קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
כבוד היושב-ראש, כבוד השרה, חברי כנסת נכבדים, תנחומיי לחמש המשפחות שאיבדו את יקיריהן היום, הבנים של כולנו: סרן יאיר יעקב שושן, בן 23, ממעלות-תרשיחא, מפקד צוות בסיירת נח"ל, ועוד ארבעה לוחמים מסיירת נח"ל: יהב הדר, בן 20, מכפר תבור; גיא כרמיאל, בן 20, מגדרה; יואב פפר, בן 19, מהרצליה וסמ"ר אביאל וויסמן, בן 20, מפורייה עילית. אני מתפללת לרפואה מלאה ומהירה של הפצועים, וכמובן כמובן, להחזרת כל החטופים כולם, החיים – לשיקום, ושאינם חיים – לקבורה בישראל. אני מתחננת בפני כל מי ששומע אותי: די עם השנאה והטחת ההאשמות חסרות השחר כאילו כל אלה שמתנגדים לעסקה חלקית, לא אכפת להם מהחטופים. אכפת גם אכפת גם אכפת.
אני רוצה לשתף בשתי מילים, ואחר כך לעבור למה שרציתי באמת לומר. אני מקבלת קמפיין של הודעות ווטסאפ שמתחילות במילים: היי מיכל, אנחנו יודעים שיש עסקה מתבשלת וחשוב לי – כל אחד כותב "לי" – להבהיר לך שעסקה חלקית לא תתפרש כהצלחה. כולנו מבינים שעסקה חלקית היא גזר דין מוות למי שיישאר שם, וכולנו מבינים שאין לזה שום הצדקה. כל מערכת הביטחון בעד עסקה כוללת.
ואז זה ממשיך וממשיך, ההודעה ממשיכה, ובאיזשהו שלב היא עוברת איזה טוויסט ומתחילה להאשים אותי במניעת העסקה, עסקה כוללת, ושהכוח בידיים שלי ושאני אחראית.
מתחילת המלחמה אני אומרת, ואמרתי, ואני חוזרת ואומרת: כולם, ורק כולם, בפעימה אחת, כשבתחילת העסקה יש רשימה ברורה וחד-משמעית של כל אחת ואחד מהחטופים ומצבם הבריאותי. אני לא אוכל להסכים לעסקה חלקית שבעצם גוזרת גזר דין מוות על הנותרים מאחור. לא רק אני אומרת את זה, גם משפחות חטופים. גם הם – חלקם לפחות – אומרים זאת. אני שמעתי ודיברתי גם עם נדב מירן, אח של עומרי, ואני שומעת את צביקה מור, אבא של איתן, ואני שומעת את ירון, אבא של אבינתן, שאמר שאם תיחתם עסקה חלקית חמאס לא ישחרר את הנותרים מאחור, הם יירקבו לנצח. חמאס ישחק איתנו עוד שנים רבות, כמו שהוא שיחק עם הדר גולדין ושאר החטופים. אני שומעת גם את אלי כהן, דודה של ענבר הימן, זכרה לברכה, שנרצחה בשבי. אני שומעת גם את חנה, דודתה, שמתנגדים לעסקה חלקית. אני שומעת את אלי אומר שיש להחזיר את כולם, אבל לא במחיר של הפקרה, ועוד ועוד ועוד.
לכן אני אומרת – שמעתי פה קודם את רון כץ – אני לא בעד לצרוח ולצווח אחד על השני. הרי כולנו רוצים אותם בבית, והאויב היחיד שלפנינו הוא חמאס יימח שמו וזכרו, שבו אנחנו צריכים להילחם. בו, ורק בו. אני מתפללת, שוב, שכולם כולם יחזרו הביתה, וכמה שיותר מהיר.
ואם זה לא קורה, כל יום שלא מחזירים לנו אותם, אנחנו צריכים לספח כל יום עוד קילומטר, עוד קילומטר, עד שהם יבינו. כי כנראה שהם מבינים רק כוח ורק אדמה.
אני רוצה לעבור לדברים שלשמם עליתי לפה, וזה להשמיע את דבריה של חברתי אביטל שינדלר, אשתו של עמיחי שנפצע אנושות ב-7 באוקטובר בכרם שלום ועד היום משתקם מפצעיו. היא כותבת: כל הטוב עוד לפנייך, רק אל תעזבי ידיים. כבר יותר משנה שאנחנו לא עוזבים ידיים. הבעלים, הבנים, האבות, האחים שלנו נפצעו, ואנחנו איתם במסע שלהם לאורך כל הדרך. פציעה היא טלטלה. כשמישהו נפצע אומרים: ברוך השם, העיקר שהוא בחיים. וזה נכון שטכנית הוא בחיים, אבל השאלה היא אם הוא חי. לא כל אחד שנפצע זוכה להמשיך לחיות במלוא מובן המילה. זו הבחירה שאדם צריך לעשות, ויש לה השלכות. היא מביאה איתה הרבה התמודדויות, קשיים, דורשת מאמץ וכוח סבל, אבל היא מצמיחה ומביאה איתה כוחות חיים חדשים.
המקום של המשפחה בתוך הפציעה של בן משפחה הוא קריטי להחלמה ולשיקום של הפצוע, לחזרה שלו לחיים. התמיכה, העידוד, העזרה הפיזית, הידיעה שהוא לא לבד בהתמודדות – נותנות כוח. אבל גם הם, בני המשפחה, זקוקים לכוחות, למעטפת ולתמיכה, לעידוד, ושם זה כבר פחות מובן מאליו, לצערנו. ההתמודדות של המשפחה היא שקופה, הם ממשיכים את החיים כי ככה צריך, אבל החיים לא רגילים בשום דבר. הם אחרים, הם מאתגרים, וגם פה צריך לבחור לחיות אותם ולא להישבר מהמצב. על האתגרים שעוברים בתקופה הזאת כבר שמעתם ועוד תשמעו, אבל אני – כך אומרת אביטל – רק רוצה להתייחס לנקודה אחת חשובה, וזה השיח סביב הפצוע ומשפחתו. זה נכון שלא תמיד יודעים מה לומר, מה נכון לומר ומה לא לומר, והאמת היא שלרוב לא מוצאים את המילים הנכונות לסיטואציה. גם אנחנו הרבה פעמים לא מוצאים את המילים שיוכלו לתאר ולספר על ההתמודדות שלנו. מצב זה מביא הרבה פעמים לאי-הבנות, פגיעות וריחוק שאף אחד לא מתכוון לייצר אותו, אבל הוא פשוט קורה. ולמה דווקא על הנקודה הזאת בחרתי לדבר – אומרת אביטל – כי בחברה שלנו כיום מסתובבים הרבה הרבה מאוד פצועים, נראים ושאינם נראים, הרבה משפחות מתמודדות, נראות ושאינן נראות. אין לנו יכולת לדעת באמת מה המצב של מי שנמצא מולנו אם הוא לא מספר לנו. אני מרגישה – כך היא אומרת – שהרגישות הבסיסית שאנחנו, כבני אדם, יכולים וצריכים להתנהל איתה, זה בדיבור, שהוא בעצם הדבר הכי זמין לנו. מילה יכולה להפיל ולשבור, ומילה יכולה לחזק ולעודד. אני רוצה לבקש מכולכם פה היום – כך היא כותבת – בואו נדבר דיבורים של חיזוק, של נתינת כוח, זה כל כך משמעותי. נשלח מילים טובות לאנשים שאנחנו יודעים שמתמודדים עם אתגרים, נימנע משאלות מיותרות שלא מועילות לאף אחד, נשתמש בדיבור כדי לבקש עזרה כשצריך, ולא נימנע מלעשות זאת רק כי נוכל להתמודד עם המצב.
היא הקימה את פורום נשות הפצועים. הם מלווים, הם עוזרים, הם באמת באמת נמצאים שם בשביל כל אחת מהמשפחות של הפצועים. שנזכה לימים טובים של נחמות וישועות לכל עם ישראל. ושוב, גם בעניין הפצועים, גם בעניין החטופים – כוחה של מילה. בואו נשמור גם על המילים שיוצאות מהפה שלנו. תודה.
885 מילים של מיכל מרים וולדיגר. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.