר – ועדת חקירה.
כן. אתה מבין? היא אומרת לי על הרוגלות, על התחקיר, "ועדת חקירה", אבל על 1,200 נרצחים ביום – "ועדת חקירה של העם". תגידי, 80% מהציבור רוצים ועדת חקירה ממלכתית, מי את בכלל שתחליטי, מי את? באיזו חוצפה גם לעמוד פה ולצעוק לי: ועדת חקירה, ועדת חקירה? תגידי: ועדת חקירה ממלכתית. תגידי למשפחות השכולות, תסתכלי להן בעיניים. איך אין לך בושה? עוד באת ואמרת, ופתאום זה לא מתאים? ולבוא, לצרוח עליי כשאני יו"ר הוועדה, כשאני מגינה על המשטרה, אני, כי אני לא מקימה את ועדת החקירה הממלכתית על רוגלות. אגב, אתם יודעים שקטי שטרית רצתה להקים ועדת חקירה ממלכתית על משחק של בית"ר ירושלים? זה כן. זה על משחק של בית"ר, נכון?
יפה. אבל על 1,200 נרצחים – לא, לא, ועדת חקירה של העם. מי צריך אותך בכלל? שהאופוזיציה תחליט. מי צריך בכלל? תגידו שאתם רוצים ועדת חקירה ממלכתית, מה קשה?
בשבוע שעבר היו כאן שני ח"כים – ינון אזולאי, ומי היה השני? יוסי טייב – ואמרו: ועדת חקירה ממלכתית. אמרו. הם ישבו מול משפחות שכולות, הסתכלו להן בעיניים, אמרו להן: ועדת חקירה. אלמנטרי, עמוד שדרה. תוך כמה דקות, תיק-תיק-תיק, יצאה הודעה מטעם דובר המפלגה. תגידו לי, מה יש לכם? מה יש לכם? מה, אתם לא רואים משפחות שכולות? אתם לא מסוגלים להגיד להן? וממה אתם מפחדים? ממה אתם מפחדים? מה אתם דואגים? מבית המשפט העליון. בינתיים, רוב אמון הציבור הוא בבית המשפט העליון. אתם האחרונים שמאמינים בהם. אתם, אנחנו, לא מאמינים לנו כבר. לא מאמינים לא לכנסת, לא לממשלה, ויותר מכולם מאמינים לבית המשפט העליון. אז מה אתם מפחדים? הרי אם לא העירו אותו בבוקר, הרי אם הוא לא ידע, הרי אם הוא לא שמע, אז לא יקרה לו כלום, לא? כי הרי הוא לא ידע. הוא לא ידע, לא העירו אותו בבוקר, לא התקשרו אליו, לא אמרו לו – הכול הולך. הכול.
80% מהעם מדברים על ועדת חקירה ממלכתית, 80% – מה הבעיה? מה כואב לכם בלב לבוא ולהגיד למשפחות שכולות את האמת? ועד שיש שני חברי כנסת עם עמוד שדרה שאומרים, ישר מוציאים תגובה. מה כואב לכם? תקבעו ועדת חקירה ממלכתית כבר. לא, ועדת חקירה. באמת, הפארסה הזאת שהייתה כאן עם הגברת הזאת, כבר אין לי מה להגיד.
אבל אני חייבת לספר לכם משהו בשלוש הדקות האחרונות שניתנו לי. הינה, לא מדברת פוליטיקה עכשיו, נראה לי שמציתי את האירוע. יש אירוע, תקשיבו, שהיה כאן באוגוסט 2020. אני חייבת להגיד עליו כמה מילים, כי אני לא יודעת כמה מכם קראו בידיעות אחרונות בסוף השבוע את הכתבה על שושו – קוראים לו יאשיהו בלום. יצא לכם? כן, חשוב לי לספר לכם. אנחנו עוסקים בחטופים, בחיילים, אבל אני עקבתי אחר האירוע הזה של יאשיהו בלום. הוא בחור בן 22, שיצא ביום שישי בערב עם חברים שלו לבלות, רצה לבלות. הם נכנסו לאוטו, ובחניון של המכוניות הגיעה קבוצה של נערים, והקבוצה שם הציעה לחבורה החמודה הזאת – ארבעה חבר'ה מעלי, אגב – לקנות סמים. והם אמרו להם: אנחנו לא בקטע. התחיל איזשהו ויכוח וכאלה.
ובכל הזמן של הוויכוח, שושו, יאשיהו בלום, חייל משוחרר מהנדסה קרבית, יושב מאחורה ונרדם. באיזשהו שלב התפתחו מכות ממש, והחברים שלו, שהיו בחוץ, חטפו את כל המכות. מהרעש ומכל הבלגן שושו התעורר. כשהוא בא לבחור הזה והוא עמד מולו, הבחור הזה – שהשבוע, אגב, נשפט ל-26 שנה – דקר אותו שש פעמים והרג אותו.
למה אני מספרת לכם את זה? כי אני כבר שלוש שנים עוקבת אחרי הסיפור הזה, ולפני שבוע ניתן פסק הדין. תקשיבו, הוא ישן מאחור, והוא קם, נדקר, ותוך 45 שניות סיים את החיים שלו. והקלות הזאת שבה אדם – בחור צעיר, כל החיים לפניו, בסך הכול יצא לבלות – מצא את מותו, היא לא נתפסת בעיניי.
אני רוצה להגיד לכם, צריך לשבח את הפרקליטות על עבודה מדהימה. כי הוא, הבחור הזה, ברגיג, שרצח אותו, עד היום לא הודה. למרות שהוא הביא את הסכין והוא זרק אותה ב-431, למרות כל הראיות הנסיבתיות. מאוד קשה להרשיע ברצח כשאדם לא מודה, והפרקליטות עשתה כאן עבודה מדהימה, וצריך לתת לה את הקרדיט על זה. הוא קיבל השבוע, הבחור הזה, ברגיג, 26 שנה בכלא. וכל זה מראיות נסיבתיות, שזה לא קל, לא קל. עד היום, אגב, הוא טוען שלא.
זה אירוע שבטח חלפנו עליו במהדורות החדשות, כי יש כל כך הרבה צרות, וכל כך הרבה אנשים נהרגים במדינה הזאת. אבל בחור צעיר שרק יצא מהאוטו ופשוט נרצח במקום ומת, ועוד משפחה שבאמת חרב עליה עולמה סתם – אסור, אסור לנו – אתה יודע מה, ואטורי? לעבור לסדר-היום ולהתעלם מדברים כאלה. כי זו אלימות – –
קראת את זה? – – וזו עבריינות, ואסור לנו כחברה לקבל את זה, להקל ראש. היה לי חשוב להזכיר ולהשתתף בצער של משפחת בלום. זה אומנם קרה באוגוסט 2020, תחשוב, אבל חמש שנים אחרי המשפחה קיבלה צדק, והוא ילך לכלא, הבחור הזה, להרבה מאוד שנים. אגב, עוד חבר שהיה איתו – גם הוא קיבל כמה שנים בכלא. החבר ששיתף פעולה והגן על הרוצח. תודה.
1,331 מילים של מירב בן ארי. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.