קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
כבוד היושב-ראש, כנסת נכבדה, אי-אפשר שלא לפתוח בתנחומים למשפחות הנופלים מהיום, חמישה נופלים. זה באמת לא נתפס. מדינת ישראל לא יכולה להתרגל אל השכול, לא יכולה להתרגל ל"הותר לפרסום". טובי בנינו – סרן יאיר יעקב שושן, בן 23, ממעלות-תרשיחא; סמ"ר יהב הדר, בן 20, מכפר תבור; סמ"ר גיא כרמיאל, בן 20, מגדרה; סמ"ר יואב פפר, בן 19, מהרצליה; סמל אביאל וויסמן, בן 20, מפוריה עילית. מתחילת המלחמה נפלו 840 חיילי צה"ל ובהם 405 מתחילת התמרון הקרקעי בעזה. יהי זכרם ברוך, גיבורים שלנו.
אני רוצה להגיד משהו. מלחמה היא לא ערך. מלחמה היא לא מטרה. המלחמה היא הכרח שנכפה עלינו בגלל טבח, בגלל אסון כבד, בגלל תקיפה אכזרית של ארגון טרור, בגלל שחייבים להגן על אזרחי המדינה. אבל המלחמה היא לא ערך. מוות הוא לא ערך. "הותר לפרסום" זאת לא מציאות שפויה. סיום המלחמה זה הדבר הכי חשוב שאומה חפצת חיים צריכה לרצות בו. לסיים מלחמה. תגידו, מה קרה לנו כאן, שלסיים את המלחמה זאת איזו עמדה לא נוחה, לא סבירה, שצריך לברוח ממנה? לא, לא, ממש לא. סיום המלחמה זאת תפיסה של אומה חפצת חיים. ובסיום המלחמה שלנו גם נחזיר את כל החטופים והחטופות. ארז, אני יודעת שאתה מסכים איתי פה.
נכון, נכון. בסיום המלחמה נחזיר את כל האחים והאחיות שלנו. נוכל להרים את הראש ולהשתקם. מדינה חפצת חיים צריכה לדאוג גם לביטחון וגם לתקומה וגם לתקווה.
אני מקווה שנחזור לראות בחיים ערך, ולא נשלים עם המציאות הזאת כאילו זה משהו שנגזר עלינו.
אני גם רוצה לומר שאני מייחלת, מייחלת בכל ליבי, שתהיה עסקה באמת, שנשיב את האחים והאחיות שלנו, שהחטופים והחטופות יחזרו. אני קודם כול מייחלת באופן ברור לעסקה כוללת, להחזרתם של כולם.
אני גם יודעת שאתם הצהרתם שאתם תהיו בעד עסקה. זאת העמדה הכי חשובה מוסרית וערכית, ואני מקווה שלא נשאיר אף אחד מאחור. אני מקווה שלא נשאיר אף אחד מאחור. שנעשה עסקה כוללת להשבתם של כולם, בלי שיקולים של שרידות פוליטית, של בריתות פוליטיות ושל כל מיני חזיונות סהרוריים. גם פה, אני יודעת שבממשלה יש עם מי לדבר גם בזה. ואני אומרת את זה דווקא כי יש לכם פה נקודה מכרעת בתוך רגע קריטי לאומי – שלא יישארו אף אימא מאחור בלי הבן שלה, אף אבא מאחור בלי הבן שלו, אף ילד בלי אבא שלו ואף משפחה בלי קבר לבכות עליו.
אני רוצה ברגע הזה להפציר ולדרוש את השבתם של כולם, כי זאת ישראל של ערבות הדדית, זאת ישראל של סולידריות, זאת ישראל של פדיון שבויים כערך עליון, ערך שאנחנו מאמינים בו, ולצערי פה בממשלה הזאת הפקירו – הפקירו והפקיעו.
אז מי ייתן והרגע הגורלי הזה אכן יביא לבשורה שכולנו מייחלים לה, ושנתחיל לראות פה יותר אור, מה שנקרא, כשכולם יחזרו ונוכל להרים את הראש ולהיות פחות עצובים ולרפא את הנפש. אני בטוחה שתסכים איתי.
אני אעבור מהנושא החשוב הזה אל הנושא החשוב הנוסף, וזה מציאות החיים הקשה פה, כי האנשים פה קורסים תחת יוקר המחיה, תחת מדיניות כלכלית מחפירה ומופקרת, שהשאירה את הציבור מאחור ובפרט את המעמד הנמוך והמעמד הבינוני. הפקירה אותם, הפקירה אותם והשאירה אותם להתמודד עם עליות מחירים מזעזעות, עם ניהול כושל ועם מדיניות צנע שבתוכה תיעדפו מקורבים, קומבינות, אוכלוסיות סקטוריאליות שקרובות לשלטון על פני הציבור כולו.
אני לא יודעת אם אתה יודע שמחירי המזון בישראל זינקו ב-30% בחמש השנים האחרונות. אז תגיד לי, כשאתם נלחמים על תלושי מזון, איפה זה עומד ביחס לסל בסופר, שהפך להיות בלתי אפשרי, יקר בכ-50% מהסל באירופה? על מי אנחנו עובדים? איזה ביטחון תזונתי יש כשאדם צריך לברור, במעט הכסף שיש לו, את הסל בעגלה? אנחנו השארנו אנשים באמת מופקרים לחסדי השוק, לניצול הקמעונאים והמונופולים, ומדינה לא הייתה להם. לא הייתה להם מדינה שתראה אותם ותסתכל עליהם, לא הייתה להם מדינה במשבר הדיור ולא הייתה להם מדינה בשחיקת השכר ואין להם מדינה מול הרגולציה בסופרים, זה לא מעניין, ואין להם מדינה בקריסת השירותים החברתיים. להפך, היו כחמישה קיצוצים רוחביים בכל השירותים החברתיים. אתה יודע ממי לא קיצצו? הכספים הסקטוריאליים. הכספים הקואליציוניים, הם נשמרו, אבל שירותי הרווחה, הבריאות והחינוך נפגעו. זאת מדיניות מעוותת.
שר האוצר מפקיר ביודעין את כלכלת ישראל ואת אזרחי ישראל. האיש הזה, שעונד על דש מעילו סיכת חטופים, היום הכריז שהוא מתנגד לעסקה להצלת האחים והאחיות שלנו. האיש הזה נתן שיקצצו פעם אחר פעם בשירותים החברתיים בעודו דואג לרפד את הכיסים של החברים שלו; האיש הזה עוצם עיניים לחוק השתמטות בלי בושה, בלי בושה. שר הסקטור, שר המקורבים, שר החברים שלו, ללא חמלה, ללא כבוד לפדיון שבויים, ללא כבוד ללוחמים ולחיילים, ללא כבוד לכלום. ממשלה שכולה הישרדות פוליטית על חשבון החיים עצמם בכל הרצף, בכל זירה.
אבל כלכלת ישראל הופקרה. אני לא מכירה מומחה אחד בעל שם שאומר שיש פה מישהו שמנהל את הכלכלה. לא היה כדבר הזה. יש לחלוק על מדיניות, אבל הקונסנזוס הזה על ההפקרות הכלכלית והחידלון והיעדר היכולות של שר האוצר זה משהו שלא היה בישראל מעולם. אנחנו מגיעים לוועדת הכספים ושואלים מהו מנוע הצמיחה בתקציב המדינה, פעם אחר פעם, ואין תשובה. תקציב מדינה מוגש, ואין מנוע צמיחה, אין שום מחשבה על המשק, על ישראל, ישראל של היום שאחרי. איך נצמח, איך נצא מהמשבר? מה נעשה, שר האוצר פשוט החליט להפקיר את הכלכלה תוך כדי חקיקת חוק השתמטות, ביזה תקציבית והפקרת חטופים וחטופות. אין דבר כזה.
כמובן שאיני חסה על אף אחד ממתנגדי העסקה הזאת. באמת – לדיראון עולם. מי שחושב על הבייס הקיצוני שלו על פני הצלת חיים לא ראוי למקום הזה. מי שבמשמרת שלו נחטפו חטופים וחטופות והוא מפקיר אותם, לא ראוי למקום הזה. ומי שאמר בקולו בגאווה שהחמאס הוא נכס, צריך להניח את המפתחות, לא להפקיר חטופים וחטופות, לא לסרב לעסקה. מי שטיפח ארגון טרור – ובראשם ראש הממשלה, האשם הגדול ביותר, שהפקיר את כל ביטחון ישראל על מזבח הנכס שלו, השותפות עם החמאס – לא זכאי להפקיר חטופים וחטופות ולעשות עסקה חלקית על פני עסקה כוללת.
אני רוצה גם להגיד משהו. מי שחושב שהצלת אזרחי ואזרחיות ישראל היא אתנן לטראמפ הוא אדם בזוי. עסקת חטופים היא לא מתנה לנשיא ארצות הברית, היא עניין ישראלי קיומי, חברתי, ביטחוני. זה קודם כול עניין מנהיגותי ישראלי. ראש הממשלה בנימין נתניהו הפך את העניין הכי הכי לאומי שיש לא רק לעניין פוליטי אלא לאיזו מתנה שהוא מחלק למנהיג בארץ אחרת. לא היה כדבר הזה. זאת חרפה, חרפה שאין כדוגמתה. זה אדם ללא מוסר בכלל וללא מוסר יהודי בפרט. כנ"ל כל מי שמסרב לעסקה כזאת, אנשים ללא מוסר וללא מוסר יהודי.
אני רוצה להגיד בהקשר הזה שכל המציאות המעוותת שמנחילים לנו כאן היא לא גזרת גורל, היא תולדה של מנהיגים חסרי לב וחסרי עכבות, מנהיגים שהכיסא שלהם חשוב יותר מאזרחי המדינה. אלה אנשים שישנים טוב בלילה. לקח לי זמן להבין את זה, איך הם ישנים בלילה. הם ישנים בלילה, הם לא כמו כל העם הזה. הם התנתקו מהרגשות, הם התנתקו מהחמלה, הם התנתקו מהדבר הכי בסיסי שמנהיג צריך לקחת איתו: טובת העם והמדינה. הם לא שם – הכיסא עומד לפני ישראל. לי לקח זמן להבין את זה, עד כמה זה עמוק, עד כמה החרפה היא גדולה. ואני אומרת פה: כל שר בקבינט שיצביע נגד עסקת חטופים ייזכר בדברי הימים של המקום הזה לדיראון עולם; לא שחסר על מה, נוכח השנתיים הללו, אבל בטח עכשיו.
אני אקדיש את הדברים האחרונים שלי לפשרה בין שני חברי הליכוד לוין וסער. פשרה עושים בין שני צדדים, לא במעמד צד אחד. פוליטיזציה של הוועדה לבחירת שופטים היא לא פשרה, היא החרבה, בטח כשאתם לא מתחייבים להפסקת ההפיכה המשטרתית אלא רק ממשיכים איתה, בטח כשאתם מפעילים עכשיו מכונת רעל על שופטי עליון. אין פשרה עם מחריבי ישראל, צריך להעיף אתכם. צריך לייצר כאן חקיקה ורפורמה מיטיבה, שתקרה בממשלת אחדות אמיתית מתוך מחויבות עמוקה שאינה ניתנת לערעור למשטר הדמוקרטי הליברלי בישראל. מי שלא אוחז במחויבות הזאת אינו חלק מהתיקון ובטח לא יכול לדבר בשם פשרה. אינכם ראויים, סער ולוין, אתם עדיין חותרים להחרבת מוסדות השלטון והחוק. לא תטיפו לנו על פשרה ביניכם.
לא. ממש לא. אנחנו נעמוד על מערכות השלטון והחוק, על מערכת המשפט ועל המשטר בישראל ולא ניתן לכם להחריב. זה יהיה מאבק כואב – הוא מאבק כואב, הוא כבר כואב – אבל זה מאבק עבור המדינה, עבור הזכויות וההגנות שלנו, של הילדים שלנו, וזה מאבק שאין אופציה להפסיד בו כי התקווה, התקווה תנצח. אני כאדם מאמין, כאישה ציונית במקום הזה, יודעת שהתקווה תנצח, יודעת שאין אופציה אחרת.
אז אני רק רוצה לאחל שנדע ימים טובים, שיחזרו אלינו כולם, שיחלימו הפצועים ושלא נדע עוד נופלים. חייבים לסיים את המלחמה, חייבים עסקה כוללת, חייבים לשקם את המדינה. תודה.
1,340 מילים של נעמה לזימי. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.