גברתי היושבת-ראש, חבריי חברי הכנסת, אנחנו בשנה השנייה של המלחמה, ואני רוצה לשאול את חברי הקואליציה: האם אתם באמת מבינים את האירוע שאנחנו נמצאים בתוכו? אתם מבינים שאנחנו נמצאים באירוע גלובלי שיקבע את העתיד שלנו פה, במדינה הזו?
ואתם בזמן הזה מובילים אותנו בעיניים פקוחות לשינוי משטרי, בעיצומו של האירוע הזה. מבוקר עד ערב אתם רק מספרים לנו על הסכנה, איזו סכנה ביטחונית יש בלחקור ראש ממשלה תוך כדי מלחמה. אבל לשנות את כל סדרי השלטון, את כולם, ולשסות נגד מוסדות המדינה שאתם אמונים עליהם – זה לא מסכן את ביטחון המדינה ואת האזרחים שלה? לדבר ולייצר מלחמת אזרחים בזמן מלחמה אזורית, זה מה שחשוב? לדבר על חונטות, על דיפ-סטייט, על בגידות של צבא, על בוגדים מבפנים? אתם מבינים לאן אתם גוררים את העם הזה?
אולי אני מצפה ליותר מדי, יכול מאוד להיות. אולי הנרטיב הציוני שאני גדלתי עליו כבר לא קיים, אבל אני באמת מסרבת להאמין בזה, כי אם לי זה מכווץ את הלב ושורף את הנשמה, זה שורף את הנשמה לעוד אנשים פה במדינה – לאזרחים, לחיילים, להורים שכן רוצים לראות ישראל אחרת; מדינה עם כנסת ועם ממשלה שיודעים להסתכל בכאב של האזרחים ולתת להם מענה ותקווה, שעבור השלטון הם יותר מנקודה בסקר או מנדט. אנשים מתים פה ואנשים קורסים פה, ואתם טוענים שכל ביקורת נגדכם היא לא לגיטימית. אסור להגיד מילה על הטבח, אבל השורדים מתאבדים כי אין תקציב לטפל בהם; אסור להגיד מילה על החטופים, אבל האימהות מחפשות תשובה בוועדות הכנסת; אסור להגיד מילה על העומס שמוטל על המילואימניקים או על המפונים, אבל הם כאן. הקול שלהם עדיין לא מהדהד, כי הם פצועים והם עייפים.
אני ממש מסרבת לשחרר את הנרטיב שגדלתי עליו. אנחנו עם של גיבורי-על, אבל אנחנו גם עם עייף שצריך שלטון שיחבק ויתמוך ויאחד אותו, ולא אחד שמכה ומשסה. האחריות למניעת פיצוץ אזרחי ולאומי היא רק בידיים שלכם, כי אתם זה השלטון, והציפייה ממנהיגות שלטונית זה לגלות אחריות ולהבין שיש זמן ומקום לכל מילה שיוצאת לכם מהפה, לפני שיהיה מאוחר מדי. אבל אתם, אתם בוחרים בחקיקה מפלגת שמובילה לקרע, ובמקום למנוע את הקריסה של העם והחברה שלנו, אתם שועטים למדיניות של הפרד ומשול. אין ספר היסטוריה אחד שילד יהודי עתידי יקרא שיצליח להסביר לו למה השלטון בזמן מלחמה בחר, במקום לשקם – להפריד ולהרוס. אין תירוץ. אף אחד בהיסטוריה בעבר ובעתיד לא יבין למה אתם מובילים אותנו לאסונות האלה, ובעיניים פקוחות. אני קוראת לכם לעצור. יש יותר המחבר בינינו מאשר המפריד. תפסיקו עם חקיקה שנויה במחלוקת. זה לא הזמן. תודה.
397 מילים של מיכל שיר סגמן. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.